קטגוריה:ויקרא כב לב

<< | ספר ויקרא • פרק כ"ב • פסוק ל"ב | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב:

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יהוה מקדשכם

המהדורה המנוקדת:

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

המהדורה המוטעמת:

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

המהדורה הדקדוקית:

וְ/לֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔/י וְ/נִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּ/ת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁ/כֶֽם׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת וסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה.

לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וְלָא תַחֲלוּן יָת שְׁמָא דְּקוּדְשִׁי וְאֶתְקַדַּשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן׃
ירושלמי (יונתן):	וְלָא תִפְסוּן יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי וְאֶתְקַדֵשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"ולא תחללו" - לעבור על דברי מזידין ממשמע שנאמר ולא תחללו מה ת"ל ונקדשתי מסור עצמך וקדש שמי יכול ביחיד ת"ל בתוך בני ישראל וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו ע"מ למות שכל המוסר עצמו ע"מ הנס אין עושין לו נס שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנא' (דנייאל ג) והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' מציל ולא מציל ידיע להוא לך וגו'

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[לח] שכל המוסר עצמו לעשות לו נס כו'. וטעם דבר זה ידוע, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא 'קדוש' בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח (בראשית כ"ב, ט') ונתקדש, גם כן זה מתקדש, שהרי כבר מסר עצמו על קדושת שמו. וכיון שהוא כבר נעשה קדוש, הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך, והוא ידוע מסוד הניסים. כלל הדבר, שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שהוא למעלה מן העולם:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וְלֹא תְחַלְּלוּ – לַעֲבֹר עַל דְּבָרַי מְזִידִין. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחַלְּלוּ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִקְדַּשְׁתִּי? מְסֹר עַצְמְךָ וְקַדֵּשׁ שְׁמִי. יָכוֹל בְּיָחִיד? תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ, יִמְסֹר עַצְמוֹ עַל מְנָת לָמוּת; שֶׁכָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל מְנָת הַנֵּס, אֵין עוֹשִׁין לוֹ נֵס. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁלֹּא מָסְרוּ עַצְמָן עַל מְנָת הַנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵן לֹא, יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין" וְגוֹמֵר (דניאל ג,יח); מַצִּיל וְלֹא מַצִּיל, יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ וְגוֹמֵר.

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק •

ראו רמב"ן על ויקרא כב לא

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. חלול ה' הוא עון חמור ביותר, ומצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חלול ה', והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ) ואתם בית ישראל איש את גלוליו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו עוד, ואמרו רז"ל על עון זה שאין כח ביום הכפורים לכפר ולא בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק, אלא כלן תולין ומיתה ממרקת.

ואמנם מצינו תקנה לעון חלול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו ונקדשתי וכן אמר הכתוב (משלי טז) בחסד ואמת יכופר עון, כלומר עון הרשע והשקר שהם הפך חסד ואמת, כענין החולי שאינו מתרפא אלא בהפכו, ומפורש אמרו רז"ל חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה, חטא אדם בעיניו יזילם דמעות, וכן אמר דוד (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, לא שמרתי לא נאמר אלא לא שמרו. ועוד אמרו רז"ל אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצות. רגלים ממהרות לרוץ לרע יהיו רצין לדבר מצוה, ידים שופכות דם נקי יקשור תפילין על ידו ויתן צדקה לעניים.

ובמדרש זה מצות עשה שבתורה לקדש את השם ברבים, וכך דרשו רז"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך לקדש את שמי, יכול ביחיד, ת"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכשהוא מוסר את עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר (דניאל ג) והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד, מציל ולא מציל ידיע להוא לך וגו'. ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, והוא שאמרו בברכות אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן, אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך וכתיב התם (בראשית מב) לשבור בתוך הבאים, מה להלן עשרה אף כאן עשרה, ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"ולא תחללו את שם קדשי" ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי: " ונקדשתי בתוך בני ישראל" לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות והטעם בזה כי אמנם אני ה' מקדשכם:

מדרש ספרא

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט (עריכה)

[ד] "ולא תחללו"-- ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי"-- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל"-- המרובים.

[ה] מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל, ג): ""לא חשחין אנחנא על דנה פתגם, להתבותך. הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא, ישיזב. והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך (לאלהך), לא איתינא (איתנא) פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד"" וכשתפס מרינוס (ס"א טוריינוס) את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם "אין אתם מעַמן של חנניה מישאל ועזריה?! יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי!" ואמרו לו "חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך ואנו מחויבים מיתה לשמים. ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו. אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמנו מידך." אמרו, לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.