ספרא על ויקרא כב לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ט (עריכה)

[ד] "ולא תחללו"-- ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי"-- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל"-- המרובים.

[ה] מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל, ג): ""לא חשחין אנחנא על דנה פתגם, להתבותך. הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא, ישיזב. והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך (לאלהך), לא איתינא (איתנא) פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד""    וכשתפס מרינוס (ס"א טוריינוס) את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם "אין אתם מעַמן של חנניה מישאל ועזריה?! יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי!" ואמרו לו "חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך ואנו מחויבים מיתה לשמים. ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו. אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמנו מידך." אמרו, לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.

<< · ספרא על ויקרא · כב · לב · >>