משנה שבועות ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה ג | >>
שבועת העדות כיצד.
אמר לשנים בואו והעידוני. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות.
או שאמרו יא לו אין אנו יודעין לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן,
הרי אלו חייבין.
השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין יב ובאו לבית דין והודו, פטורים.
כפרו, חייבים על כל אחת ואחת.
השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו, אינן חייבין אלא אחת.
אמר רבי שמעון, מה טעם, הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד?
- אָמַר לִשְׁנַיִם: בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי;
- שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת,
- אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ:
- אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת,
- מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ אָמֵן,
- הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
- הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין,
- וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ,
- פְּטוּרִים.
- כָּפְרוּ,
- חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
- וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ,
- הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- וְכָפְרוּ,
- אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת.
- וְכָפְרוּ,
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- מַה טַּעַם?
- הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת:
שבועת העדות, כיצד?
- אמר לעדים: "בואו והעידוני" - שבועה שאין אנו יודעים לך עדות.
- או שאמרו לו: "אין אנו יודעים לך עדות",
- "משביע אני עליכם", ואמרו "אמן" - הרי אלו חייבין.
- השביע עליהם חמישה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין -
- והודו - פטורין,
- כפרו - חייבין על כל אחת ואחת.
- השביע עליהם חמישה פעמים בפני בית דין -
- וכפרו - אין חייבין אלא אחת.
- אמר רבי שמעון:
- מה טעם? - מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות.
לא תהיה כפירה אלא בבית דין, דאמר רחמנא "אם לא יגיד ונשא עונו"(ויקרא ה, א), במקום שיועיל ההגדה והוא בבית דין, יתחייב על שבועה שנשבע חוץ לבית דין.
וטענת רבי שמעון מבוארת וברורה, כי הם הואיל וכפרו לא יתכן להם להעיד אחר כן, וכל שבועה שישביעו אותם אחר כן אינם חייבין עליה כלום, שהם אינם יכולים להעיד אותה עדות:
ובאו לב"ד והודו פטורים - ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה. שאין כפירה חוץ לב"ד חשובה כפירה:
כפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת - דאמר קרא (ויקרא ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה, לחייב על כל אחת ואחת:
מה טעם - אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת:
הואיל - ואילו כפרו בב"ד בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות, שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות ושוב אין חוזרים ומגידים יג. הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתקו בראשונה כפירה היא, שוב אינם ראויים להשביען, ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין, ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת, אשבועת חוץ לבית דין וכפרו בב"ד כתיב, דשבועות חוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק שאם כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:
או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ואמר להם משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה. רש"י. ויראה מלשונו דדוקא שתקו. הא כפרו ואמרו אחר השבועה אין אנו יודעים לך חייבים ומיירי בב"ד. דאף ר"מ לא מחייב מפי אחרים אלא בב"ד. והשתא מתני' אפילו כרבנן דלא מחייבי אלא בב"ד. דמתני' איירי בב"ד. ולאו בדוקא נקט ואמרו אמן. דהיינו מושבע מפי עצמו. ומשום דחוץ לב"ד הוא דלא מהני אלא בשבועה מפי עצמו ומתני' ר"מ היא. דאילו רבנן לעולם אין חייבים עד שיכפרו בב"ד. אלא ה"ה כפרו ואמרו אין אנו יודעים לך. דבב"ד מיירי. ולא נקט ואמרו אמן אלא לאפוקי אם שתקו. וכן מסקי התוס' דמתני' אפי' כרבנן. ונקט ואמרו אמן כדי לקצר. וה"ה אפילו אמרו אח"כ אין אנו יודעין לך עדות. ע"כ. וכתב הר"ן דאיכא למידק כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה חייבים כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות אין יכולין לחזיר ולהודות. וכ"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלי וטריא באידך בבא שכפרו שניהם כאחד. ומוקמינן לה בתוך כדי דבור [כמ"ש שם הר"ב] ומרישא לא דייקינן מידי. לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין. ובתר שבועה אמרו יודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם התורה עון באין יודעים אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ"ב דכתובות [משנה ג'] שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע. עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים. ליודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע. ובהכי מתרצה קושיא [דאמאי נקט מתני' במושבע מפי עצמו] דלאשמועינן הך רבותא נקט במשביע מפי עצמו. ובב"ד עסקינן. ע"כ. כלומר דלהכי נקט אין אנו יודעים לך משביעך ואמרו אמן. דאין רגילות שיאמרו אח"כ עוד פעם אחרת אין אנו יודעים וכו' כיון שכבר אמרו זה אלא רגילות להשיב אמן. ובהכי אשמועינן הך רבותא דאפי' אמרו תחלה אין אנו יודעים וכו' לא הוי חוזר ומגיד ואילו היה רוצה לשנות מושבע מפי אחרים לא היה יכול להתחיל אמרו [לו] אין אנו יודעים וכו' לפי ששוב אח"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן ואין זה מפי אחרים. ובעיקר סברת הר"ן עיין בב"י ח"מ סימן כ"ט:
השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד וכו'. אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוס'. ועמ"ש במשנה ה':
(יא) (על המשנה) שאמרו. בלא שבועה, אין אנו כו', וא"ל משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם, ואמרו אמן, חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה, אין כאן קבלת שבועה. רש"י. ונראה מלשונו דדוקא שתקו, אבל כפרו ואמרו אין אנו יודעים כו' חייבים. ומיירי בבית דין. ומתניתין אפילו כרבנן. ואמן לאו דוקא. ולא נקטו אלא כדי לקצר. וכ"כ התוספ' ועיין בסמוך (אות יג):
(יב) (על המשנה) חוץ לבית דין. אתיא נמי כרבנן, דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בבית דין, אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוספ':.! (יג)ורישא דתני הרי אלו חייבין, ולא אמרינן דהוי כפירת דברים בעלמא כיון דכבר אמרו אין אנו יודעים כו' ושוב אין יכולין לחזור ולהודות נראה לי משום דלא קפדה התורה אחוזר ומגיד אלא בתר שבועה. דאם לא יגיד, בתר ושמעה קול אלה כתיב. והטעם מפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד, וכשאומרים בתר שבועה יודעים אנו, אין זה חוזר כו'. עוד נראה לי, דאין אנו יודעים לא מקרי מגיד כלל, דהא לא הגידו כלום, והכא לאו משום חוזר ומגיד אייתינן עלה, אלא משום דכפרו בתר שבועה שוב לא מצו משוו נפשייהו רשיעי לומר יודעים אנו. ובהכי מיתרצה אמאי נקט רישא במושבע מפי עצמו, דלאשמועינן הך רבותא נקט במפי עצמו. הר"ן. כלומר דאלו הוה נקט במושבע מפי אחרים, לא היה יכול להתחיל אמרו אין אנו יודעים כו', לפי ששוב אח"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן, וא"כ לא הוה ידעינן רבותא זו:
שבועת העדות כיצד וכו': עד סוף סי' ד' רפ"ט דהלכות שבועות ובפ"י סי' י"ג עד סוף הפרק:
אמר לעדים: כך הוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ובגמרא אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהן א"ל מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו ואע"ג דמתני' קתני אמר לעדים דמשמע אמר אין אבל רץ לא אי ממתני' ה"א דה"ה רץ דהוי כאמר וחייבין קמ"ל שמואל דאמר דוקא אבל רץ לא ומלת אמר דתנן בפירקין דלקמן גבי פקדון שבועת הפקדון כיצד א"ל תן לי פקדוני וכו' מלת אמר דתני התם לאו דוקא דהא וכחש בעמיתו כתיב דמשמע כל דהו אלא אגב דתנייה הכא תנייה נמי התם:
משביע אני עליכם ואמר אמן: אליבא דר' מאיר אתי דמחייב חוץ לב"ד במושבע מפי עצמו ולכך אצטריך למיתני ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו דלרבנן איירי בב"ד ולמה לי ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק ליה דאפי' מפי אחרים חייב א"נ אתי אפי' כרבנן ונקט ואמר אמן כדי לקצר וה"ה אם אמרו אח"כ אין אנו יודעין לך עדות וסיפא נמי דקתני השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד וכו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה דאהגדה דוקא קפיד דלהוי במקום הראוי להגדה מתוס' ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא ספי"א בדבורא דחטאות:
כפרו חייבין על כל אחת ואחת: פי' על השבועות שנשבעו חוץ לב"ד ומלת כפרו ר"ל עמדו בכפירתם ואם חזר והשביען בב"ד אפילו אלף שבועות אינם חייבין רק ששה קרבנות חמשה על החמש שבועות שחוץ לב"ד ואחת על כל השבועות שחזר והשביען בב"ד וכן נמי אם לא חזר והשביען רק שבועה אחת בפני ב"ד חייבים ששה קרבנות. וראיתי להעתיק הנה כל פירוש הר"ן ז"ל אמתני' וז"ל שבועת העדות כיצד וכו' או שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר משביע אני עליכם שהוא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן הרי אלו חייבים אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבול שבועה ואיכא למידק אהאי רישא דמתני' דכיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכי תימא הב"ע בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלינן וטרינן באידך בבא דכפרו שניהם כאחת ומוקמינן לה בתוך כדי דבור וארישא לא דייקינן מידי וי"ל דהכא שלא בב"ד עסיקינן ומש"ה חייבין שיכולין לחזור ולהודות. וא"ת עוד תנא דמתני' דתנא שבועת העדות כיצד אמאי נקטה במושבע מפי עצמו דהיינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות א"נ משביע אני עליכם ואמרו אמן ולא נקטה במושבע מפי אחרים וי"ל רבותא קמ"ל דאפילו מושבעין מפי עצמן ובאו לב"ד [והודו] פטורין ואע"פ שכפרו חוץ לב"ד ואפילו לר"מ דאע"ג דר"מ מחייב במושבע מפי עצמו בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד ה"מ כגון שכפר חוץ לב"ד ולא בא בפני ב"ד והודה אבל בא והודה פטור ולא אמרינן בהכי דון מפקדון משום דבעדות כה"ג כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום הצריך משא"כ בפקדון שכפירתה בכל מקום שוה ופירוקא קמא דכתיבנא דשלא בב"ד עסיקינן אינו נוח לי דאי הכי דלא כרבנן אתיא וכי תימא דלרבנן מיתוקמא כשבאו עדים לב"ד וכפרו פעם אחרת לא משמע הכי ממתני' כלל וכר' מאיר נמי לא אתיא דסתמא קתני חייבין ולא משמע שלא בב"ד דוקא לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשי' דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין ובתר שבועה אמרו יודעין אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין [אנו] יודעין אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ' שני דכתובות שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעין ליודעי' אנו לא מיקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרי' שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא [מצו] משוי נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם ובהכי מיתרצא קושיא בתרייתא דלאשמועינן הך רבותא נקטה במושבע מפי עצמו ובב"ד עסיקינן עכ"ל ז"ל בקיצור וכפי מה שנראה לע"ד להגיהו. וביד ר"פ שני דהלכו' שבועות ובפ"ג דהלכו' עדות סי' ה'. ופי' הרי"ף ז"ל בדף שי"ז והא דאמר ר"ש מה טעם מפני שאינם יכולין לחזור ולהודות לאחר תוך כדי דבור הוא אבל בתוך כדי דיבור יכולין לחזור ופי' תוך כדי דיבור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ע"כ:
יכין
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות: או שאמר משביע וכו':
ואמרו אמן: תנא לא נקט רק ב' אופנים דנשבע מפי עצמו [דגם עונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי [כשבועות דכ"ט ב']. דאיידי דמושבע מפי עצמו אתא מדרשא מפקדון [כמכילתן דל"א א'] חביבא ליה. וכ"ש מושבע מפי אחרים דמפורש בקרא גבי עדותו כדכתיב ושמעה קול אלה. ולפיכך בהשיבו אחר שבועתו אין אנו יודעין, או ששתקו אחר שבועה וכבר כפרו קודם שהשביען, דהנך תרתי גוונא מושבע מפי אחרים הוה, דכ"ש דחייבין [כרמב"ם פ"ז ופ"ט משבועות ה"י]. מיהו לרש"י שתיקה לא מהני. [ואי"ל מה מהני שבועה הרי כבר אמרו אין אנו יודעין, ואין חוזר ומגיד. י"ל דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא מקרי חוזר ומגיד, כשנותן אמתלא לדבריו דמפני חומר שבועה חוזר בו [ח"מ כ"ט]:
השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין: וכפרו כל פעם:
ובאו לבית דין והודו: אפילו לא השביען שם:
פטורים: דצריך כפירה בבית דין:
כפרו: בבית דין:
חייבים על כל אחת ואחת: ולא דמי לשבועה שאוכל שבועה שאוכל דחייב רק א' [כפ"ג מ"ז]. דשאני הכא דכל ה' חיוביו באין כאחת כשכפר בב"ד חייב למפרע:
אינן חייבין אלא אחת: אפילו שתקו לשבועות הראשונות לא אמרינן דכפירה דלבסוף, על כל א' וא' קאי למפרע:
אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות: ר"ל להכי פטור על שבועות האחרונות, דממ"נ אם השתיקות הראשונות ככפירה, שוב אין ראויין להשביען. ואם אינן ככפירה, לא חלה שבועה על שבועה, דהרי מושבעין ועומדין. וא"כ הא דכתיב לאחת, דדרשינן מנה לחייבו על כל א' וא', אנשבעו חוץ לב"ד וכפרו בב"ד קאי, משום דחוץ לב"ד לא היו השבועות שאחר הכפירה לבטלה, דיכולין אח"כ להודות בב"ד. [ונ"ל דלהכי נקט ר"ש מ"ט וכו'. דמלבד דר"ש בכל דוכתא דריש טעמא דקרא [כקידושין דס"ח ב'], הכא כוונתו לגלויי דינא אליבא דר"מ [לעיל במ"א], דס"ל דמושבע מפי עצמו חוץ לב"ד נמי חייב, וסד"א מפי עצמו חוץ לב"ד אליבא דר"מ כמושבע מפי אחרים בב"ד לרבנן, ולא יהא חייב רק א'. קמ"ל דטעמא דרבנן דחייב רק א', מדאין יכולין לחזור ולהודות. משא"כ חוץ לב"ד הרי יכולין לחזור ולהודות]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת