רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא בתרא/פרק ח

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא מנחילין ולא נוחלין. אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב נוחלין ומנחילין. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין:

גמ' האב את הבנים דתניא את זו דרש ר' ישמעאל ברבי יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין והבנים את האב מנלן דכתיב ואיש כי ימות ובן אין לו טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם לבת ואבע"א מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם. והאחין מן האב מנלן דאמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם. האיש את אמו מנלן דת"ר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן אין לי אלא בת בן מנין אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב יפה כחה בנכסי האם בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם וממקום שבאת מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת. בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי מנין לבן שיקדים לבת בנכסי האם אמר ליה דכתיב ממטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל בה פי שנים אף מטה האם בכור נוטל בה פי שנים אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והאיש את אשתו מנלן דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהאיש יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו ותניא אידך לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בסבת הבעל או אינו אלא בסבת הבן כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה וגו' הרי סבת הבן אמור אלא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר דבן לאו אחר הוא. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאין נוטל בראוי כבמוחזק שנאמר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש עיר בארץ מנין היה לו ליאיר שלא היה לו לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים ומנין לפינחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פינחס מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה תא שמע ואלעזר בן אהרן הכהן מת וכי תימא דנפלה ליה בשדה חרמין אמר קרא בנו נחלה הראויה לו וירשה בנו. ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הלכתא אמר רב ששת ליקדם אמר רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת:

סימן ב

תניא והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה ותניא אחריתי נמי והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה דאמר רב יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ודייק לה רב יהודה מדקרייא רחמנא חוקת משפט מה שאדם מנחיל את בניו אלמא שהעומדים שם ב"ד הן. אם רצו לעשות דין כאילו צוה תחלה שיהו אלו בית דין על דבריו לכל דבר ודבר שיסתפק אדם בלשון הצואה ואין אחד מן היורשין יכול לערער ולומר לב"ד הגדול קאזלינא או לב"ד חשוב שבעיר ולהכי נקט ג' שנכנסו לבקר את החולה דלא מיבעי אם צוה החולה שיבואו שם ג' ויצוה בפניהם דאיכא למימר דלפיכך צוה שיבואו שם שלשה כדי שיהו דיינים על צואתו ואפי' בבריא שהודה בפני שלשה איכא למ"ד בפרק זה בורר דף כט: האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן מכנפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן אלא אפילו נכנסו מעצמן לבקר נעשו דיינין ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ודריש ליה מדכתיב והיה ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והלכתא כוותיהו היינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה בדבורו של מת על פי העומדין שם לפי שנעשו דיינין ולא בלילה. וכתב ה"ר יונה ז"ל דמסתברא דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אף בצואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לג' העומדין לשם נעשו דיינין דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורב יהודה סתמא קא"ל למילתיה דשלשה שנכנסו לבקר את החולה לא שנא במחלק לבניו ול"ש במחלק לאחרים. ורשב"ם פירש דלהכי נקט ג' שנכנסו לבקר את החולה שאם זמנום שם כדי לשמוע דברי החולה ולהעיד על דבריו כבר נעשו עדים בכך ואין עד נעשה דיין וכדאמרן אבל בלילה כותבין ואין עושין דין הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדון והביא ראיה מהא דאמר בפ"ק דמכות דף ה: מהשנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ופליג עלה רבי דאמר ומה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש וקאמר התם רבא אליבא דרבי דאמרינן להו אי למיחזי אתיתו ואי לאסהודי אתיתו ואי לאסהודי אתו מודה רבי דבטלה העדות ואמר רב נחמן הלכה כרבי אלמא כיון שבאו שם להעיד נעשו עדים לפסול שאר העדים כ"ש זימנן להעיד. וקשה לפירושו דהא דאין עד נעשה דיין הוי טעמא משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ובירושלמי פרק שבועת העדות קאמר הגע עצמך שלא יהו הדיינין קרובים לעדים דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל שכן שהעדים עצמם לא יהו דיינין. ורשב"ם פירש הטעם משום דדרשי' פרק שבועת העדות דף ל. ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר לפני ה' היינו הדיינין הלכך בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינין להעיד ולא שיהו העדים עצמן חוזרין ודנין ולפי אלו הטעמים אם זימנם כדי להעיד יכולין לדון אם יש עדים אחרים מעידים בפניהם שהרי יש כאן ועמדו שני האנשים לפני השופט והויא עדות שאתה יכול להזימה וכיון שיכולין לדון כשמעידים בפניהם יכולין נמי לדון ע"פ ראייתם כששמעו צואת שכיב מרע דכל היכא דמהניא העדאת עדים חשיבה ראיה כמותה שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שהביא ראיה ממכות אין ראיה דלפסול העדים גזירת הכתוב הוא דמקיש שלשה לשנים ואפילו הם מאה ונמצא אחד מהן קרוב או פסיל עדותן בטילה וכיון שבא להעיד נעשה עד ופוסל האחרים אבל הכא אע"פ שהן עדים אין טעם לפוסלן מלהיות דיינין כדפרישית:

סימן ג

ועוד נראה דהתם נמי בראיה לחודה שבאו להעיד בשעה שראו המעשה לא נתבטלה העדות אם לא שהעידו כולן בפני ב"ד כי תימה הוא לומר אם ראו כמה בני אדם דבר אחד והיה שם קרוב או פסול ולא בא לב"ד להעיד שתבטל כל אותה עדות בשביל שכוון אותו הפסול להעיד. נמצאת פוסל כמה קדושין וגיטין שנעשין בפני המון עם וכוונת כולן להעיד על המעשה אם יצטרכו להעיד ואי אפשר שלא יהו קרובין או פסולין אלא ודאי נראה דאין פוסלין אלא אם כן העידו בפני ב"ד וקודם לכן אין נקראין עדים והא דקאמר רבי מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש מאי קשיא ליה לא יעיד אלא אחד מהן י"ל דהא קשיא ליה כי כל הרואין המעשה חייבין להעיד ופעמים שכבר העיד אחד מן האחין ואחר כך בא השני ומעיד ואין יודע בעדות אחיו ומיהו מעיקרא הוה בעי למימר התם דבראיה בעלמא אף כי לא העיד בב"ד פוסל את כולן דפריך התם הרוג יציל נרבע יציל אבל למאי דמסיק התם דמשני רבא אמר יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דוקא עדים המעידים שעל ידם הדבר מתקיים. ורשב"ם כתב שאם קבלו עדות בלילה יש להן לדון ע"פ אותה קבלה והכי נמי איתא בירושלמי פרק אחד דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין, ד) אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין והרמב"ן ז"ל כתב דגמרא דידן פליגא מדאמר בפ"ק דסנהדרין דף יא: אין מקדשין החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש ויליף לה ממשפט מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום שמעינן מינה שאם עשו תחלת דין בלילה אין כלום וה"ה קבלת עדות דאמר בר"ה בפרק ראוהו בית דין דף כה: דקבלת עדות כתחלת דין ועוד אמר ביבמות דף קד. חליצה בלילה כשירה ור"א פוסל ומפרש עלה בגמ' מ"ס חליצה כתחלת דין ומ"ס חליצה כגמר דין:

סימן ד

ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפילו ג' כותבין ואין עושין דין מ"ט דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ודוקא עד המעיד אבל עד הרואה נעשה דיין ודוקא בדאורייתא אבל בדרבנן נעשה דיין כדמוכח בפ"ק דגיטין דף ה. ובפ"ב דכתובות דף כא: גבי קיום שטרות ובדיני נפשות עד הרואה אין נעשה דיין כדאיתא בפ"ב דמכות דף יב. אמר ר"ע מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט ודוקא בדיני נפשות דאמר קרא ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו דקטיל תו לא חזו ליה זכותא אבל בשאר דינין מודה רבי עקיבא דנעשה דיין כדמוכח בר"ה פרק ראוהו ב"ד דף כו.:

סימן ה

איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום מקיימין אותה בקנין סודר שלא יחזרו בהן לכך נתנו לו שעה להתבוננות אבל בכל שאר קנינין הגבהה ומשיכה ומסירה כסף שטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור והלכה כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה ובכל שאר דוכתי הלכתא כרבה כדפרישית בפלוגתא דרבה ורב יוסף דשומר אבידה בב"מ פרק ב' סימן יז:

סימן ו

האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. משנה שאינה צריכה היא דשמעי' לכולהו מכללא דרישא אלא הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. ואע"ג דדרשינן מטות ומקשינן מטה האם למטה האב מה מטה האב הבן קודם לבת אף מטה האם הבן קודם לבת לא מקשינן להו לענין זה לומר מה מטה האב האב יורש את בנו אף מטה האם האם יורשת את בנה משום דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה נחלה יורשת ואינה מורשת:

סימן ז

מתני' סדר נחלות כך הוא בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי ירכה של בת קודמין אחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין והאב קודם לכל יוצאי ירכו:

גמ' ת"ר בן אין לו אין לי אלא בן בן הבן בת הבן ובן בת הבן מנין ת"ל ובן אין לו עיין עליו בת אין לי אלא בת בן הבת ובת הבת ובת בן הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן ולימא עד יעקב גמירי דלא כליא שבטא. זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו כו' בעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו איזהו מהן קודם אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי ירכו ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחין כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזהו מהן קודם. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי ירכו ורמי בר חמא יוצאי ירכו שלו ולא יוצאי ירכו של בנו וה"נ מסתברא דקתני בסיפא כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואילו איתיה ליצחק יצחק קודם השתא דליתיה ליצחק יעקב קודם ש"מ וכן הלכתא:

סימן ח

מתני' בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונוטל שני חלקים: גמ' ואמאי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אמר רבה א"י מוחזקת היא. שמעינן מהא מתני' לא שנא בן ולא שנא בת כי הוי אבוהון בכור שקלי חלק בכורה בהדי אחי אבוהון. ירושלמי כיצד יורש במוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ולא בנכסי אבי אביו ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם בנכסי אבי אביו אמר ריש לקיש משום אבא כהנא ברדלא נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה מה בכאן אתה דן הבן כאילו אביו קיים לענין פשיטות אף משפט האמור לענין כפילה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים לענין בכורתו:

סימן ט

מתני' אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואין נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות ניזונות מנכסי האב ואין ניזונות מנכסי האם:

גמ' מאי אחד הבן ואחד הבת אילימא דירתי כי הדדי והתנן הבן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת ומסקינן אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם ובנכסי האב אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם כו':

סימן י

ת"ר לתת לו שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם אחד פי שנים כאחד או כלך לדרך זו חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בכל הנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בכל הנכסים ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה ריבתה נחלה אצל אחין הא אין עליך לדון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון:

סימן יא

תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא שבח שהשביחו היורשין לאחר מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אומר איני נוטל ואיני נותן רשאי מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דמטי לידיה ורבי מ"ט אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטיא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטיא לידיה ורבנן נמי הא כתיב פי שנים ההוא למיתב ליה אחד מיצרא ורבי נמי הא כתיב לתת לו ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפורי והוו שובלי שלפופי והוו תמרי מ"ס שבחא דממילא ומ"ס אשתני: תני רמא בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכ"ש שהשביחו היורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקל ומני רבנן היא. ומיירי בחפורי והוו שובלי שלפופי והוו תמרי כי היכי דלא ליפלוג אדרב פפא: תנן בבכורות דף נא. ונב. הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואין נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אין נוטלין לא בשבח ולא בראוי ואמר עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה איני והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא היבם בכור קרייה רחמנא אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל. מ"ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה וליתא לדרבא דהא איפסיק הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה להכי ליתא לדרבא. א"ר פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל בשבח נוטל שהרי כל הנכסים הם שלו וברשותו השביחו נכסים. וגם אין נוטל ממלוה אשתו ואפי' מה שהלוותה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחתיו כדמוכח פרק שור שנגח ד' וה' דף מב: דאין הבעל יורש נזקי אשתו לרבנן משום דהוה כמלוה ואע"פ שאם היו באין לידיה בחייה היה בהן דין נכסי מלוג כדקתני במתניתין דמציאת האשה דף סה: והא דשביק הכא בעל דאיירי ביה ונקט בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה לאו משום דסבירא ליה דבעל שקיל במלוה אלא להכי נקט בכור בפיסקא דמלוה משום דפליגי ביה אמוראי אליבא דרבנן כך פירשו התוס'. ולי נראה דאם הלותה האשה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלותה קרן של נכסי מלוג שלה שהקרן ברשותו הוא ליטול הימנו פירות כדתנן כתובות דף עט. נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות לעיל דף נ. אע"פ שלא מכרה כי אם הגוף אחרי מותה והבעל היה אוכל פירות בחייה אפי' הכי הוא מוציא הגוף מיד הלקוחות משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן וכל שכן אם הלותה ממון שהיה בידה שהבעל מוציא מידו ויורש אותה מלוה אבל אם מתו מורישי האשה והניחו מלוה ביד אחרים ומתה האשה קודם שגבתה האשה המלוה או אם היה לה מלוה ביד אחר כשלקחה ומתה קודם שגבתה האשה המלוה בהך מלוה ודאי לא ירית לה בעל והיינו דומיא דנזקי אשתו. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות וכ"ש שאין נוטל בשבח דהא איכא מאן דאמר דלרבנן נוטל במלוה ואינו נוטל בשבח ומשום הכי לא איירי רב פפא לעיל גבי פלוגתא דאמוראי דפליגי אם הלכה בשבח כרבי או כרבנן משום דאי הוה פסיק כרבנן בשבח לא הוה שמעינן מיניה מלוה והא דלא עריב ותני להו אין הבכור והבעל נוטלין בראוי ובמלוה משום דאיבעי ליה למתני פי שנים גבי בכור לא שייך לערובינהו. ובמלוה שעמו פלגי מחצי המלוה יקח פי שנים. ואע"פ שהורע כח הבכור והבעל לענין מלוה דהוי ראוי לגבייהו לגבי כתובת אשה הויא כמוחזק וגובה כתובתה ממנה כדתנן פרק הכותב דף פד. מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ומפרש בגמרא דהיינו כתובת אשה ואפי' למ"ד לכושל שבראיה מודה דאם היתה האשה כושל שבראיה נותנין לה ואפי' ר' עקיבא לא פליג אלא משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אבל אי לאו הכי היתה גובה כתובתה מן המלוה ומיהו אין ראיה דלעולם אם גבו היתומים את המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע אינו גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפה כחו לגבות אע"פ שהוא ראוי כי היכי דיפה כח המלוה והאשה לגבות אע"פ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וה"ה לענין ראוי נמי כיון שהן ב"ד אחרים יפה כחן לגבות וקצת יש להביא ראיה מהא דאמר רב נחמן לעיל דף קכה. יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן לרבא דמפרש טעמא בפרק כל שעה דף לא. משום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוכון ה"נ משעבדנא ליה לדיליה מדר' נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובת אשה אע"ג דלא נתנה לגבות בחיי הבעל מ"מ ה"ל שעבוד על כל בעלי חובין ומצינו למימר דיש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב משום דאקילו רבנן בכתובת אשה כדאמר בפרק יש בכור דף נב. גבי הא דתנן אין הבכור נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ופריך עלה בגמ' והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח. א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ומיהו מאי דאמור רבנן דאקיל כמו גבי שבח אמור ובמאי דלא אמור לא אמור. ועוד ראיה מהא דאמר בפרק האשה שנפלו דף פא: הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלמא אע"פ שכבר המלוה ביד היורש גובה ממנו כתובה והאידנא דתקינו גאונים דבע"ח וכתובה גבו ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הן כקרקע ובע"ח וכתובת אשה גובה מהם וכן עמא דבר ואפי' ממלוה דעובדי כוכבים והיינו טעמא דלענין בעל חוב וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי משום דמשעבדא להו בחיי אבוהון מדר' נתן:

סימן יב

ההוא דאמר נכסאי לסבתא ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דהות נסיבת שכיבא בחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעלה וקא תבע אמר רב הונא לירתאי ואפי' לירתי דירתאי רב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי שלחו מתם הלכתא כותיה דרב ענן ולא מטעמיה הלכתא כוותיה דבעל לא קא ירית ולאו מטעמיה דאילו אית לה ברא ירית וה"ט דבעל לא ירית משום דה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק אמר ר"א דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. אמר רב רבא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ודייקי מינה טעמא דאמר אחריך הא אמר מעכשיו מוחזק הוה וירית לה בעל:

סימן יג

אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. אם מיחה שלא ישביחו עד שיתנו לו חלקו מועלת מחאתו ונוטל פי שנים בשבח אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי' דרכום. ומסיק לענין ליתן לו דמי היזק ענביו קאמר רב יוסף ולא פליג אדרבה:

סימן יד

אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותו שדה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר כל הנכסים קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו רב פפא אמר ויתר באותו שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומאי דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל שלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה ותימה הא פסקינן לעיל דאין נוטל פי שנים במלוה והיינו כרבנן דרבנן סברי דאין נוטל פי שנים בשבח דמתנה קריה רחמנא ועד דמטי לידיה אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה וי"ל דטעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא לעיל פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן והא דמייתי לעיל קרא לתת לו פי שנים משום דתרוייהו קראי צריכי דאי לא כתב אלא לתת לו ה"א דאתא למימר שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמינן ליה בשבח שהשביחו יורשים ומגלו השתא תרוייהו אהדדי וממעטינן דבר שאינו מצוי כגון שבח דלענין דבר שאינו מצוי קרייה רחמנא מתנה אבל דבר המצוי לא ממעטינן דשפיר הוי ברשותו קודם חלוקה כדאמר לעיל דדיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון לא מיקרי ראוי. והא דויתר בדבור בעלמא בלא קנין משום דמתנה קרייה רחמנא ובאמירה בעלמא אם אמר אני רוצה לבטלה יכול להסתלק וזכו אחין בחלקו. וכ"כ רב אלפס ז"ל דלא אמרינן יש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתאי לידיה דאבוה ואיתיה השתא ברשותו אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל כי האי סברא: מר זוטרא מדרישבא פלג בהדי אחוה בצנא דפלפלי בשוה אתו לקמיה דרב אשי א"ל הואיל ויתרת במקצת ויתרת בכל הנכסים:

סימן טו

מתני' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה:

גמ' אמר רב יוסף האומר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים בכור הוא אין נוטל פי שנים דלמא בוכרא דאמא קאמר. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר מוחזקני בזה שהוא בכור אמר ליה במאי ידעת דכי הוו אתו אינשי לגבי דאבוה הוה אמר להו זילו לגבי שבחת ברי דבוכרא ומסי רוקיה דלמא בוכרא דאמיה הוה גמירי דבוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאימיה לא מסי רוקיה:

סימן טז

אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמא דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה. אמימר אמר אף אין ממעט בחלק בכורה דאמר קרא וילדו לו עד שיהא בן משעת לידה רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וכתיב ביום השמיני וגו' עד שיהא זכר משעת לידה. תימה לי אמאי אייתי רב אלפס ז"ל הך דרב שיזבי הא אותיב רב שרביא לרב שיזבי ממתני' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ומכמה משניות בפ' המפלת סנדל ושליא טמאה לידה אלמא לא דרשינן אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. אמר רבה תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טומטום הבכור ולא ספק בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי לאפוקי מדדריש רבא:

סימן יז

דדריש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה אמר ליה רב פפא לרבא הא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה אבל לא הוכרו לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה:

סימן יח

וגרסינן בפרק מי שמת דף קמב. תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל. אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב איני והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכסי. אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת מר בריה דרבא משמיה דרב יוסף אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא שם:

סימן יט

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו אמר רחמנא בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר והלכתא ככל הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא:

סימן כ

תנן בבכורות דף מו. יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן בכור לכהן ואינו בכור לנחלה בכור לכהן ולנחלה אינו בכור לא לכהן ולא לנחלה איזהו בכור לנחלה ולא לכהן הבא אחר נפלים ואע"פ שיצא ראשו מת חי. ובן ט' שיצא אמת והמפלת מין בהמה חיה ועוף דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקה והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:

סימן כא

תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה או בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן והלכתא כרבי יהודה ואפי' היו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן: גרסינן בפרק עשרה יוחסין דף עד. אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם כתוב בה"ג הלכה כרבי יהודה ודוקא היכא דאיכא בכור כשעושה קטן בכור א"כ פסיל ליה לגדול ומיגו דהימניה רחמנא לאב לענין בכורה כדכתיב יכיר יכירנו לאחרים הימניה נמי לעשות הגדול ממזר אבל האומר בני זה ממזר ולא לענין בכורה לא מהימן לשוויה ממזר ואפי' אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ונראה דהלכה כר' יהודה לגמרי ואפי' בלא הכרת בכור נאמן לומר שהוא ממזר כדמוכח פרק החולץ דף מז. ומעשה באחד שבא לפני רבי יהודה א"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך ופריך ואבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים וכו' אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים ופריק התם הלכתא כרב נחמו בר יצחק משמע הא אם יש עדות לעובד כוכבים נאמן לפוסלו ואע"פ שאין הכרת בכורה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וארא סוף סימן מא וההיא דיבמות יש לדחות דיש שם הכרת בכורה דאם נתגייר בינו לבין עצמו אין דין בכורה לעובד כוכבים ומה שנאמן לומר בן גרושה היינו נמי על ידי הכרת בכורה דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמר מאי שנואה שנואה בנשואין ומההיא דפרק בתרא דקדושין משמע דאפי' בלא הכרת בכורה קאמר רבי יהודה דנאמן דתנן האומר זה בני ממזר ואפי' שניהן אומרים על העובר שבמעיה אינן נאמנין ר' יהודה אומר נאמנין וגם מלשון ה"ג משמע דר' יהודה אית ליה דבכל ענין מהימן אלא דלא קי"ל כוותיה אלא על ידי הכרת בכורה ונראה דדייקינן מדשלח ר' אבא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ולא מסתבר טעמייהו אלא בכל ענין נאמן הוא. א"ר יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אין נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש ליה כעבדא וחלופא אבית המכם אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אין נאמן מיתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אמר רב נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מיצר מאה:

סימן כב

שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר. ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין מן העבדים:

סימן כג

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר רבא אומר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. פי' רשב"ם והאב ליוצאי יריכו פסול עד סוף כל הדורות ומלתא דתמיה היא דאף באבא דאבא אכשר מר בר רב אשי ואנן ניקום ונפסול עד סוף כל הדורות אלא דור רביעי כשר וכן משמע לשון רב אלפס ז"ל שכתב קסבר מר בר רב אשי דאבא דאבא שלישי בראשון הוא ומש"ה קמכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דהוא ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהן ראשון בראשון וה"ל אבא דאבא שני בראשון ומכלל דבריו משמע דדור ד' הוי שלישי בראשון ודברי ה"ג ורבינו תם בשלישי בראשון כתבתי בסנהדרין בפרק זה בורר:

סימן כד

שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נעשה סומא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמיכוון מצרנהא אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמיכוון מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא רב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמיכוון מדת משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר תיובתא דכולהו תיובתא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות אבל אין תחלתו וסופו בכשרות פסול אע"ג דידענא דקושטא קמסהיד דבעינן שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה וסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא כדפסלינן גיטין דף עא. אלם מואם לא יגיד אע"פ שיכול להעיד בכתב דבעינן שיהא ראוי להגיד בפיו ה"נ בעינן שיהא ראוי לראות בעיניו ואע"פ דקושטא קמסהיד פסול והא דנקט לעיל היה יודע לו בעדות קרקע לאו דוקא הוא הדין נמי פלוני לוה מפלוני מנה והאי דנקט קרקע משום שמואל דקאמר אפשר דמיכוין מצרנהא. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה רבי יוחנן אומר אין נאמן כרבנן:

סימן כה

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא שכיב מרע האומר תטול אשתו כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאין לאחר מיכן בין נתרבו בין נתמעטו כדפי' רשב"ם ויראה דאם מתו כל הבנים דשקלה כבנים דהשתא והשאר ליורשים דאפי' נתרבו הבנים הוה מסתבר למימר דשקלה כבנים דהשתא אלא דאמידנא דעתיה דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ואינו רוצה לפחות חלק הבנים שיולדו לו אבל היכא דמתו כל בניו מסתברא דאזלינן בתר בנים דהשתא:

סימן כו

שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מן הנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים לא דאמרי לקוחות אנן אעדים קא סמכינן ואפילו לר' עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפי' לר"ש בי אלעזר דאמר מודה מקצת הטענה הוי ה"מ היכא דליכא עדים דקמסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דקמסייעי ליה משיב אבידה הוי. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא א"ל רבינא למר זוטרא הא דרב נחמן מאי א"ל אנן אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן אין גובין ואלא הלכתא לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ואי לאפוקי ממר בר רב אשי הא לית הלכתא כמר בר רב אשי קאמרי ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא אתותבו א"ל לאפוקי מר' יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אין נאמן ולאפוקי נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי דפריך על רבי אבא בהמוציא שטר חוב:

סימן כז

מתני' המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין:

גמ' ה"ד מתנה בתחלה היכי דמי מתנה באמצע ה"ד מתנה בסוף כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלוני לפלוני וירשה זו היא מתנה בתחלה ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע ירשה ותנתן לו זהו מתנה בסוף. ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם לא ור' אלעזר אומר אפילו אדם אחד ושתי שדות ושדה אחת ושני בני אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. כי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה ר"א אומר לא קנה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להן במתנה וירשום ואותיב רב אשי לכולהו מהא דתניא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקני וסלקא להו בתיובתא ואמרינן לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש ותסברא והאמר רבא הלכה כוותיה דריש לקיש בהני תלת לא קשיא ברייתא בתוך כדי דבור ור"ל לאחר כדי דבור והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי לבד מעבודת כוכבים וקדושין:

סימן כח

מתני' האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין:

גמ' תניא אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת בין הבנים שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר יירש וחכמים אומרים לא יירש ומתניתין כולה רבי יוחנן בן ברוקה היא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקהוכן אמר רבה הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה אמר רבא מ"ט דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ודוקא בחלק פשיטות אבל בחלק בכורה לא דתניא אבא חנן אמר משום ר"א מה ת"ל לא יוכל לבכר וכו' לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאין נוטל בראוי כבמוחזק לא כ"ש ת"ל לא יוכל לבכר. א"ר זירא א"ר אמי אמר רבי חנינא אמר רבי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה א"ל ר' אבא הורה איתמר במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב:

סימן כט

ת"ר אין למידין הלכה לא מפי הגמרא ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה הא כל התורה כולה דמויי מדמינן אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטריפות דתניא אין אומרים בטריפות זה דומה לזה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. א"ר אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניעביד מעשה א"ל עד דאמינא לכו הלכה למעשה א"ל רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוניה עד דאתיתו לגבאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא ביה לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה ולא מיגמר תגמרו מיניה לא מקרע תקרעוניה דאי הוה אנא אמינא לכו טעמא. ולא מגמר תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

סימן ל

בעי רבא בבריא היאך כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקא בשכיב מרע דבר אורותי הוא אבל בבריא שלא הגיע עדיין זמן להנחיל לבניו לא איירי ביה קרא או דלמא בבריא נמי דקרא איירי בכל אדם שרוצה להנחיל נחלתו לבניו דבדבורו יכול להנחיל למי שירצה. ושקיל וטרי ביה גמרא בלשון ודלמא ולא איבריר לן פשיטותא הלכך לא עבדינן ביה עובדא וכן כתב רב האי גאון דלא איפשיטא. אבל ר"ח כתב כיון דמסיק דבי דינא בתרא כבי דינא קמא תקון אם כן איפשיטא בעיא ונראה כדברי רב האי וכדברי רב אלפס ז"ל כיון דשקלא וטריא דגמ' בלשון ודלמא לית כאן פשיטותא:

סימן לא

אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופא בנו הקטן מאי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. וא"ת והא פסקינן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ורשב"ם תירץ דבלשון ירושה ודאי קני כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ובלשון מתנה אזלינן בתר אומדנא דנתכוין לאפוטרופא דשייך ביה נמי לשון מתנה. ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ולא מסתבר וכי הורע כחו בשביל הכתיבה וקצת יש ליתן טעם דבכתיבה מכוין לאפוקי קלא לאחשוביה כדי שיכבדוהו ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים ור' יוחנן לא אמר אלא כשריבה לאחד ומיעט לאחד וקשה מהא דאמר לקמן דף קלג. אמר רב הונא שכיב מרע שכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואמר ליה רב נחמן אימא הלכה כר' יוחנן וכו' אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי אמר דלא עשאו אפוטרופא ולתירוץ רשב"ם ניחא דכיון דראוי ליורשו אע"ג דאמר נכסי לך הוי כאילו הזכיר ירושה ומצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בן בין הבנים עשאו אפוטרופא וכן אוקמא רב אלפס ז"ל ומה שכתב בת בין הבנות הוי מתנה לא ידענא מנא ליה דמשמע מדמיבעי' ליה בבת אצל הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים ועוד מצינו למימר דהא דקאמר ר' יוחנן בן ברוקא דקני בלשון ירושה מיירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופא אלא רוצה שיירש. פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופא ולא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפוטרופא דבשעה שכתב לבנו הוי כל נכסיו אלא אפי' כתב כל נכסיו לבנו ואחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר בנכסים כלום אחר מתנת בנו ודוקא שכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני אבל אם כתב חצי נכסיו לבנו וחצי נכסיו לפלוני מדהו"ל למכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני ולא עשה כן אלא הקדים בנו במתנתו לבנו נמי מתנה הוי דהו"ל כנותן לבנו מקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר ואם כתב שני שלישי נכסים לבנו ושליש לאחר הוי כנותן כל נכסיו לבנו ולאחר בבת אחת אע"פ שהקדים בנו תחלה משום דלא הוה מצי למכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוי משמע חצי לפלוני וחצי לבנו ואם כתב כל נכסיו לשני בניו הוו שניהם אפוטרופסים ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון מתנה והשני אפוטרופוס מדלא כתב כל נכסי לפלוני ופלוני בניי וכן הדין בכותב לשתי נשיו ואם כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו יראה דלאשתו הוי במתנה ולבנו אפוטרופא דאשתו לגבי בנו כאחר דמיא וכן משמע לישנא דגמרא דקאמר פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא משמע מתוך דברי שמואל דאמר הכותב לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא דכ"ש בן. וכן אמר שמואל במימרא אחת אשתו ובמימרא אחרת בנו הקטן אבל בנו הגדול לא הוצרך לומר. וכך היא הגרסא בהרבה ספרים אשתו ובנו לאשתו במתנה ובנו אפוטרופא. ורשב"ם מחק ואין צריך למוחקם. אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופא אשתו ארוסה ואשתו גרושה פי' אשתו ארוסה או אשתו גרושה ולא כבנו ואחר ואשתו ואחר אלא כהנך דמבעיא ליה : איבעיא להו בת בין הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל. מהו רב אלפס ז"ל לא גריס בת אצל הבנים ולפי גרסתו כתב דבת בין הבנים הוי מתנה. אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. רב עוירא אמר משמיה דרבא בכולהו קני לבר מאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל והלכתא כרבינא. ורב אלפס גריס לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ואין גירסא זו נכונה דלא הוצרך לפסוק באשה אצל הבנים דזו היא עיקרא מימרא דשמואל:

סימן לב

בעי רבא בבריא היאך בשכיב מרע הוא דניחא ליה דלישתמעון מליה אבל בבריא הא קאי הוא או דלמא בבריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מליה מהשתא. ת"ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה ולשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב ר' אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן אמר ר' יהודה הנחתום מעשה שאירע בבת אחותי כלה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ובמאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופא אלא לאו בבריא לא לעולם בשכיב מרע ורב עוירא מוקי לה בכולהו ורבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה ולא איפשיטא הלכך לא קנתה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. מאי טעמא אומדן דדעתא הוא דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו לה לכולהו נכסיה אפילו חד יומא דאמרי אינשי נהוי חד יומא במנא יקירא וליתבר:

סימן לג

תניא הרי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה. ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותבן אמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא דאזלינן בתר אומדן דעתא:

סימן לד

תנן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה משום דכתב לאשתו קרקע כל שהוא אובדת כתובתה. אמר רב במזכה להן על ידה ושמואל אמר במחלק להן ביה והיא שותקת. ר' יוסי בר חנינא אמר באומר עלי קרקע זו בכתובתיך. ומקולי כתובה שנו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל והא ר' יוסי בר חנינא מר כמאן ס"ל אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. פרשב"ם וסבירא ליה כשמואל רביה דאמר במחלק בפניה והיא שותקת ואע"ג דאיתותב היינו אליבא דרבנן וכדמפרש רב יהודה ורב נחמן אמר אליבא דר' יוסי דאית ליה דקבלה מהניא והוא הדין כתיבה. וכן דעת רב אלפס ז"ל שכתב איתמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ודוקא דהיא שותקת כשמואל וכל שכן הנך משמע הא דרב נחמן קילא טפי מדכולהו ואע"פ שלא חלק בפניה ולא אמר לה טלי קרקע זו בכתובתיך אלא ידעה שכתב נכסיו לבניו וכתב לה קרקע זו וכשנודע לה שתקה אנן אמדינן דעתה דכיון שחלק לה כבוד ועשאה שותף בין הבנים מחלה שעבוד כתובתה מאלו הנכסים. ור"ח ז"ל פי' דוקא כשעשאה שותף בין הבנים שנתן לה חלק כאחד מן הבנים אז ודאי מחלה כתובתה בקבלה לחודה דחשיבא לה מילתא שהשוה לאחד מבניו אבל כתב לה קרקע כל שהוא כתיבה וקבלה בעינן כת"ק דר' יוסי ואין לשון כיון מורה על פירוש זה אלא משמע שבא להקל הלכך נראין דברי רב אלפס. בעי רבה בבריא היאך שכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקמחלה אבל בבריא סברה הדר קני או דלמא השתא מיהא הא לית ליה תיקו ולא מפקינן מיתמי: ההוא דאמר פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתתא בפירי איקלע רב נחמן לסורא עאל לגביה רב חסדא א"ל כהאי גוונא מאי אמר ליה הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל א' לפירותיו אבדה כתובתה מי דמי התם אקני לה בגופא דארעא הכא פירי הוא דאקני לה א"ל מטלטלי קאמרת מטלטלי ודאי לא קאמינא. ההוא דאמר תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאיתתא שכיבא חדא מבנתיה סבר רב פפא למימר לית לה אלא תילתא אמר ליה רב כהנא אילו הדר קני נכסי אחריני מי לא שקלה השתא נמי שקלה. ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניה ולאיתתיה שייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא אמר ליה רב יימר לרבינא אי לית לה דיקלא נמי לית לה אלא מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי אכולהו נכסי. מכל הלין עובדי שמעינן דוקא שכתב כל נכסיו לאשתו ולבניו אבל שייר כל שהוא לא אבדה כתובתה ודוקא כתב לה קרקע אבל מטלטלי לא ודוקא מאותן נכסים אבדה כתובתה אבל לא מנכסים שיקנה או אם ירש מאותם נכסים מבניו. וכתב רשב"ם ולאו דוקא כתבם לבניו אלא ה"ה לאחר. ודברים הללו קשין לאומרם בלא ראיה דלישנא שעשאה שותף בין הבנים אינו מורה כן דמשמע דדוקא בשביל כבוד שעשה לה שחלק לה מנכסיו עם בניו שתקה ומחלה אבל אם חלק נכסיו לאחרים מה לה לערער ומה כבוד עשה לה דאית לן למימר שמחלה כתובתה ובשתיקה לא הפסידה כתובתה דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וגם מתני' מוכח כן דקתני הכותב נכסיו לבניו ולא קתני המחלק נכסיו סתם:

סימן לה

ההוא דהוה שכיב מרע אמרו ליה נכסי למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטל משום ירושה ואי לאו נוטלן משום מתנה סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית מהן ואם לאו אין אלמנתו ניזונית מהן אמר רבא מיגרע גרע השתא ומה ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן פי' מתנת שכיב מרע שאינה אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן בפרק מי שמת דף קמז. אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע דרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו. והא דתנן גיטין דף מח: אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים היינו במשועבדים בחיים כגון נתנם במתנת בריא ומכירה אבל במתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן הלכך כירושה שויוה רבנן ומוציאין ממתנת שכיב מרע למזון האשה והבנות הוא הדין למלוה על פה כיון דהוי כירושה ואית ספרים דגרסי אטו יורש מיגרע גרע ולית להו השתא ומה ירושה דאורייתא וכו' ותרוייהו חד טעמא נינהו אלא דחד לישנא אריכא ויש מן הגדולים דסמכי אההיא גירסא קצרה ומפרש אטו יורש מיגרע גרע אלא בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו דכיון דאמר לה נכסיי לך דהוא לשון מתנה אלא דאמרי' משום שראוי ליורשו מפרשינן ליה בלשון ירושה היינו דוקא ליפות כחו כדמפרש בתר הכי דאין לה הפסק אבל לא גרע כחו שתהא אלמנה ומלוה על פה גובה ממנה ממה שנתן לו יורש יותר על שאר היורשין דהוי כאילו נתנו לאיש נכרי דלא גרע יורש בין היורשין משאר מקבלי מתנות אבל במה שראוי לירש אע"פ שנתן לו בלשון מתנה הוי דינו כשאר היורשין ומביאין ראיה לדבריהם מהא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ואינה ראיה דההיא מיירי במתנת בריא ומכירה כדפרישית והא מתניתין דאיסתייעי מינה עלייהו תיובתא דאי מתני' פליגי עליה דרב אדא בר מתנה הוה רבא מותיב מינה ומדלא אותיב מינה ש"מ דלא הוי מתני' תיובתא אלא טעמא דמתני' לחוד ודרב אדא בר מתנה לחוד וליכא עליה דרב אדא פריכא אלא מדרבא אלא אמר רבא כדשלח רב אחוה בר עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לרב נחמן והא אפסקא הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק:

סימן לו

תניא האומר תנו שקל לבניי בשבת וראויין לתת להן סלע נותנין להן סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל וגרסינן בפרק מציאת האשה דף ע. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן והא קיימא לן כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת הני מילי באחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד:

סימן לז

מתני' הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר אם אין בניו נוהגין כשורה זכור לטוב:

גמ' איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. תא שמע דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן מאי זרעא נפיק מינייהו. ירושלמי א"ר אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם:

סימן לח

תנן מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו והיה אומר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה אמר ליה אם שלי הן הרי הן מקודשות לשמים אמר ליה לא נתתי לך את שלי שתקדישה לשמים א"ל לא נתת לי את שלך אלא על מנת שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין זה עם זה ומרצין זה לזה. ויהא עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דוקא להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קמדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוכיח ממנו דמתוך שלא יוכל לחזור לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חלוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים בפרק השותפין דף מח: גבי ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה אי הוה בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן ליקנייה ליה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ורבא אמר ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודר דקני על מנת להקנות הוא וקני ורבא פריך ליה התם ממתני' ממעשה דבית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כי אם הערמה בעלמא אי נמי ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתני' כל המתנה שהיא כמתנת חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי נמי אמר לקמן דף קלז: אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף:

סימן לט

מתני' האומר זה בני נאמן זה אחי אין נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו:

גמ' זה בני נאמן למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. ליורשו פשיטא. פי' רשב"ם ולא מצי לאוקומי בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דלא מהימן כיון דליכא מיגו. וכתב ר"מ ז"ל פליאה גדולה היא לומר כן שאם בא אדם ממדינת הים הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן אלא שאר בניו או שאר קרוביו הקרוב קרוב קודם ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו דאפי' אם תמצא לומר דלענין היתרא לא מהימן לפוטרה מן היבום ולכל הפחות מוקמינן להך מתני' בממון. אלא לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה דלא שמעינן ליה ממתני' דהתם דאיכא לאוקמי בליורשו ופריך הא נמי תנינא התם מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן וע"כ לפטור מן היבום קאמר דאי ליורשו מ"ש דאי אמר יש לי בנים נאמן ואם אמריש לי אחין אין נאמן ולישנא דהא נמי תנינא משמע כדפרי' מדלא אמר תנינא משמע הא נמי תנינא התם כמו ליורשו דהוה פריך מיניה מעיקרא ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן הואיל ובידו לגרשה ובעל שאמר גרשתי את אשתי אין נאמן ואם מת חולצת ולא מתיבמת דאמרינן. ההוא דהוה שכיב א"ל איתתיה למאן א"ל חזייה לכהנא רבה אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רבי חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן א"ל אביי והא כי אתא רבי יצחק אמר ר"י בעל שאמר גירשתי את אשתי אין נאמן א"ל ולאו קמשנינן להו כאן למפרע כאן להבא א"ל ואשינויי ניקו ונסמוך א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה. ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתתו לית ליה אחי א"ל אביי והא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחין א"ל השתא מיהא ליתנהו קמן ולאו היינו דר"ח דאמר עדים בצד איסתן ותיאסר א"ל אביי אם הקלנו בשבויה דמנוולא נפשא לגבי שבאי נקל באשת איש. אמר רבי אבא לרבי נתן בר אמי חוש לה:

סימן מ

זה אחי אין נאמן ואינך מאי קאמרי אי דאמרי אין אחינו הוא אמאי נוטל בחלקו ותו לא ואי דקאמרי לאו אחינו הוא נפלו לו נכסים ממקום אחר אמאי ירשו אחיו עמו מכאן דקדק רבינו מאיר ז"ל אם ראובן אומר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי אע"פ שאין שמעון מוחל לו פטור ראובן אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב לו כדאמר הכא דאע"פ שאומר ראובן לשמעון אחינו הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאילו מוחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות דכיון שהלה אומר אני חייב לך היה לו להשים על לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אומר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין. ונפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון תיקו:

סימן מא

מתני' מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינו כלום זיכה בו לאחר בין מן היורשין בין שאין מן היורשין דבריו קיימין:

גמ' ת"ר דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות מתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מעכשיו לא הויא מתנה. אמר אביי ה"ק איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה:

סימן מב

יתיב רבה בר ר"ה באכסדרה דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דר' יוחנן ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין. שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ורב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. ואוקימנא לה במיפה את כחו דאמר יטול מנה פלוני אף כתובו וחתומו והבו ליה. ואי לא אמר הכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

מתני' הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר"י רבי יוסי אומר אינו צריך:

גמ' וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק גופה קני מהיום ופירות לאחר מיתה ר' יוסי אומר אין צריך קסבר זמנו של שטר מוכיח עליו. א"ר הלכה כר' יוסי וקשה דאמרי' בפ' המגרש דף פה. אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותירץ רשב"ם כיון דלא קאמר הדר ביה רב מההיא דאמר הלכה כרבי יוסי אלא אתקין משמע בגט אתקין משום חומרא דעריות וגם אין בו דבר קנין אבל בממון דשייך ביה קנין הלכה כר' יוסי. בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו פי' שטר שיש בו קנין מהו פר"ח ז"ל דהכי נהגו במתיבתא כר' יהודה דהא רבא קא מיבעיא ליה אליבא דר"י ואי לית הלכתא כוותיה מנ"מ ונראה דאין ראיה מכאן דאפילו לרבי יוסי מיבעי ליה היכא דאין כתוב זמן בשטר אי מצריך רבי יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא אמר רבא אמר רב נחמן בהקנאה אין צריך בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה בדוכרן פתגמא דהוה באנפנא פליגי:

סימן מג

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אין יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים וה"ה נמי מה שהניח מחובר ועומד ליתלש דהא בפרק הכונס דף נט. פסיק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורין דכל העומד ליתלש כתלוש דמי והא דתנא ומה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שתלשן קודם זמנן ולא היו עומדין ליתלש בשעת שמת האב ואפי' הכי כיון שנתלשו הרי הן של יורשין:

גמ' איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אומר לא קנה לוקח ור"ש בן לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והלכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא ואידך דכי אתא רבין אמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירש פלוני שדה פלוני ר' יוחנן אמר קנה ור"ל אמר לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וירשום:

סימן מד

ואידך דאיתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה:

סימן מה

תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל. הב' מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ורמינהי נכסי לך ואחריך לפלוני יורד הראשון ומוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דרבי אדרבי קשיא דרשב"ג אדרשב"ג רבי אדרבי לא קשיא הא לגופה הא לפירא רשב"ג אדרשב"ג. לא קשיא הא לכתחלה והא בדיעבד אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה רבה בב"ח א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"י. שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום. מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אתריך וגרסי' לעיל בפירקין דף קכה: בענין ההוא דאמר נכסי לסיבתאי ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דנסיבא ושכיבא בחיי סיבתא ומסיק עלה אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סיבתא וזבנה זבינה זביני. דשמעת מינה דהלכתא כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"ג דקי"ל כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אחריך שאני דאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון ולא אמרינן פירי לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו. ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתני' דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב"ג. והא דקאמר רב נחמן בר יצחק ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי פי' רשב"ג סבר קנין פירות דהכא כקנין הגוף דמי ואף למכור ומשום אחריך. ורבי סבר קנין פירות דהכא כקנין הפירות דעלמא דלית ליה טעמא דאחריך. א"ר זירא א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' היו בהן עבדים והוציאן לחירות פשיטא מהו דתימא אמר ליה למיעבד בה איסור לא יהיבנא לך קמ"ל א"ר יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת פשיטא מהו דתימא לשווייה איסורי הנאה לא יהבית לך קמ"ל:

סימן מו

דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני בירך בו ונתנו לפלוני אף לרבי יצא. אע"ג דבכה"ג לא קנה לרבי אלא פירות ולא מצי נפיק אא"כ היה הגוף שלו. אפ"ה נפיק ביה משום דאפילו פירות הראשון היינו לצאת בו דאין כאן פירות אחרים דכל עיקרו לא נתנו לו אלא לצאת בו ואם לא נתנו לו ע"מ שיהא גם הגוף שלו בשעה שנטלו לצאת בו א"כ לא נתן לו כלום שהרי בענין אחר אין יכול לצאת בו ומה שאמר אחריך הוי כאילו אמר הרי הוא נתון לך ע"מ שתתנהו אחריך לפלוני והוי כמתנה ע"מ להחזיר דאע"פ שהוא עתיד להחזירו חשוב שלו ויוצא בו מכאן הבאתי ראיה דהשואל טבעת כדי לקדש בו את האשה שהיא מקודשת כיון שאמר ליה שלקדש בו אשה הוא שואלו דעת המשאיל היתה שתהא קנויה לו באותו ענין שיועילו הקדושין ואם לא תועיל ללשון שאלה שתהא מתנה ע"מ להחזיר החפץ או דמיה ועוד הארכתי בראיות בתשובת שאלה אבל אם מכרו או אכלו לרבי לא יצא שהרי לא נתקיים התנאי ולא היתה המתנה מתנה לרשב"ג יצא דאין לשני אלא מה ששייר ראשון:

סימן מז

אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ומה שיוצאים לפעמים כל הקהל באתרוג אחד דעתן מסכמת שיהא כולו לאותו שיוצא בו כל זמן שהוא בידו:

סימן מח

אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי. נטלו ויצא בו החזירו יצא. לא החזירו לא יצא. וקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג במי שאחזו דף עה. על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ואע"ג דליכא תנאי כפול פירש רשב"ם דלא בעיא כפול אלא בגיטין וקדושין משום חומרא דעריות אבל בממון בגילוי דעת בעלמא סגי דהא אזלינן בממונא בתר אומדן דעתא. וכן כתב ה"ר שמשון הזקן והביא ראיה מירושלמי פרק האומר בקדושין (ירושלמי קידושין ג, ג) א"ל ר' יוסי בן בון בכל אתר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה א"ר מתנה חומר הוא בעריות ואי אפשר לומר כן דבכמה דוכתי שמעינן ליה לר' מאיר דבעי תנאי כפול במילי דלאו עריות בסוף השוכר את הפועלים דף צד. ובסוף שבועת העדות דף לו. ובנדרים דף יג. גבי לחולין לא אוכל לך ומפרש רבינו תם דלאו משום חומרא דעריות דוקא ולאפוקי תנאי ממון אלא חומר הוא בעריות מבשאר איסורין כגון שתויי יין ופרועי ראש דאמר בסוף שבועת העדות דאפי' ר' מאיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ועל הירושלמי קשה דקולא הוא בגיטין הא דבעי' תנאי כפול דאי לא כפליה לתנאי אפי' לא נתקיים התנאי הוי גט ובירושלמי היה כתוב אית ליה בשניהן ועל כרחך האחד מהן טעות והוגה באחרון לית ליה ונראה דגרסי' איפכא בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה וקאמר חומר הוא בעריות דאי לא כפיל נמי תנאיה הקדושין והגירושין אינם בטילין לגמרי אלא חולץ מספק הלכך צריך לכפול כל תנאי שבממון ואי לא כפליה התנאי בטיל והמעשה קיים והכא נמימיירי שנעשה התנאי כהלכתו תנאי כפול והתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו והספר לא חש להאריך דמלתא דפשיטא הוא שהתנאי נעשה כהלכתו דאי לאו הכי לאהוי תנאי וכן בכמה דוכתי במי שאחזו קתני הרי זה גיטך ע"מ וכו' ולא פיר' דכפליה לתנאיה ושלשה חלוקים ישנו בענין ממון. יש דברים שהדעת מכרעת כל כך דאזלינן בתר אומדנא דדעת ואפילו גילוי דעתא לא בעי כגון שטר מברחת ובמתנת שכיב מרע ובידוע שבנו קיים והכותב כל נכסיו לאשתו ויש דברים דבעיא גלוי דעתא כי ההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל דאם לא גילה בדעתו אמרינן דברים שבלב אינם דברים ומיהו סגי בגילוי דעת ואפילו תנאי לא בעי אבל בכל שאר מילי דבעינן תנאי בעי תנאי כפול ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים:

סימן מט

ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דבי רב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למיגזריה קפיד עלה ואמר קא דשית לי ארעאי. אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה לבנו קטן. א"ל רב פפא משום דאתית ממולאי אמרת מילי מולייתא אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי דף צה. אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום כמאן כי האי תנא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לה בידא דלוקח. ומאי שנא ממי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך ומת השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מיד השניה ולוקח מיד הראשונה וחוזרות תלילה עד שיעשו פשרה ביניהם התם אית להו פסידא לכולהו. הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא. ואי קשיא לך הא דאמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני עמדה ונשאת הבעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום והכא קאמר אחריך מוציא מיד הבעל התם דאמר לה כשהיא פנויה הכא דאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני:

סימן נ

אמר רבא א"ר נחמן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר א"ל רבא לרב נחמן ומאי אהדר ליה אלא א"ר אשי תנינן אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדריה. ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר:

סימן נא

אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח. ורבי יוחנן אמר לא קנה. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשותק ולבסוף צווח. פרשב"ם בצווח מעיקרו לא קנה דאינו קונה בעל כרחו. ומיהו לא תחזור המתנה לנותן שהרי סילק עצמו מן הנכסים והפקירן וכל הקודם בהן זכה. כדאמר בריש פרק בתרא דכריתות דף כד. אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו. ולא נהירא דבצווח מעיקרא ולא רצה לקבל המתנה אמאי הוי הפקר והלא לא יצתה מרשות הנותן מעולם הוא סילק עצמו מן הנכסים אדעתא שיקבלם הלה ואם לא רצה לקבל אישתכח דלא נפקא מרשותיה כדאמר בהגוזל בתרא דף קטז. גבי חמרא דרב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הלכך נראה דבצווח מעיקרו הדרא מתנה למרה אבל שתק ולבסוף צווח לא הדרא למרה דכיון דשתק קנה לה וכשצווח ואמר אי אפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דמלתא דר"ל בשתק ולבסוף צווח איירי דפריך התם לר"ל מהא דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למר' אלמא הא דר"ל איירי נמי אחר שבאתה המתנה לידו. ועוד יש להוכיח מהא דפריך התם הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים כו' עד דקאמר אלא לת"ק כיון דאמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוה להו עבדים זרים וקאכלי תרומה והך ברייתא מוקי הכא בשתק ולבסוף צווח אלמא דר"ל איירי נמי בשתק ולבסוף צווח. האי דינא בשכיב מרע הוא דדבריו ככתובים וכמסורין דמו וכיון ששתק כמו שנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה. א"ר נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן היורשין ותנא קמא אפי' עומד וצווח אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן בצווח מעיקרו דכ"ע לא פליגי דלא קני שתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתק קננהו והאי דקצווח מיהדר קהדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא קא צווח עד השתא סבר כי לא מטא לידי אמאי אצווח:

סימן נב

ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן ודוקא בכה"ג מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני שאין יכול לכוללן כאחת אבל אם היה נותן להם בשוה כל הקודם זכה ואפי' בלא אחריות כיון שהיה יכול לכוללן ולומר תנו לאלו לכל אחד מאתים או תנו לשלשתן שש מאות זוז ש"מ דוקא קאמר תחלה לזה ואח"כ לזה. וכי תימא ליפלוג בדידיה הכל בלא אחריות וי"ל דרבותא קמ"ל כדפרשב"ם אע"ג דאחרון חביב ליה שריבה ליתן לו אפ"ה גובה מן האחרון אבל אם אמר תנו מאתים לפלוני ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו הא דקתני יצא עליו שט"ח גובה מכולן היינו לפי הממון בעל המאתים שתי תשיעיות ובעל השלש מאות ג' תשיעיות ובעל הד' מאות ד' תשיעיות:

סימן נג

ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. בבכורתו ידו על העליונה רצה מאתים זוז נוטלן רצה חלק בכורה נוטלו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה ידה על העליונה רצתה נוטלתן רצתה כתובתה נוטלת ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל את חובו ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כראוי לו בחובו קאמר א"ר נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי ה"נ כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי וכן הלכתא. פרשב"ם הא דקאמר בבכורתו ידו על העליונה דהוא הדין נמי אם אומר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא אלמא אם לא אמר כראוי הוה אמינא דבתובו או בבכורתו הוא דיטול מאתים זוז ולי נראה דודאי אם אמר תנו מאתים זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני בחובו אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יתר על הראוי להם:

סימן נד

ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה א"ר נחמן א"ל הונא תניא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום דחוששין לבית דין טועין אמר רב דימי מנהרדעא הלכה אין חוששין לב"ד טועין ומ"ש מדרבא דאמר אין תולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה ומיאונין אע"פ שאין מכירין מאי טעמא לאו משום דחוששין לב"ד טועין בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. ומה שהניח תלוש הרי הן של של יורשין תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחוברים ללוקח אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו:

סימן נה

מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ואין הקטנים ניזונים על הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהן נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ואין הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ינשאו קטנות ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתן אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות:

גמ' אמר רבא האי גדול אחי דלביש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד לפי שנושא ונותן בנכסים ואיכא רווחא ליתמי כשהוא לבוש במלבושים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה. ופרשב"ם דוקא דיעבד אבל לכתחלה אין לזלזל בממון אחיו ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפי' לכתחלה מותר כדמשמע בגיטין פרק הניזקין דף נב: עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קריביה קמיה דרב נחמן ואמרי קלביש ומיכסי מדיתמי אמר להו כי היכי דלשתמעו מיליה משמע דלכתחלה קאמר רב נחמן דשרי דגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופא והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפי' בדיעבד צריכים לשלם והתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים מתני' בשרכא:

סימן נו

שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אין גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים ולא איפשיטא הלכך מלוה על פה לא גבו מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטר לאיתתא דקיימא לאינסובי:

סימן נז

שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונית מנכסים נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו והא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שוינהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה ולא חשו לפסידא דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא:

הדרן עלך יש נוחלין