וירא יעקב: אין זה ראיית עין אלא ראיית לב והראיה הנה שמעתי ולא אמר הנה ראיתי:
כי יש שבר במצרים: שבר לשון מכירה שנאמר (דברים ב, ב): "אכל תשברו מאתם": וראוי להתבונן שלא הזכיר יעקב בלשונו לא אוכל ולא בר אלא שבר, "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים" ומה שהוציא התבואה בלשון שבר לפי שלשון שבר כולל התבואה והבר וכולל גם כן השוד והשבר ולכך הוציא הענין כולו בלשון שבר. ואמר עוד ושברו לנו משם ולא אמרו ושברו לנו אוכל משם וכל זה כדי שיכלול בלשונו ענין התבואה לשעה ולרמוז בתוכו ענין הגלות לעתיד, ומזה רמז ואמר רדו שמה ולא אמר לכו לפי שנשתעבדו שם מנין רד"ו, ואמר ושברו לנו משם לרמוז כי ראה להם השבר והגלות משם, ונחיה ולא נמות, שאפילו מה שעתידין להשתעבד שעבוד גדול ברבוי הצרות רמז בתוך דבריו שלא יכלו וימותו מתוך הצרות אבל יחיו באותו השבר, וכענין שדרז"ל (דברים לב, כג): "חצי אכלה" חצי כלין והם אינם כלין. ועוד הוציאו רז"ל מלת שבר לענין אחר, והוא מלשון שבר ותקוה, וזהו שדרשו וירא יעקב מהו וירא ראה באספקלריא של קדש שיש לו עוד שבר במצרים תקוה, ולא היתה נבואה ממש שיודיענו בפירוש שהוא יוסף:
למה תתראו: למה תהיו כחושים ברעב מלשון (משלי יא, כה): "ומרוה גם הוא יורא" כן פירש רש"י, ורבינו חננאל ז"ל פירש למה תתראו למה אין אתם מפורדים למה תתערבו כולכם כענין שכתוב (מלכים ב יד, ח): "לכה נתראה פנים" וכתיב (מלכים ב יד, יא): "ויתראו פנים הוא ואמציהו מלך יהודה", והרמב"ן ז"ל פירש למה תתראו במקום הזה כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם כי יש שבר במצרים כי כבר היו בסכנה אם לא ימהרו לדבר הזה, וזה טעם "ונחיה ולא נמות": ובמדרש "למה תתראו" אמר להם יעקב אתם גבורים אתם נאים אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד שלא ישלוט בכם עין הרע:
וירדו אחי יוסף עשרה: היה לו לומר בני יעקב אבל למד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם, או יש לפרש כי הכתוב יבאר כוונתם הטובה אצלו כי ירדו עשרה כדי שיתפללו עליו במנין שהרי אין קדושה בפחות מעשרה שנאמר (ויקרא כב, לב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל":
והרמב"ן פירש וירדו אחי יוסף עשרה כדי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה כי בו אמר (בראשית לז, ה): "ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו", ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו, והחלום השני שכתוב "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים" לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו:
ובמדרש "וירדו אחי יוסף עשרה", אמר להם יוסף כל מי שיכנס לשבור בר כתבו שמו ושם אביו ושם עירו ולערב תביאו לי פתקיהן, כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו שמותם, לערב הביאו פתקיהן לפני יוסף זה קורא ראובן בן יעקב וזה קורא שמעון בן יעקב וכן כל השערים, מיד אמר להם יוסף סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד ונתן שמותם לבעל האוצר ואמר לו כשיבואו אנשים אלו לידך תפוס אותם ושגרה לי, עברו שלושה ימים ולא באו מיד נטל עשרה גבורים מבית פרעה ושגר בשבילם לבקר אותם בשוק הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ולמה בשוק של זונות אמרו יוסף היה יפה תואר ויפה מראה שמא הוא בקובה של זונות מיד תפסו אותם והביאום לפני יוסף:
ויתנכר אליהם: כאשר ראה אותם מיד הכירם ופחד אולי יכירוהו הם ולכך התנכר להם כי שם המצנפת על ראשו וקצת הפנים ושנה את עצמו כענין שנאמר באשת ירבעם (מלכים א יד, ב): "קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם", וכתוב באשת ירבעם (מלכים א יד, ו): "למה זה את מתנכרה", או שהתנכר להם בדברים ודבר להם קשות ואמר להם בכעס כאלו לא יבוא לפניו אדם לשבור, מאין באתם לפני ויאמרו מארץ כנען לשבר אוכל, וכאשר הזכירו זה אז נתברר לו שהיו אחיו באמת וזהו שהוסיף עוד לומר ויכר יוסף את אחיו שנתוסף לו בהם הכרה וידיעה אמיתית. כך פירש הרמב"ן ז"ל:
ובמדרש "ויתנכר אליהם" נעשה להם נכרי נטל הגביע והקיש בו אמר להם אני רואה בגביע שמרגלים אתם, א"ל כנים אנחנו אבל צונו אבינו שלא נכנס בשער אחד אמר להם בשוק של זונות מה טיבכם אמרו לו אבדה אבדה לנו והיינו מבקשים אותה אבדה היום ג' ימים, אמר להם אני רואה בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם מיד נזדעזעו כולם ואמרו לו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו אמר להם היכן השנים אמרו לו האחד איננו והקטן את אבינו היום אמר להם יוסף הביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם:
שנים עשר עבדיך אחים אנחנו: מתחלה אמרו כלנו בני איש אחד אנחנו ונתנו טעם למה שנמצאו מקובצים, אמרו מפני שהיינו כלנו בני איש אחד לכך אנו מקובצים יחד לא נפרד אחד מחברו, ועוד פן יגזלו התבואה לאחד ממשרתינו לכך הוצרכה לבא כלנו ביחד:
כנים אנחנו: צדיקים בני צדיקים מעולם לא היינו מרגלים, ודרז"ל אמר להם יוסף נכנסתם בעשרה פתחים ועתה אתם נועדים במקום אחד אין זה אלא דרך מרגלים, ועתה אמרו שנים עשר עבריך אנחנו בני איש אחד, והרחיבו לו באור יותר כי הם עשרה והקטן היום אצל אביהם והאחד איננו והיו הולכים לבקשו, והשיב יוסף "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן", ולא מצאו תשובה להשיב, ותשובת חי פרעה אין לומר ביוסף הצדיק שהיה נשבע עליו לשקר ולא מצינו זה כלל אך קיים דבריו בשבועתו בכל פעם, מה שאמר חי פרעה כי מרגלים אתם כלומר כיון שאתם אומרים האחד איננו אילו הייתם מוצאים אותו מה הייתם עושים בו אמרו לו היינו פודין אותו בכל ממון שיפסקו עלינו, אמר להם ואם לא היו רוצים לתתו בשום ממון מה הייתם עושים? א"ל על זה באנו להרוג או ליהרג אמר להם חי פרעה כי מרגלים אתם. וכן חי פרעה אם תצאו מזה קיים דבריו שהרי נשאר שמעון ולא יצאו כולם, ומה שאמרו "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו" היה ראוי לומר היינו כי יש במשמעות אנחנו שכולם בחיים, אבל למד הכתוב שנתנבאו שלא בכוונה:
ביום השלישי זאת עשו וחיו: זה שאומר הכתוב (הושע ו, ב): "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", זכות אבות סייען שכתוב (בראשית כב, ד): "והיה ביום השלישי וישא אברהם את עיניו", זכות התורה סייען שכתוב (שמות יט, טז): "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר":
שבר רעבון בתיכם: רמז מתוך לשונו שאין ראוי לאדם להמשך אחר תאות המאכל והמשתה כי אם בקיום גופו בלבד ושבר רעבונו, וכענין שכתוב (משלי יג, כה): "צדיק אוכל לשבע נפשו", ועל כן אחז לשון שבר רעבון ואף כי בימי הרעב, וידוע כי עיקר יראת ה' היא הפרישות מתאוות העולם, ומזה התחיל ואמר את האלהים אני ירא:
אבל אשמים אנחנו על אחינו: זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, וכענין שכתוב (ויקרא ה, יט): "אשם הוא אשם אשם לה'", ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא, הוא שכתוב (זכריה יא, ה): "אשר קניהן יהרגון ולא יאשמו":
אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם שאילו כן היה להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו עליו:
על כן באה אלינו: פירושו על הנכון באה עלינו הצרה הזאת ועל הדין, מלשון (במדבר כז, ז): "כן בנות צלפחד דברת", והנה הצדיקו עליהם את הדין כי כאשר לא חמלו עליו בראותם צרת נפשו באה להם הצרה הזאת מדה כנגד מדה:
הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם: פירוש אמרתי לכם בשעת מעשה שלא תחטאו כי ילד הוא ומפני נערותו חטא בכם וראוי לכם להעביר עונו:
וגם דמו: האכזריות שהיה לכם בשעה שהשלכתם אותו לבור הנה הדרש כי אף על פי שלא הרגתם אותו בידים הנה השם יתעלה ידרוש מכם דמו ונחשב לכם המעשה כאלו שפכתם את דמו כי אולי כבר מת בהיותו ילד שעשועים ולא נסה ללכת ארח ברגליו, כך פירש הרמב"ן ז"ל:
ויקח מאתם את שמעון: עכב את שמעון יותר מכולם כדי להפרידו מאת לוי שלא יטלו שניהם עצה כנגדו כענין שעשו כנגד שכם לפי ששניהם היו מצויים יחד תמיד כענין שכתוב (בראשית מט, ה): "שמעון ולוי אחים כלי חמס וגו'", ומ"ש (בראשית מב, כז): "ויפתח האחד את שקו" זה לוי ולפי שנפרד שמעון ממנו קראו הכתוב אחד, והנה יוסף הוצרך לקחת אותו מהם אבל הם לא לקחוהו, מכאן למדו רבותינו ז"ל נכרים שאמרו לישראל תנו לנו אחד ונהרגהו ואם לאו נהרוג את כלכם ילחמו ויהרגו כולם ואל ימסרו אחד מישראל להריגה אבל אם בררו מעצמם אחד מהם ואמרו תנו לנו את פלוני הרי אלו נותנים להם ואל יהרגום, שכן מצינו בשבע בן בכרי שבא כנגד דוד כענין שכתוב (שמואל ב כ, א): "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאהליו ישראל", וכאשר ברח לו ונכנס באבלה בית מעכה רדף אחריו יואב כענין שכתוב (שמואל ב כ, טו): "ויבאו ויצרו עליו באבלה בית המעכה וישפכו סללה אל העיר ותעמד בחל וכל העם אשר את יואב משחיתם להפיל החומה" ואמר להם יואב (שמואל ב כ, כא): "איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אתו לבדו ואלכה מעל העיר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו משלך אליך בעד החומה":
וימלאו את כליהם בר: בלא מדה ולהשיב כספיהם איש אל שקו שלא מדעתו ולכך "ויצא לבם ויחרדו", אבל כסף שני מדעתם, וענין הצדה שנתן להם דרך חסד היה כי הודיעם שאין בלבו להרע אותם אם האמת אתם והנה הוא נותן להם צדה כדי שיוכלו להביא את אחיהם:
את שני בני תמית: ארבעה בנים היו לו לראובן, ועל דרך הפשט יאמר תחת אחד מבניך יהיו שני בני, ובמדרש "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", אמר יעקב בכור שוטה הוא זה וכי בניך הם ולא בני:
לא ירד בני עמכם: שתק בזה ולא השיב לו כלל ולא בטח בדבריו מפני שכבר פשע באביו ומעתה לא יבטח בו, אבל בטח בדברי יהודה כי יהודה גבר באחיו וטענתו של יהודה "אם ישך משלח את אחינו אתנו וגו' ואם אינך משלח וגו'", וכן דרז"ל אמר להם יהודה הניחו לו לזקן עד שתכלה פת מן הסל. אמר יהודה: אבא אם ילך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס. אם ילך עמנו נחיה ואם לא ילך עמנו כלנו מתים מוטב שתניח את הספק ותטול את הודאי:
