קטגוריה:במדבר ה יג

לח. ושכב איש, התבאר אצלי ( ויקרא י) שכל מקום שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם. והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט'. ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע“ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה. ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכל מקום שכתוב איש ומוציא את הקטן, הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע קסה מצורע קעח קדושים נא קדושים קה קדושים קז קדושים קט קדושים קי קדושים קיג קדושים קטז קדושים קיז קדושים קיט קדושים קכא). כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש.

וליישב דעת התוספות יש לומר משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד, כמה שאמר בסנהדרין (דף נ"ז). ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע קעח וקדושים נא) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע. כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע. שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג. והוא הדין פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע, יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט', שלענין שכיבה של שכבת זרע אינו איש ופה אין רבוי לרבות יותר מבן תשע.

לט. ושכב איש אותה כבר בארתי בפירוש התורה והמצוה ( מצורע קסו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה. ששכב עמה כולל אף שכיכה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה. כי מלת את מורה על הפעול. וכיון שפה מדבר גם אם שכב שמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן ( נשא סב) מן וכי נטמאת], היה לו לומר ושכב עמה. על כן בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט, למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותו או את הערוה, כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה. אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה, וזה מובא ביבמות (דף צה) ועיי"ש

מ. ונעלם מעיני אישה , ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר, לאפוקי אם ידע בה בעלה. וכבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא רמג) שכל מקום שסמך ההעלמה אל העינים, מציין שהיה לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שאינו יכול לראות. וזהו שאמר להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז).

מא. ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מה שאמר ועד אין בה, מפרש בספרי שרצונו לומר שני עדים, שממה שאמר לא יקום עד אחד, מבואר שסתם עד הוא שנים. ומפ' בגמרא סוטה (דף ב' ודף ל“א) שרצונו לומר אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחר והיא לא נתפשה, אסורה. וזה כמה שאמר ( נשא לה) שמפ' שאיש שקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד, שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה. שעל זה אמר ועד אין בה, רצונו לומר שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קשה וקנא את אשתו קודם הסתירה.

והיא נטמאה, רצונו לומר אז היא טמאה לבעלה, ומלמדנו שאחר קינוי וסתירה כשבא עד אחד והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה. ומה שאמר או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, רצונו לומר שאין עד אחד על הטומאה, שבזה יש לומר שלא נטמאה, אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים.

ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה, אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. רצונו לומר שמה שאמר ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה, שבזה צריך שני עדים. וכמה שאמר בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה. והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה, הוא הדין לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. ונאמר שמה שאמר ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה, לכן באר שמה שאמר ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה, ומה שאמר ונסתרה והיא נטמאה, בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה. וכמה שאמר אבל לא שמענו שעור סתירה, תלמוד לומר ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו'. ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, ואין צריך למה שנדחק בזה בז"א.

והנה על מה שאמר בסוטה (דף ו') סוטה שיש לומר עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא“ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה. פי' רש"י דאף על גב דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה, ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה, הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד, אין המים בודקים אותה. וכן פי' רש“י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת, לא היתה שותה. וזה כפי הסוגיא דדף ו'.

והוא כמו שכתבתי ( נשא לה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה, אפילו עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים. זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו. לכן פירשו חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי עד אחד שמעיד על הטומאה, ומה שאמר ועד אין בה פירושו שאין בה שני עדים רק ע"א ועל זה אמר וקנא את אשתו והיא נטמאה. רצונו לומר שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה.

ובכל זאת אין הדרוש סותר את הפשט, כי מה שאמר שכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים, הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות, לא על הפסול לעדות, שלא נקרא בשם עד, כמו שאמרתי בהתו"ה ( ויקרא רצו). ואם כן אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ממילא עד אחד לא נקרא בשם עד. וכל מקום שאומר עד פירושו שראוי לעדות והוא כשיש עוד אחר עמו.

ועל כן אמר בסנהדרין (דף ל) שמה שאמר ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו. שאם לא כן, אינו עד. ובכל זאת לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד. אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה, מהימן לאסרה, אם כן במקום הזה גם עד אחד נקרא עד אחר שעדותו עדות. ממילא אמרינן לפי דרך הפשט, שמה שאמר ועד אין בה היינו שלא נמצא אף עד אחד. כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על עד אחד. וכן דייק בספרי כל מקום שנאמר עד הרי בכלל שנים, רצונו לומר שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שעד אחד מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו.

מב. והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל. ובגמ' יבמות (דף נ“ז ע“ב כתובות נא ע“ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להציא אשת כהן שאף באונס אסורה. וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מקל וחומר. ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן נשא מד) שלמד קל וחומר והגמרא כר"ע. והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה, שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון, סוטה חמורה אינו דין שנעשה בה אונם כרצון. ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת“ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשיטת הש"ס.