עירובין כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הא ר"א והא רבנן כשתימצי לומר לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל לרבנן אהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל פשיטא אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא לא נצרכא אלא לחמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב לדברי ר"א כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד וא' לרבנן בכשהוא מבטל רשותו צריך לבטל לכל אחד ואחד כמאן אזלא הא דתניא חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד כמאן כר"א רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני הכי כמאן אזלא הא דתניא ה' ששרוים בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד כמאן אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת כמאן כר"א א"ל רב פפא לאביי לר"א אי אמר לא מבטילנא ולרבנן אי אמר מבטילנא מאי טעמא דר"א משום דקסבר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל והאי אמר אנא לא מבטילנא או דילמא טעמא דר"א משום דבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי וכי קאמר לא מבטילנא לאו כל כמיניה אע"ג דאמר דיירנא לאו כלום קאמר ולרבנן אי אמר מבטילנא מאי טעמא דרבנן משום דקסברי המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל והאי אמר מבטילנא או דלמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבייהו והאי כי אמר מבטילנא לאו כל כמיניה (קאמר) א"ל בין לרבנן בין לר"א גכיון דגלי דעתיה גלי:
וכן שמעתי ממנו שיוצאים בערקבלין בפסח:
מאי ערקבלין אמר ריש לקיש אצוותא חרוזיאתא:
מתני' דבכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר (במלח ובמים) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס ר' יהודה אומר אפי' בין הקברות
רש"י
[עריכה]
מתני' ר"א - כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר"א:
רשות ביתו ביטל - ואע"ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ"ע מודו דשרי:
פשיטא - דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר:
אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא - להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך:
ה"ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו' - דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע"ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר (לקמן דף ע:) אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר:
רב כהנא מתני הכי - להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא:
ורב טביומי מתני - דרב ששת בהדיא אמרה עלה:
כר' אליעזר - דאמר מבטל בעין יפה מבטל:
לרבי אליעזר - דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו:
אם אמר - בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא:
ולרבנן - דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא:
ביתא בלא חצר - כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם:
לאו כל כמיניה - דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה:
והאי כי אמר מבטילנא - בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר:
אצוותא חרזייתא - סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו:
מתני' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין: ומשתתפין - במבוי:
חוץ מן המים ומן המלח - דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן:
בכסף מעשר - בתוך ירושלים כשהוא מוציאו [לצורך מאכלו] כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך:
חוץ מן המים ומלח - בגמרא מפרש טעמא דלאו פרי מפרי הוא:
מערבין לנזיר - עירובי תחומין:
ביין - ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן:
ולישראל בתרומה - דהא חזיא לכהן:
סומכוס אומר בחולין - אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר:
ולכהן בבית הפרס - סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע"ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע"י נפוח:
תוספות
[עריכה]
ולא מצאתי לי חבר. היינו דוקא בתלמידיו דתניא בכל שעה (פסחים דף לט.) עד שבאתי אצל ר"א בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר"א קאמר:
אצוותא חרוזייתא. פירש בקונטרס סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה כלולבי גפנים ואין נראה לר"י דבפ' כל שעה (פסחים דף לט.) אמרי' מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים והתם אמרינן דחרחבינא אצוותא דדיקלא ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל:
מתני' בכל מערבין. פי' בקונט' עירובי חצירות ותחומין ואין נראה דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן דף עא:) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין:
ולכהן בבית הפרס. וא"ת בפסחים (דף צב.) אמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פירוש לא העמידו דבריהם לטמאותו משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם והתם נמי ע"י בדיקה דרב יהודה איירי דקאמר אבית הפרס כדתנן ושוין ב"ש וב"ה שבודקין לאוכלי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה וקאמר מאי בודקין א"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך לו ואף ע"ג דמפרש התם בפרק בתרא דאהלות (משנה ד) אהך משנה כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם יש עצם כשעורה טמא ההיא בדיקה מיירי אם כבר עבר ובדיקת דרב יהודה איירי אם רוצה לעבור וה"פ מאי בודקין אם רוצה לעבור וי"ל דהא דקאמרינן התם דלא העמידו דבריהם במקום כרת היינו משום דאיכא נמי כרת לעושי פסח בטומאה ולכך דוקא לעושי פסח לא העמידו דבריהם אע"ג דאיכא כרת כיון דאי לא עביד נמי פסח איכא כרת אבל אין בודקין לאוכלי תרומה אף על גב דליכא כרת לאוכלי תרומה בטומאה כיון דאיכא מיתה העמידו דבריהם והכי אמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפי' במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פי' אף על גב דליכא כרת אלא מיתה כדפרישית אבל הכא דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמלתא הוא לערב לדבר מצוה כדאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן דף פב.) ובמצוה רבה אפי' בלא ניפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמר במס' ע"ג (דף יג.) ובפרק מי שהוציאוהו (לקמן דף מ'.) דמדלא מייתי התם הא דרב יהודה משמע דבלא ניפוח איירי ולכך נקט נמי הנך מצות ולא נקט אחריני וכן מצינו דמשום כבוד הבריות התירו לטמא בטומאה דרבנן במי שמתו (ברכות דף יט:) גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ב (עריכה)
נא א ב מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה א', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' ש"פ סעיף א':
נב ג מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' ש"פ סעיף ב':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
א ד מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ח', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ה':
ראשונים נוספים
ופרקינן מתני' ר' אליעזר אידך רבנן ואסיקנא בה' השרויין בחצר אחת ושכח אחד ולא עירב לדברי ר' אליעזר אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד לדברי חכמים צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד.
א"ל רב פפא לאביי לר' אליעזר אי פריש ואמר רשות חצרי בטלתי רשות ביתי לא בטלתי ולרבנן אי פריש ואמר רשות חצרי ורשות ביתי מאי.
ופשטנא בין לרבנן ובין לר' אליעזר כיון דגלי גלי:
ערקבלין פי' ירקות שמם אצותא חרזיתא. ירקות שיוצאין בהן בפסח:
הדרן עלך עושין פסין.
מתני': בכל מערבין ומשתתפין: פירוש: בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרכן של רוב בני אדם לאכלם ושיהא מאכל גמור הראוי לקבל עכשיו טומאת אוכלין בלא שום תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל אין מערבין בו, וכדאמרינן בגמרא (לקמן כח, ב) גבי כפניות דאין מערבין בהם ואקשינן עלה מדתניא כפניות נקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין, ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנם על ידי האור, כלומר: אבל לענין עירוב אין מערבין הואיל ואינו ראוי עכשיו לאכילה ואי אפשר לו לתקנם על ידי האור בשבת ואנן סעודה הראויה בעינן, ואמרינן נמי בגמרא (לקמן כט, א) דתבלין נמי אין מערבין בהן הואיל ואינן נאכלין בפני עצמן וכן חטין ושעורין הואיל ואינן נאכלין כמות שהן וכן עלי בצלים הואיל ואין ראויין עד שיתבשלו (שם). ודבר שאינו נאכל לרוב העולם ג"כ לא, דאף זה אינו ראוי לאכילה, וכדאמרינן בחזיז כדאיתא בגמרא (לקמן כח, א). וכן נמי אף דבר שנאכל כמות שהוא ודרך רוב העולם לאכלו, אם אינו מאכל ממש הראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא שום תיקון אחר, אין מערבין בו דהיינו קורא (כח, ב), דאע"ג דהוא נאכל כמות שהוא ונקח בכסף מעשר, ואילו טיגנו מקבל טומאת אוכלין, אפילו הכי כיון שאינו אוכל גמור לקבל טומאה כמות שהוא אין מערבין. ודוקא נמי דראוי לסמוך עליו מחמת סעודה או מחמת לפתן, אבל בשאינו ראוי לסמוך עליו לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן לא, והיינו טעמא דמים ומלח וכמהין ופטריות.
ירושלמי (ה"א): אע"ג דאמר רבי מאיר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא, הלוף והקולקס על דעתייהו דרבנן אין מערבין בהם. ועוד שם: ר' יצחק עטושיא אמר קומי ר' זעירא בשם דבית ר' ינאי אפונין חיין מערבין בהן, למי נצרכה לר' מאיר שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין.
בכל מערבין: פירוש: עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות בפת דוקא כדאיתא לקמן בפרק הדר (עא, ב), ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש עירובי חצירות.
כשתמצא לומר: פי' כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמן תצטרך לומר דהיינו טעמא דר' אליעזר: פשיטא פי' דהיינו טעמייהו. אמר רבא אנא כו' לא נצרכה אלא כגון שהיו חמשה כו' פי' ולא בא רב ששת אלא ללמדנו דהא נפקא לן מגו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דכי היכי דלר' אליעזר בעין יפה. מיבטיל ואמרי' שאף רשות ביתו בטל כדי שלא יאסור עליה': הכי נמי אמרי' באידך כי כשביטל רשותו לאחד מה' בעין יפה בטול ודעתו לבטלו לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליה' ומה שאמר לאחד מהם במקו' כולם אמר לו: והקשו בתוס' היכא רמז רב ששת בלשונו שנלמוד וה יותר ממה שאנו לומדין ממשנתינו דהא ממתני' נמי שמעי' הכי דלר' אליעזר בעין יפה ביטל וה"ה לאידך ותרצו דשמעי' הכי ממאי דנקט בלישניה רשות ביתו ביטול כלומ' הוא עצמו מבטל ולא נקט רשות ביתו נתבטל כלומר מטעם דביתא בלא חצר כמאן דליתא דמי: רב טביומי מתני' כמאן אזלא כו' ושניהם לשון אחד הם ממש אלא שבזה הלשון האחרון מזכיר בו רב הונא בר יהודא אמר רב ששת וכן כתב רש"י ז"ל ולא כגרסת מקצת הספרים שגורסי' בלשון אחרון צריך לבטל כמאן כרבנן. ותו לא מידי:
בכל מערבין: פירש"י ז"ל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרו'. ולא דק דהא קי"ל דעירובי חצרו' צריכין פת כדאי' לקמן בפ' הדר והכא בעירובי תחומין קאמר דכולי פרקין בהכי מיירי:
חוץ מן היין ומן המלח. פרישנא בתלמוד' שאין למדין מן הכללות אע"פ שנא' בהם חוץ והכא נמי מאי איכא כמהין ופטריות שאין מערבין בהן דלא חשיבי אוכלא ואינ' באי' לא לסעוד בה' ולא ללפת בה' את הפת ואוכליהון לאו אינשי:
וכל שאינו ראוי לסעוד בו או ללפו' בו את הפת אין מערבין בו דמידי דחזי לסעודה בעי' והא ודאי מאי דנקט בתלמודא דהא איכא כמהין ופטריו' נקט מילתא דפסיקא לגמרי דבפרקין אמרי' לקמן דאיכ' כמה מילי שאין מערבין בהם. והעולה מכלל השמועות שאין מערבין אלא באוכל שהוא נאכל כמות שהוא עתה ואינו מחוסר תקון ולפי' אין מערבין בכפניות שמחוסרין מיתוק ע"י האור וכן חטי' ושעורים ועלה בצלים שאין נאכלין כמות שהן חיין ופולין יבשין וכן אין מערבין בדבר שאין דרך רוב העולם לאכלו כדאי' בתלמודא גבי חזין. וכן אין מערבין בדבר שאינו מאכל גמור ראוי לטמא טומאת אוכלין בלא שום תקון מבחוץ אין מערבין בו. וכשם שאמרו שאין מערבין בקורא דדקלא והטעם בכל אלו דעירוב דעבדי כעין סעודה צריך שיהא ראוי לסעוד' בשעה שקונה עירוב דהיינו בין השמשות ואם אינו נאכל כמות שהוא חי הרי אי אפשר לבשלו ולתקנו בשבת ובעי' נמי מידי דרגיל לסעודה ושיהו בני אדם אוכלין אותו. וקורא דדיקלא אע"ג דרגילין לאכלו וניקח בכסף מעשר מ"מ אינו אוכל גמור כיון שסופו להקשות כעץ ועומד לכך. ואע"ג דחזי לאכילה אין אוכלין אותו אלא באקראי ואינו בא לסעודה וללפות בו את הפת וכיון דלעניין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל לא חשיב לשווייה אוכל לסעודת עירוב. וגרסי' ברושלמי אע"ג דר"מ בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח ובלבד דבר שנאכל חי כמות שהוא ואמרו שם כי אפונים מערבין בהם ואע"פ שמסריחין את הפה. ומסתברא דבאפונין לחין קאמר שהיו אוכלין אותן דומיא דפולין לחין שאמר בתלמודא.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ב (עריכה)
חמשה או כמה שעומדים בחצר אחת ועירבו כלם חוץ מאחד הרי זה אוסר עליהם את החצר ואין צריך לומר ביתו של עצמו בין שנשאר שלא עירב במזיד בין בשוגג בין בשוכח ואם בטל להם רשות חצרו הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מחצר לבתיהם ומבתיהם לחצר ולביתו מיהא אסורים ואף הוא אסור לטלטל מביתו לחצר ואם בטל להם (חצרו) [ביתו] ביתו אסור לו ומותר להם כמו שביארנו במשנה ואם בטל רשותו או חצרו סתם לא נתבטל ביתו בכך עד שיבטלהו אצלם בפירוש והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיבטלנה לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך בין ברשות ביתו בין ברשות (חברו) [חצרו]:
כל שמבטל ביתו הוא שמשליטם בביתו כמותו ולא שיסלק הוא לגמרי עד שיצא מביתו ומתוך כך הוא אסור לטלטל מביתו לחצר מפני שאינו רשאי להוציא מרשות המשותף לרשות שאינה שלו והם מותרים אף מביתו לחצר שאעפ"י שלא נסתלק מביתו לגמרי והוה ליה לגבייהו רשות משותף עמו ומוציאין מרשות משותף לרשות שלהם בית דירה מיוחד הוא לכלם ר"ל לכל אחד ואחד שאין בית דירה חלוק כמו שתשמיש החצר חלוק שכל אחד ואחד משתמש לפני פתחו.
ונשלם הפרק תהלה לאל:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
בכל מערבין וכו'. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני ממנה שבא לבאר בתקון הצריך להם מצד אחד בזולת הכשר עצמם והוא הכשר הצריך להם מצד העירוב אם עירובי חצרות אם שתופי מבואות ושהחלק השלישי שבמסכתא אמנם ענינו בביאור עירובי תחומין והתחיל בפרק זה לבאר בענינים אלו ובפרט בעניני עירובי תחומין אלא שביאר על ידם בענין שתופי מבואות גם כן במה עושין אותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים. הראשון במה מערבין ומשתתפין. והשני על יד מי צריך לשלחו וכן במקום הנחתם וכשיצא ממקומו על איזה צד הוא נפקע. והשלישי על איזה צד מתנה בעירובו או מערב לשני ימים או איזה מהם שירצה. זה הוא שרש הפרק דרך כלל אלא שיתערב בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בכל מערבין ר"ל עירובי תחומין שאם בעירובי חצרות הרי על כל פנים לפת שלמה אנו צריכים כמו שיתבאר בפרק חלון אלא שעל עירובי תחומין הוא אומ' כן. ומה שפירשוה גדולי הרבנים בעירובי חצרות לא דרך פסק אמרוה אלא פי' סוגיא ומכל מקום לענין פסק אי אתה מפרשה אלא בשל תחומין ואמ' שבכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ר"ל בכל אוכל.
חוץ מן המים ומן המלח. שאין לאלו סרך מזון כלל וענין עירובי תחומין הוא שיהא דעתו על דירתו להיותה במקום מזונותיו עד שיקנה שביתה לשם וימוד אלפים אמה משם למקום שירצה ואפי' לא לן לשם אלא שחזר ולן בביתו וכן עניין שתוף הוא שעושין בני מבוי זה עם זה או בני המדינה להיות הכל כאחד ומשנתנו בני המבוי כל אחד כפי מזונו בבית אחד נעשה הכל כרשות אחת וכן הענין בעצמו בעירובי חצרות אלא שאין עירובי חצרות אלא בפת שלמה.
והכל נקח בכסף מעשר שני. כשהוא בתוך ירושלם וכמו שכתו' [דברים יד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך.
חוץ מן המים ומן המלח. ומים ומלח עצמן דוקא כ"א בפני עצמו אבל עירב מים ומלח ביחד מערבין בו עירובי תחומין. ויש אומרי' דוקא בשמן כמו שנבאר. ושני אלו הלכה הן ר"ל שאין מערבין במים ומלח ולא נקחין בכסף מעשר. ומכל מקום יש שאר אוכלין שיוצאין מן הכלל ר"ל שלא לערב בהן ושאין נקחין בכסף מעשר כמו שיתבאר בגמרא.
והנודר מן המזון מותר במים ובמלח. כלומר ואסור בשאר אוכלין ופרשו בגמרא דוקא באומר כל הזן עלי אבל באומר מן המזון מותר בכל דבר שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות על הדרכים שביארנו בברכות.
מערבין לנזיר ביין. אעפ"י שהוא אסור לו הואיל ומותר לאחרים וכן ישראל בתרומה וכן הדין לכל אדם במה שנדר או נשבע שלא יאכלנו כמו שיתבאר.
סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה. ואעפ"י שמודה הוא ביין לנזיר טעם הדבר שיכול לישאל נזירותו ונמצא ראוי לו אבל תרומה אם תמצא לומר שישאל עליה הרי היא טבל ואין מערבין בטבל שהרי אסור הוא לכל והלכה כתנא קמא.
מערבין לכהן בבית הפרס. ר"ל שיניח עירובו לשם ואעפ"י שאנו צריכין למקום שיוכל הוא לילך לשם ויקנה שם שביתה וכהן בבית הפרס אינו יכול ליכנס הרי מכל מקום בית הפרס מדרבנן ואפשר לו ליכנס שם לכתחלה על ידי נפוח כמו שאמרו [ברכות יט:] מנפח אדם בית הפרס והולך ואפי' לדבר הרשות ולדבר מצוה מיהא אפי' בלא נפוח. ומכל מקום בבית הקברות לא.
ור' יהודה אומ' אף בבית קברות. שיכול הוא לשבות לשם על ידי חציצת כלים שאין מקבלין טומאה כגון שידה תיבה ומגדל שהם גדולים ומחזקי' ארבעי' סאה בלח שהם כורים ביבש ויביא העירוב אצלו בלא הוצאת ידו על הקבר בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה וכן שאין יכולין להביא לו טומאה כגון שאין ברחבה טפח ואם יש ברחבה טפח מביאו דרך חדו שאין בו טפח והלכה כרבנן מפני שהלכה אהל זרוק ר"ל מיטלטל אינו אהל ואעפ"י שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ וגדולי המחברי' כתבו בו הטעם מפני שבית הקברות אסור בהנאה והוא טעם אחר נזכר בגמרא ומכל מקום בכאן לא הוצרכנו לטעם זה שהרי אהל זרוק הלכה שאינו אהל והרי אנו צריכים למקום שיוכל הוא לילך לשם ולשבות שם. ומה שנזכר בגמרא לא בבית הקברות הוא אלא בקבר אחד שאף חכמי' מודים בו שנכנס סביביו בשידה תיבה ומגדל הואיל ובמקום טהרה הוא עומד אלא שדבריהם מתפרשי' אף בישראל כמו שיתבאר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה