עירובין ל ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שמערבין לגדול ביום הכפורים אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובית שמאי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום כמאן דלא כחנניה דתניא חנניה אומר כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם כמאן אזלא הא דתניא עירב בשחורים לא יצא בלבנים בלבנים לא יצא בשחורים כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דב"ש ולחנניה בשחורים הוא דלא יצא הא בלבנים יצא האמר עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו לשם הכי קאמר עירב בלבנים והוצרך לשחורים אף בלבנים לא יצא כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דבית שמאי:
סומכוס אומר בחולין:
ואילו לנזיר ביין לא פליג מאי טעמא אפשר דמתשיל אנזירותיה אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא וליפרוש עלה ממקום אחר לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ולפרוש עלה מיניה וביה דלית בה שיעורא ומאי פסקא אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות כמאן אזלא הא דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטרת והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב כמאן א"ר זירא סומכוס היא דאמר מאי דחזי ליה בעינן לימא פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר"ש בן אלעזר אומר אמערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם תרגומא אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם:
בולכהן בבית הפרס:
דאמר רב יהודה אמר שמואל גמנפח אדם בית הפרס והולך רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר דבית הפרס שנידש טהור:
רבי יהודה אומר אף בית הקברות:
תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר אהל זרוק שמיה אהל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הרבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר במאי קמיפלגי מ"ס ואהל זרוק לאו שמיה אהל ומ"ס אהל זרוק שמיה אהל והא דתניא רבי יהודה אומר
רש"י
[עריכה]
שמערבין לגדול - למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי ואע"ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין:
אבל - אמת:
מבעוד יום - של ערב יום הכפורים:
כמאן דלא כחנניה - הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה:
עירב בשחורים - היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה שקידש עליו היום וחזר לביתו:
כל כלי תשמישו - משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי עירוב לדידיה:
דמיתשיל אנזירותיה - ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו:
מיתשיל עליה - ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש:
הדרא לטבלא - וטבל לא חזי:
וליפרוש עליה ממקום אחר - לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה:
מוקף - סמוך כמו מקיפין בבועי (חולין מו:). שסומכים זו לזו ורואין אם דומות זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:):
שלא מן המוקף - מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה:
דלית ליה שיעורא - שמזון ב' סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב:
ומאי פסקא - בתמיה כלומר מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי:
סבר לה כרבנן - דפליגי עליה דרבי לקמן (דף לד:):
גזרו עליו בין השמשות - כבשבת עצמה והגבהת תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא והדר אמר תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות וקניית עירוב כשזה נכנס וזה יוצא:
יש שאמרו - יש דברים שאמרו שיעורן. לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל:
מלא חפניו קטרת - ביום הכיפורים:
תרגומא - להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו:
מנפח אדם בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו:
שנידש - בדריסת רגלי בני אדם:
טהור - שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה:
אהל זרוק - אהל המיטלטל:
שמיה אהל - וחוצץ בינו לבין הטומאה:
ארץ העמים - מטמאה באהל:
שידה - מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:
מגדל - משטי"ר:
אהל זרוק לאו שמיה אהל - וכל שאינו אהל אינו חוצץ:
שמיה אוהל - וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן:
תוספות
[עריכה]
תרומה נמי אפשר דמתשיל. ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן דתו לא מצי לאתשולי עליה כדאמר בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) מדקתני בחולין משמע דווקא בחולין אבל בתרומה אפי' ביד ישראל לא:
ולפרוש עליה ממקום אחר. השתא ס"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ואף על גב דרבה דאית ליה הכנה אמרינן בפירקא (דף לח:) דתחילת היום קונה עירוב וכוותיה קיימא לן מ"מ מותר לתקן הטבל דלא גזרו עליו בין השמשות עד שתהא לילה ניכרת וידוע והא דתנן בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי והיינו כרבנן דר' אפ"ה קס"ד דהך מתני' דהכא אתיא כרבי משום דאיכא משניות טובא דמוקי להו הש"ס לקמן כרבי וא"ת אם כן אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין השמשות ואין לומר דההיא אתיא דלא כרבי מדפריך לקמן (דף לד:) רישא רבי וסיפא רבנן ולא פריך רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי ועוד דפריך לקמן אבל לא בטבל פשיטא משמע דליכא מאן דפליג ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אף על גב דאפשר לאיתשולי עלייהו:
לא נחשדו חברים. אע"ג דמשום כבוד שבת שרי כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) היינו שצריך לאכול אותן פירות בשבת אבל הכא מיירי דאין צריך לאוכלן בשבת ואע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מן המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת:
אלא סומכוס סבר לה כרבנן. ואם תאמר מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) וי"ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרינן התם והאי הוי צורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת:
תרגומא אחולה ואזקן. וא"ת ולוקמא נמי כרבנן דסומכוס והכל לפי מה שהוא אדם אחולה ואזקן דלרבנן מערבין חולה וזקן כדי מזונן דמקילי טפי מסומכוס דאמרי אפילו במידי דלא חזי ליה מערבין משום דחזי לאחריני כל שכן דמערבין במידי דחזי ליה אע"ג דלא חזי לאחריני וי"ל דלרבנן אין מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן אלא בסעודה בינונית דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה אם כן לחולה וזקן מערבין נמי אפי' במאכל דלא חזי להו אלא לבריא ובמידי דלא חזי לדידהו ע"כ שיעורו בסעודה בינונית וא"כ גם במידי דחזי להו בעינן שיעור סעודה בינונית דאין סברא שיהא לרבנן ב' שיעורין לחולה ולזקן א"נ הכל לפי מה שהוא אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והא דנקט תרגומא אחולה ואזקן הוא הדין דהוה מצי למינקט אישראל בתרומה אלא נקט חולה וזקן משום דרשב"א איירי ביה:
ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. דוקא כשמונח הוי אהל אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי ברבי יהודה מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל מידי דהוה אעוף פורח ואטלית המנפנפת דתנן באהלות (פ"ח מ"ה) דאין מביאין ואין חוצצין והכי נמי
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
נ א טור ושו"ע או"ח סי' ת"ט סעיף ז':
נא ב מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה י"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ת"ט סעיף א':
נב ג ד מיי' פ"ו מהל' קרבן פסח הלכה ח':
נג ה ו מיי' פי"א מהל' טומאת מת הלכה ה':
ראשונים נוספים
פי' כיון שהוא אדם גדול בשנים חייב במצות.
ביוה"כ מערבין לו ערובי תחומין ועירובי חצרות אע"פ שאסורה לו אכילה ביוה"כ וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ ואין בו ביום אכילה כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ואע"פ שהן אסורין בהן וב"ש התם בענין גדול ביוה"כ בשעה שמערבין לו בה איכא סעודה הראויה לו הני נזיר ביין וישראל בתרומה ליכא בשעת עירוב סעודה ראויה להם. הא דמערבין לגדול דלא כחנניא (ותניא) [דתניא] חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. מאן תנא דהא דתניא עירב בלבנים והוצרך בשחורים אף בלבנים לא יצא חנינא היא ואליבא דב"ש:
סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליגי למאי משום דיין חזי לשאר בנ"א שאינן נזירים תרומה נמי חזיא לכהנים אלא נזיר משום דאפשר דמיתשיל על נזירותו ושרו ליה.
תרומה נמי אפשר דמיתשיל עלה ונפקא לחולין ואמרינן תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטבלא ועדיין היא אסורה לישראל ואמרינן אפשר (עליו) [לאפרושי עלה] דהא תרומה ממקום אחר נשארה זו כולה חולין ודחינן לא יתכן להוציא עליה תרומה ממקום אחר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פי' אין תורמין על פירות שהן בכאן מפירות שהן מונחין במקום אחר ואינן מוקפין. כלומר ההיקף שמקיפין על כולן נמצא כאילו נוגעין אלו באלו ונמצא תורם מצד זו לצד זו ואמרינן אפשר דמיתשיל עלה ומפריש ממנה והנשארת ראויה היא לאכילתו כמו היין לנזיר לאחר שישאל על נזירותו ודחינן לא פליג סומכוס אלא בתרומה שהיא מעוטה שאם ישאל עליה ותחזור לטבלא ויפריש ממנה תרומה לא תשאר בה מזון ב' סעודות. ואקשינן אמאי פסקה כלומר דחאה לתרומה (או) [מן] העירוב לגמרי ושנה בחולין בלבד היה לו לומר בד"א בתרומה מועטת אבל בתרומה מרובה שאם יוציא תרומתה ממנה ותשאר ממנה מזון ב' סעודות מערבין לו בה.
אלא סומכוס סבר לה כרבנן דפליגי על ר' בשמועה שאחרי שמועה (ניתנו) [דנתנו] באילן כו' דאכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ותקנת הטבל (משום) [שבות] הוא כמאן אזלא [הא] דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם.
קומץ מנחה ומלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ ובמזון ב' סעודות לעירוב סומכוס (אי) [היא] דאמר מאי דחזי ליה בעינן דאי רבנן כיון דחזי ליה לאחריני אע"ג דלא חזי ליה שפיר דמי:
לימא דלא כר"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו. ולרעבתן כבינוני של כל אדם. ואמרינן אפילו תימא מתני' דקתני במסכת כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וקתני בה במזון ב' סעודות לעירוב אחולה ואזקן קתני כר' אלעזר בר' שמעון ותני ר' אלעזר בר' שמעון בהני כדי מזונו אבל רעבתן אפי' האי תנא מודה [משערינן] בבינוני משום דבטלה דעתו אצל כל אדם.
לכהן בבית [הפרס] ואמרינן בית הפרס מנפח אדם מנפח ומפריח עפר תיחוח. וכיון שגילה עפר ולא ראה עצם תחתיו טהור וכן אם נידש אותו בית הפרס כיון שנדרס ברגלי העוברין והשבין אלו היה שם עצם ודאי נדרס ונתמעט [ונטהר] המקום:
מתני' רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות כו'.
וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום: תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב.
תרומה נמי מיתשיל עליה: ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים (נט, א). יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא.
דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך: הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה (צב, ב) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת [אי] מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה (כה, ב) דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מז, א), משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין (מ, ב) דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם (לקמן שם), ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות (פי"ח, מ"ד) ומייתי לה בפסחים בפרק האשה (שם) גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור.
מר סבר אהל זרוק שמיה אהל: פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג (נה, ב) גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא.
ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל (לא פליגי) אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי (לאו) באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל.
אבל ר"ח ז"ל (להלן לא, א) נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא.
ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה (כו, ב) שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן (כא, א), הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב (איוב י, יא) ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל [אע"ג דהוי אהל] שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון.
אי אתם מודי' שמערבין לגדול ביו' הכיפורים: פי' וקס"ד דטעמ' דב"ש נמי בהא משו' דכיון דחזי לקטן שמותר לאכול ביום הכיפורי' מערבין בו אפי' לגדול דאפי' מאי דלא חזי לדידיה ולשום גדול כיון דחזי לקטנים מערבין בו והיינו דאמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורי' מטעמא דאמרן כך מערבין לנזיר ביין דאע"ג דלא חזי לדידי' חזי לאחריני ושמעי' מהכא דכיון שאין מערבין בטבל טבול דרבנן כדאיתא לקמן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא אזי לקטנים דומיא דעירוב ביום הכפורים ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכולא סוגיין לא מחשבי' מפלגי בהא מילתא וכדאמרי' הכא כשם שמערבין לגדול ביום הכיפורים כן מערבין לנזיר ביין ולאפוקי מקצת רבנן שהם סבורין דאיסורין דרבנן מותר להאכילן לקטן בידים וזה אינו כדמוכח ממאי דאמרן וכדכתוב ביבמות פ' חרש בס"ד:
וכ"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום: פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ"ד תחלת היום קינה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה: וא"ת אפי' למ"ד סוף היום קונה עירוב היינו בתחלת השמשות והרי אסור לאכול אפי' קודם לכן משום תוספת יום הכפורים וי"ל דסוף היום דאמרי' שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת יום הכפורים כמאן דלא כחנניא פי' ברייתא דלעיל אליבא דב"ש וכו': כלהו תנאי דמתני' דשרו ללכת יותר מתחים שבת ע"י עירוב בלבד דלא כב"ש אליבא דחנניא דלדידיה לא שרו ב"ש אלא בשמוציא כל כלי תשמישו הצריכין לו לשבת לאותו מקום שקונה שביתה וכדמפרש ואזיל:
והוצרך לצאת בשחורין: פי' והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דהשתא לא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאלו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיו סבר שצריכין ושהיה רגיל בהם:
דאיפשר במתשיל בנזירותה: וק"ל אם כן למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מינה וביה ובככר של הקדש דהא א"כ איפשר דמתשיל עליה י"ל דלא אמרי' הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאלו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני ולפרושי עלה ממקום אחר פי' דאכתי הא חזיא לאתשולי עליה' ולאפרושה עלה ממקום אחר וכיון דאיפשר הכי נימא הואיל ויהיו מערבין בו ופרקי' לא נחשדו חברים לתרו' שלא מן המוקף לאו למימר במתני' בחבר בלחוד מיירי דהוא סתם איתנא:
אלא ה"ק שאסור לתרום שלא מן המוקף ומשום דמרגלא בפומין לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף נקטי' הכא וא"ת והא משמע ביבמות גבי אריסיה דר' ינאי דלצורך כבוד שבת מותר והכא לצורך שבת הוא מעכב לשום מצוה. וי"ל שלא אמר שם אלא לצורך סעודת שבת ומשום עונג שבת דוקא:
לפרוש עליה מניה וביה ופרקי' כגון דלית ביה שיעורא: פי' שלא היו בו אלא שתי סעודות מצומצמות ופרכי' מאן פסקה כלומר מי פסק לתנא שלעולם לא יהא לו אלא שתי סעודות מצומצמות של תרומה דלפסוק ולתני שאין מערבין לסומכוס לתרומה. ויש שואלי' מאי דאמרי' לעיל תרומ' נמי מתשיל עלה כדאי' בערכין ובמסכת נדרים פ' הנודר מן הירק. וי"ל דאם כן מאי פסקה כי הכי דלתני התם מערבין בחולין ולא בתרומה כיון דאיכא שריותא בתרומה שלא בא ליד כהן:
אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות: פי' וכיון שכן אסור הוא לו להפריש אפי' מיניה וביה בבין השמשות בשעה שקונה עירוב ולפי' אין מערבין בתרומה דאי אמרתי מתשיל עלה הדרה לטבלה ולא הוה מצי מפריש עלה ואשתכח דליכא הואיל אבל רבנן דפליג עלי' דסומכוס טעמ' דידהו או משו' דאיכ' הואיל דסביר' להו כר"י דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אי משום דאע"ג דלא חזיא לדידיה כלל מסתיין דחזיא לכהנים: והא דאמרי' דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א"א להפרישה איתא אפי' למ"ד סוף היום קונה עירוב כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בין השמשות הוא ובכל בין השמשות גזרו חכמים. פי' אבל לר"י שלא גזרו אפי' בסוף בין השמשות לא גזרו ולפי' היה מותר לסומכוס אלו ס"ל כרבי ואפי' ס"ל בתחלת היום קונה עירוב והיינו דלא אוקמינ' לסומכוס אפי' כר"י ודקסבר תחלת היום קונה עירוב:
סומכוס היא דאמר מידי דחזי לאכיל' בעי': פי' וכיון שכן ה"ה נותן דלא משערי' אלא בדידיה גופיה לימא פליגא מתני' דיש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדרבי שמעון בן אלעזר דלא משערי לכל אדם בעצמו מדלא משערי' לרעבתן בדידיה. ומהדרי' תרגימו אזקן ואחולה פי תרגימ' אמתני' דיש שאמרו לפי מה שהוא אזקן וחולה דאלו רעבתן אינו מן המניין דבטל' דעתו אצל כל אדם:
ולכהן בבית הפרס: פי' ואפי' לסומכוס דבעי מידי דחזי לדידיה ההיא שעתא דהא נמי אפשר דחזי לדידיה כרב יהודה אמר שמואל דאמר מנפח אדם בית הפרס והולך וכבר פירשתיה לזה במסכת ברכות ובמסכת נדה יפה בס"ד. ושם בררתי דזמנין דשרו רבנן לכהן להכנס בבית הפרס אע"פ שלא נידש ואפי' בלא ניפוח דאוקמה רבנן אדאורייתא והכא נמי גבי עירוב אוקמיה רבנן אדאורייתא ואמרי' דאי בעי עייל התם ושקיל עירוביה ואכיל וה"ל מידי דחזי לדידי' אבל לא בבית הקברות דהתם לית ליה תקנתא למיעל ולמשקל עירוביה וה"ל מידי דלא חזי לדידיה וכולה סיפא אליבא דסומכוס נמי איתניא דאלו לרבנן דלי' להו לסומכוס אפי' בבית הקברות מערבין לכהן דהא חזי לישראל וכשם שמערבין לישראל בתרומה וכן פרש"י ז"ל ואנן הא קי"ל כרבנן דפליגי עליה דסומכוס:
רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות: פי' ואפילו אליבא דסומכוס. תאנא מפני שיכול לרוץ ולילך שם בשידה תיב' ומגדל פי' כשהם כלם גדולים העשוי' לנחת דלא מקבלין טומא' לפי שאין מטלטלין מלאין וריקנין וכל שאינן מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה לדברי הכל בשעומד עץ במקום אחד אבל הכא פליגי רבי יהודה ורבנן משום דהוי אהל זרוק כדמפרש ואזיל דרבי יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ לפני הטומאה שלא תהא בוקע' ועולה ורבנן סברי לא שמיה אהל. ואהל זרוק פי' ר"ח ז"ל שנזרק שם לפי שעה ואפי' בעודו נח אמרי רבנן דלא הוי אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עם מקום העירוב וגלגל שם מתחל' את השידה ואח"כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם לא שמיה אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואין פי' זה מחוור דקשיא עליה עובדא דתבודא במסכ' מגילה דשקליה ואנחוה באנדרונ' דמשמע דבשעת הנחתה חוצץ בפני הטומאה משום דהואי כלי העשוי לנחת כדאיתא התם אע"פ שנזרק לשם אבל רש"י ז"ל פי' והוא הנכון אבל זרק אהל המטלטל דסברי רבנן כי אע"פ שהוא כלי גדול העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה אפי' בשעת טלטול ומ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה ורבי יהודה סבר דאפי' כשהוא מטלטל חוצץ בפני הטומאה ואמרי' בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העובדי כוכבים בשידה תיבה ומגדל פי' שהם כלים גדולים העשויים לנחת ר' מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר: פי' דאע"ג דגזרו רבנן טומאת אהל בארץ העובדי כוכבים כלים אלו חוצצין בפני הטומאה במאי קא מיפלגי מר סבר כר' יוסי בר' יהודה אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ ומר דהיינו ר' אלעזר דלא שמיה אהל והכי אוקימנא בהא פלוגתא פי' כהן גדול דמסכת נזיר בחדא לישנא דפליגי ר"א ור' יוסי בר' יהודה באהל זרוק דאבעיא לן ארץ העובדי כוכבים משום אוירא ור"י בר' יהודה סבר משום גושא וכ"ע אהל זרוק שמיה אהל ודחי' לא דכ"ע משום גושא ובאהל זרוק קא מפלגי מר סבר שמיה אהל וכו' ואמרי' עלה והא תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין. ואיכא מרבנן ז"ל דמפרשי התם דכי אמרינן והא תניא לאו בניחותא גרסי' ליה ובלשון סייעתא דאדרבא תיובתא היא לאוקמתין היכי אמרי' דר' יוסי בר' יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה דהא קתני באידך ברייתא התיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאים ומאי דהדר אמרינן התם ואיבעית אימא דכ"ע משום אוירא גזרוי וטעמא דר' יוסי בר' יהודה משום דשידה תיבה מגדל לא שכיחי לא גזרו ביה רבנן היינו משום דמקבלי' תיובתא דמתני' מתיבה שהיא מלאה כלים ועבדי' אוקמתא אחרי' ובתוספת' השיבו על פי' זה חדא דאם איתא דהתם אידחיא לה ההיא אוקמיתא ואסיקנא בתיובתא היכי אמרי' לה הכא בהדיא ולא מותבי' עלה מידי. ועוד דאם כן דתיובתא הוא דמותבי' עלה התם לא הוה לן למימר בתר הכי. ואיבעי' אימא והכי הוה לן למימר אלא דכ"ע אהל זרוק לא שמיה אהל ודכ"ע משום אוירא גזרו והכא בהא קא מפלגי ועוד תנן דמשום תיובתא דאותבי' מתיבה מלאה כלים הוא דהדרי' מאוקמתא קמייתאי למה לן למהדר בין ממאי דאמרי' דלטעמא משום גושא גזרו ולמימר דכ"ע משום אוירא גזרו דאכתי הוה מצי' למימר דכ"ע משום גושא גזרו ומיהו אפי' לרבי יוסי בר' יהודה אהל זרוק לא שמיה אהל וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה משום דשידה תיבה ומגדל לא שכיחי דלעולם כל אוקמת' דסתיר לה תלמוד' מכח תיובתא לא סתרי מינה אלא מאי דאותב מינה בלחוד. לכך פר"ת ז"ל דהתם בניחותא גרסי' והתניא וסייעתא הוא דמייתי' מדקתני ואם נחה טהורין וה"פ תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין דאפי' למ"ד אהל זרוק שמי' אהל ה"מ כשהוא מהלך על הארץ אבל בשנזרק באויר לא הוי אהל כלל לא לחוץ בפני הטומאה דה"ל כטלית שהיא מנופפת שאינה חוצצת ואינה מביאה את הטומאה כדאיתא במסכת אהלות ואם נחה בארץ טהורין ואפי' כשהיא מטלטל' ומהלכת דאהל זרוק שמיה אהל והשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר ואם איתא דס"ל דאהל זרוק המטלטל בארץ לא שמי' אהל למה לי למתני שזרקה על פני המת לתני שהיתה מהלכת בארץ על פני המת וכ"ש אלא ודאי כדאמרן והשתא אתיא שמעתין דהכא שפיר כלישנא קמא דהתם דהא לא אתותב כלל ואע"ג דהתם עבדו בה אוקמתא אחריני לא חיישי' הכא להנהו לישני ואמרי' דלפום חד לישנא דהתם. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה: לכשתמצא לומר דרבי ורבי יוסי בר יהודה לא פליגי בהא כפום אידך לישני דהתם לית לן בה: והקשו בתוס' לקמן דמאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן גבי תנוקות ההולכים למלאת מימי חטא' שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה: ותירץ ר"ת ז"ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורי' שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי לי' אהל מדכתיב ובעצמות וגידים תסובבני וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל אפי' בשעת זריקתו הוי אהל דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא ונכון הוא זה: ויש לתרץ עוד דלא אמרי' אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפי' כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין:
מהדורא תנינא:
פיסקא סומכוס אומר בחולין תרגומה אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם פי' אית ליה לרשב"א לגבי עירוב הכל לפי מה שהוא אדם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולא משעריין באחריני בסעודה בינינית והחולה והזקן כדי מזונו אבל הרעבתן שאוכל יותר משאר בני גיליו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ע"ז דברה המשנה הכל לפי מה שהוא אדם אבל כרבנן ודאי לא אתיא מתני' דרבנן ס"ל כל מידי דלא חזי ליה אי חזי לאחריני מערבין בו וא"כ הגדול דבעי טפי מערבין לו בסעודה בינונית מושם דחזיא. לאחריני והכי בעי' למימר לקמן דיש שיעור לעירוב אלמא מדה אחת נתנו לכל אדם ובמתני' תנן לפי מה שהוא אדם א"כ סומכיס היא ולא רבנן:
ואינו נ"ל לידאי ס"ל לרשב"א הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אמאי אמר תרגומה אחולה ואזקן והא אכל אדם מצי לאוקמי א"ו לכל אדם יהיב שיעור קציב ומי שצריך יותר מזה השיעור הוא הנקרא רעבתן ור' יוחנן בן ברוקא ור"ש דיהבי שיעור קצוב לכל אדם כדתנן לקמן בפ' כיצד משתתפין ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפנדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב נ"ל דאפי' לחולה ולזקן יהבי האי שיעורא ותדע מדתנאי רשב"א מערבין לחלה ולזקן כדי מזונו דמשמע יחיד הוא בדבר זה ואין חבריו מודים לו ופליג ר' יוחנן ור"ש אמתני' דכלים:
במאי קמיפלגי מ"ס אהל זרוק שמים אהל כו' פי' ותרווייהו ס"לדארץ העמים מושם גושה גזרו לא משום אוירה דאי גזרו משום אוירה אע"ג דאהל זרוק שמי' אהל יטמא באויר המתערב לו מלמעלה אלא כי אמרי' דבאהל זרוק פליגי אית לן למימר דלא מטמאה משום אורה אלא משום גושה והכי אמרינן בפ' כ"ג ונזיר:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
אחר שביארנו שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה כל שכן שמערבין לגדול ביום הכפורים אעפ"י שאין שום אוכל ראוי לו ביומו ואעפ"י שאיסור זה מתפשט לכל גדול מכל מקום ראוי הוא לקטן. וגדולי הדור כתבו ביבמות פרק חרש שהטבל מאכילין אותו בידים לקטן ומקשים על עצמם היאך נאסר בסוגיא זו לערב בו אחר שאתה מכשיר עירוב יום הכפורים על שראויה לקטן. ותירצו שהטבל אסור לכל גדול מצד עצמו אבל עירוב יום הכפורים מותר לכל גדול אלא שהיום גורם והוא שאמרו עליה בכאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ"י שלדעת בית שמאי נאמרה למדין הימנה לדבר זה אף לבית הלל:
תרומה גדולה אין תורמין אותה שלא מן המוקף ר"ל שאם היו לו חמשים סאין בבית אחד וסאה בבית אחד לא יאמר סאה שבאותו בית תהא תרומה על אלו. בדיעבד תרומתו תרומה ובלבד שיהא המופרש במקום המשתמר אלא שלא נחשדו חברים על כך וכבר ידעת שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ואעפ"י שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אין מעשרין בין השמשות את הודאי אבל מעשרין את הדמאי כמו שהתבאר במקומו בשני של שבת:
הרבה שיעורין נאמרו שלא בדרך אחד אלא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו קטורת ביום הכפורים והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ומזון שתי סעודות לעירוב לזקן ולחולה אבל לרעבתן אין דנין בו לפי מה שהוא אדם אלא לסעודה בינונית כמו שביארנו:
כבר ביארנו במשנה שאין מערבין לכהן בבית הקברות שהרי אי אפשר לו ליכנס לשם אף על ידי חציצה שאהל זרוק אינו אהל וכמו שאמרו שהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טמא ואעפ"י שמצינו בפרה בתינוקות הממלאין שמביאין שוורין נותנין עליהם לוחות של עץ דבר שאינו מקבל טומאה ונמצאו הלוחות חוצצות לדברי הכל אחר שאינן כלי מכל מקום על הקבר הידוע אין מקילין בכך או שמא אין סומכין על טורח יתר כל כך ר"ל שאין מתירין לערב על סמך טורח זה ומכל מקום במקום שאין בו אלא קבר אחד יכול לילך סביביו בשידה תיבה ומגדל ואעפ"י שהמת תופש ארבע אמות לטמא כל סביביו כמו שיתבאר במסכת סוטה פרק משוח מלחמה [מד.] מכל מקום אינה אלא מדרך הרחקה ובשידה תיבה ומגדל מותר ועל זה נאמר בסוגיא זו שמערבין לכהן בתרומה בקבר שהרי יכול לילך שם בשידה תיבה ומגדל ואעפ"י שמכיון שהונחה התרומה לשם נטמאת ותרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם. פירשוה כשנילושה במי פירות ולא הוכשרה. ואעפ"י שכשמוציא ידו מן השידה לנטלה מתאהל על הקבר. נטלה בפשוטי כלי עץ ארוכים. ואעפ"י שכל הכלים מביאין טומאה מבעובי המרדעת שהוא היקף טפח כמו שביארנו בראשון של שבת וסתם פשוטים רחבים טפח ונמצא כשראש הנסר על הקבר וראשו האחד בידו או באהל מביאה טומאה ליד או לאהל כמו שאמרו הקדר עובר והאיסל על כתפיו והאהיל צדו האחד על הקבר אם יש באיסל רחב טפח אף הכלים שבצד השני טמאים וכן אמרו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה אם יש בקורה רחב טפח מביא את הטומאה תחת כלה מכל מקום מביאה דרך חדו של כלי ר"ל בצד הנסר ולא דרך רחבו וכל שאין בחדו אינו מביא את הטומאה ואעפ"י (שהניית) [שקניית] בית הנאה היא ומקום הקבר אסור בהנאה וראוי לאסור אף לישראל הרי אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה ומצות לאו ליהנות נתנו ושמא תאמר והרי מכל מקום משקנה לו העירוב שזהו אחר חשכה נוח לו שישמור העירוב לשם כדי שיאכלנו למחר אעפ"י שאינו צריך לו עוד שכבר קנה שביתתו לשם בין השמשות ונמצא עכשו נהנה באיסורי הנאה שלא במקום מצוה וראוי לאסור אף לישראל הוא סובר שמאחר שקנה לו לא ניחא ליה דלינטר ואינו מקפיד עליו כלל וכן הלכה ומצד מה שאמרו כל ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב ונמצא שלישראל מערבין אף בבית הקברות אבל לכהן לא מצד שאהל זרוק לא שמיה אהל ובקבר אחד מערבין בו אף לכהן בדרכים שהזכרנו ואין צריך לומ' לישראל וגדולי המחברי' נראה שפסקו כדעת ניחא ליה דלינטר ופסקוה לאיסור אלא שהתמה עליהם שכתבו בה בית הקברות ובבית הקברות מיהא לא הוצרכנו לטעם זה אלא שכתבוה אף לישראל ובישראל מיהא מטעם זה אתה אוסרו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה