מלאכת שלמה על שבועות ד
<< · מלאכת שלמה · על שבועות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
ואינה נוהגת אלא בראויין וכו': ביד שם בהלכות שבועות ר"פ עשירי ואיתה ר"פ יום הכפורים. בפי' רעז"ל ולא בכסולין וכו' עד וגזלן. ובגמרא מפרש אלא בראויין להעיד למעוטי מלך א"נ למעוטי משחק בקוביא ואי תימא ולמה ליה למיתני כל הני ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד וממעטו כולהו וי"ל דלמ"ד בגמרא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אתא למעוטי משחק בקוביא לא הוה מצי למיתני הכי שאילו כן הייתי אומר דוקא לפסולין דאורייתא ממעט הא פסולין דרבנן נוהגת ולהכי פרשו בתחלה כולהו פסולין דאורייתא כי היכי דנשמע מינה דאינה נוהגת אלא בראוין להעיד היינו אפילו פסולין דרבנן דאי פסולין דאורייתא הא תנא להו ולמ"ד למעוטי מלך איצטריך נמי למיתני הכי דאי תנא אינה נוהגת אלא בראוין להעיד בלחוד ה"א במלך נוהגת דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו להכי פריט לכולהו פסולין והדר תני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאשמועינן דאפילו במלך אינה נוהגת ומדתנן ולא בנשים שמעינן שהנשים פסולות לדון שאילו היו דנות היאך יהו פסולות להעיד והתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב גבי דבורה והיא שופטה את ישראל לאו שופטת קאמר אלא מנהגת ואע"ג דאמרינן בסיפרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מינו אותה אלא נוהגין היו על פיה וא"נ שופטה ודנה היתה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים. הר"ן ז"ל:
בפני ב"ד: מפ' רש"ל ז"ל בפירקין דלעיל דף כ"ה דמה שמשביעין הב"ד בפני ב"ד וקבל עליו הוי שפיר בכלל שבועת בטוי לרב:
ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר"מ: ס"פ דלעיל רמי עלה והתניא גבי שבועת העדות בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בה חייבין דברי ר"מ ומשני הא דענה אמן חייבין ומתני' בדלא ענה אמן:
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו': ביד פ"ט דהלכות שבועות סי' ב': בסוף פי' רעז"ל במקום שאילו היה מגיד היה מועיל לחייבו ממון וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו יליף ר"מ דאפילו חוץ לב"ד משבועת הפקדון בג"ש דתחטא תחטא דסבר ר"מ דון מינה ומינה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב אשר ישבע עליו אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ומינה נמי ילפינן מה פקדון אפי' שלא בב"ד דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע בין בב"ד בין שלא בב"ד אף בעדות אע"ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בב"ד מייתינן לה הכא כי התם ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בב"ד:
משנה ב[עריכה]
וחייבים וכו': ספ"א דהלכות שבועות:
ועל שגגתה עם זדון העדות: שמזידין הן ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן:
ואין חייבין על שגגתה: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין הן וכו' כדפי' רעז"ל והוא פי' רש"י ז"ל והכריח הר"ן ז"ל כזה הפירוש ע"ש:
משנה ג[עריכה]
שבועת העדות כיצד וכו': עד סוף סי' ד' רפ"ט דהלכות שבועות ובפ"י סי' י"ג עד סוף הפרק:
אמר לעדים: כך הוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ובגמרא אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהן א"ל מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו ואע"ג דמתני' קתני אמר לעדים דמשמע אמר אין אבל רץ לא אי ממתני' ה"א דה"ה רץ דהוי כאמר וחייבין קמ"ל שמואל דאמר דוקא אבל רץ לא ומלת אמר דתנן בפירקין דלקמן גבי פקדון שבועת הפקדון כיצד א"ל תן לי פקדוני וכו' מלת אמר דתני התם לאו דוקא דהא וכחש בעמיתו כתיב דמשמע כל דהו אלא אגב דתנייה הכא תנייה נמי התם:
משביע אני עליכם ואמר אמן: אליבא דר' מאיר אתי דמחייב חוץ לב"ד במושבע מפי עצמו ולכך אצטריך למיתני ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו דלרבנן איירי בב"ד ולמה לי ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק ליה דאפי' מפי אחרים חייב א"נ אתי אפי' כרבנן ונקט ואמר אמן כדי לקצר וה"ה אם אמרו אח"כ אין אנו יודעין לך עדות וסיפא נמי דקתני השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד וכו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה דאהגדה דוקא קפיד דלהוי במקום הראוי להגדה מתוס' ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא ספי"א בדבורא דחטאות:
כפרו חייבין על כל אחת ואחת: פי' על השבועות שנשבעו חוץ לב"ד ומלת כפרו ר"ל עמדו בכפירתם ואם חזר והשביען בב"ד אפילו אלף שבועות אינם חייבין רק ששה קרבנות חמשה על החמש שבועות שחוץ לב"ד ואחת על כל השבועות שחזר והשביען בב"ד וכן נמי אם לא חזר והשביען רק שבועה אחת בפני ב"ד חייבים ששה קרבנות. וראיתי להעתיק הנה כל פירוש הר"ן ז"ל אמתני' וז"ל שבועת העדות כיצד וכו' או שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר משביע אני עליכם שהוא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן הרי אלו חייבים אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבול שבועה ואיכא למידק אהאי רישא דמתני' דכיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכי תימא הב"ע בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלינן וטרינן באידך בבא דכפרו שניהם כאחת ומוקמינן לה בתוך כדי דבור וארישא לא דייקינן מידי וי"ל דהכא שלא בב"ד עסיקינן ומש"ה חייבין שיכולין לחזור ולהודות. וא"ת עוד תנא דמתני' דתנא שבועת העדות כיצד אמאי נקטה במושבע מפי עצמו דהיינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות א"נ משביע אני עליכם ואמרו אמן ולא נקטה במושבע מפי אחרים וי"ל רבותא קמ"ל דאפילו מושבעין מפי עצמן ובאו לב"ד [והודו] פטורין ואע"פ שכפרו חוץ לב"ד ואפילו לר"מ דאע"ג דר"מ מחייב במושבע מפי עצמו בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד ה"מ כגון שכפר חוץ לב"ד ולא בא בפני ב"ד והודה אבל בא והודה פטור ולא אמרינן בהכי דון מפקדון משום דבעדות כה"ג כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום הצריך משא"כ בפקדון שכפירתה בכל מקום שוה ופירוקא קמא דכתיבנא דשלא בב"ד עסיקינן אינו נוח לי דאי הכי דלא כרבנן אתיא וכי תימא דלרבנן מיתוקמא כשבאו עדים לב"ד וכפרו פעם אחרת לא משמע הכי ממתני' כלל וכר' מאיר נמי לא אתיא דסתמא קתני חייבין ולא משמע שלא בב"ד דוקא לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשי' דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין ובתר שבועה אמרו יודעין אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין [אנו] יודעין אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ' שני דכתובות שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעין ליודעי' אנו לא מיקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרי' שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא [מצו] משוי נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם ובהכי מיתרצא קושיא בתרייתא דלאשמועינן הך רבותא נקטה במושבע מפי עצמו ובב"ד עסיקינן עכ"ל ז"ל בקיצור וכפי מה שנראה לע"ד להגיהו. וביד ר"פ שני דהלכו' שבועות ובפ"ג דהלכו' עדות סי' ה'. ופי' הרי"ף ז"ל בדף שי"ז והא דאמר ר"ש מה טעם מפני שאינם יכולין לחזור ולהודות לאחר תוך כדי דבור הוא אבל בתוך כדי דיבור יכולין לחזור ופי' תוך כדי דיבור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ע"כ:
משנה ד[עריכה]
כפרו שניהם כאחת: בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאלת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ופריך בגמרא שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה אלא צריך לומר דה"ק שכל אחד התחיל ואמר בתוך כדי דיבור של חברו אע"פ שלא היתה כל הכפירה בתוך כדי דבור של חבירו. ורב חסדא אוקי למתני' כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם גבי בכור פ' שני דבכורות סי' ה':
בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור: מתני' דלא כר' אלעזר בר"ש דתניא המשביע עד אחד וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות ור' אלעזר בר"ש מחייב ומסקינן דבהא קמיפלגי דר"א בר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ועד א' גורם לממון הוא שאילו העיד היה מחייב שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ממון ורבנן סברי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואמרינן עלה דאפילו רבנן מודו בששניהם חשודים על השבועה דתנן לקמן פ' כל הנשבעין חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ונמצא עד אחד בכה"ג מחייב ממון ואמרי' נמי דמודים חכמים ג"כ בעד אחד דר' אבא בההוא גברא דחטף נסכא דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם הלכך לאו גורם ממון בלבד הוא אלא מחייב ממון הוא. וביד פ' עשירי דהלכות שבועות סי' ה':
כפר אחד והודה אחד הכופר חייב: בגמרא פריך השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי דמצי למימר ראשון מה אני מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני ואפ"ה אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב ומשני לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהם והודה בב"ד והא קמ"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ופריך בגמרא בשלמא לרב חסדא דמוקי לרישא כר' יוסי הגלילי רישא אשמועינן אפשר לצמצם וסיפא אשמועינן דתוך כדי דבור כדבור דמי אלא לר' יוחנן רישא תוך כדי וסיפא תוך כדי דבור תרתי למה לי ומשני מ"ד ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל ולשון הרי"ף ז"ל לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהם והודה בתוך כ"ד של חברו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל וה"ק הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב אבל האחר שחזר והודה פטור דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבים ואוקימנא בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דבור של ראשון ועל כרחך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כ"ד כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מילתא היא ולזה נתכוון הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבורו של חברו ע"כ. ותוס' ז"ל הניחו קושיא זו בתימה:
היו שתי כיתי עדים: ירושלמי פ' שבועת הפקדון ובבלי שם דף ל"ז:
שתיהן חייבות: בגמרא פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם ומשני דמתני' מיירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם זה לזה שלא היו כשרים להעיד בעדות אחת כשכפרה כת ראשונה וכי תימא א"כ למה ליה למתנייה איצטריך כגון שהיו נשותיהם גוססות כשכפרה כת ראשונה ואח"כ מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות ג"כ מ"ד כיון דקיימא לן רוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא לה כת שניה קמ"ל השתא מיהא לא שכוב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבת אף הכת הראשונה ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה. ושנוייה היא שם בת"כ:
מפני שהעדות יכולה להתקיים: שאחר שמתו הנשים אז כפרה כת השניה העדות ג"כ. הרמב"ם ז"ל:
משנה ה[עריכה]
אם לא תבואו ותעידוני: נלע"ד דהא דלא קתני משביע אני עליכם שתבואו ותעדוני דה"ק להו אלה וקללה תבוא אליכם אם לא תבואו ותעידוני וכדתנן בסוף פירקין זו היא אלה הכתובה בתורה:
שיש לי ביד פלוני פקדון וכו': פ"ט דהלכות שבועות סי' ט"ו י"ו:
שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון וכו': כך צ"ל. והא דהדר קתני שבועה שאין אנו יודעין וכו' אע"פ שכבר הנתבע השביען כדקתני ברישא משביע אני עליכם אפשר לומר דתנא תרתי קאמר או שהנתבע השביען והן השיבו שאין אנו יודעין לך עדות חייבין אע"פ שלא הוציאו שבועה או עניות אמן מפיהם או שהוא אמר להם בואי והעידוני והם ענו שבועה שאין אנו יודעים וכו' חייבין דבין שהוא הזכיר שבועה בין שהם לבד הזכירו דין אחד להם:
משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חטים: כך צ"ל. ונלע"ד דמתני' לא זו אף זו קתני א"נ רישא דהוי רבוי תביעות במין אחד אשמועינן רבותא בפיטור דאין חייבין אלא אחת כשלא הזכירו כל מיני התביעות בפיהם וסיפא אשמועינן רבותא בחיוב דחייבין על כל אחת ואחת כשהזכירו המינים בפיהם אע"פ שכל המינין מתביעה אחת או מפקדון או מתשומת יד או מגזל או מאבדה דו"ק:
משנה ו[עריכה]
שיש לי ביד פלוני נזק וכו': עד סוף סי' ח' ביד פ"ט דהלכות שבועות סי' ב' ג' ד':
נזק וחצי נזק: בגמרא מפרש דרישא אשמועינן דח"נ צרורות ממונא הוא ופירש"י ז"ל ואיידי דתני האי תני בהדה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' ואונס ומפתה דממון שאין משתלם בראש. [הגהה פי' בקרן אלא או פחות או יותר] דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין וסיפא קמ"ל שחבל בי חברי ביום הכפורים אי הדליק גדישי לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה דהיה עושה יום הכפורים כשבת דמאחר דנתחייב כרת פטור מן התשלומין ואיידי דתנא להך תנא בהדייהו שהכני בני דקרובה לצד מיתה ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה חייב בתשלומין ע"כ. בפי' רעז"ל דממונא הוא ולא קנסא. אמר המלקט ומתני' דלא כר' אלעזר בר"ש דלדידיה קנסא הוי ממון דלא מיפטר בהודאתו ועדי קנס אם כפרו לו חייבין ג"כ ולא איצטריכנא להני שנויי וגם ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי אמרינן בגמרא דס"ל דמשביע עדי קנס פטורים אבל ר' אלעזר אמרי' בגמרא דס"ל דחייבין. עוד בדברי רבינו עובדיה ז"ל דאמרי' בעדות וכו'. אמר המלקט צריך להיות דקיימ' לן בעדות וכו' וכתוב בתוי"ט ושאנס איש פלוני וכו' כתב הר"ב משום בשת ופגם פי' רש"י ז"ל פגם בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה ע"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה ותו דמתני' היא משנה ז' פ"ג דכתובות פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשים בגמרא להשיאה לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' ע"כ וחפשתי על דבר זה בד' חמשה גמרות דפוסים מחולפים ולא נמצאו לי עד עתה דברים הללו שכתב בשם רש"י ז"ל. בפי' רעז"ל צריך להגיה ושחבל בי חברי משום יום הכפורים נקט לה ותימה גדול הוא בעיני על מהרי"ק ז"ל אי אשתמיטתיה האי בבא דמתני' כדמשמע מדבריו ז"ל שם פ"ט וכמו שהעתיק בתוי"ט:
ושהדליק את גדישי ביום הכפורים הרי אלו חייבין: בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ה) מוקי לה ר' יותנן אפי' כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר ואמרי דאין אדם לוקה ומשלם דהכא מיירי כשלא התרו בו אבל לריש לקיש על כרחין האי מתני' לא מיתיקמא אלא כר' מאיר דאמר בפ"ק דמכות דאדם לוקה ומשלם או כר' יצחק דלית ליה חייבי כריתות בכלל מלקות מ' כדכתיבנא לעיל ר"פ אלו הן הלוקין:
משנה ז[עריכה]
שאני כהן כו': שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעת ממון דילפינן לה מפקדון נאמר כאן אואין או ראה או ידע ונאמר בפקדון אואין או בתשומת יד או בגזל או עשק מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ואיכא נמי תו בגמרא דרשי אחריני:
שאיני בן גרושה כו': נקט לה בלשון חיוב ובלשון שלילה תוס' יו"ט. משמע שרוצה לומר דה"פ שאני כהן ולא בן גרושה או בן חלוצה שאיני בן גרושה או בן חלוצה אלא שאנ' כהן. אכן אני נלע"ד דאפשר נמי דה"פ שאני כהן שאני לוי ואטול תרומות או מעשרות ולעלות לדוכן ולקרות בתורה כהן או לוי דהא גבי לוי לא שייך לומר שאיני בן גרושה או בן חלוצה וביד פ' עשירי לא מצאתי שהביא בבא דאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאיני בן חלוצה ובגמרא דייק טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי וכו' הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ומוקי שמואל לדיוקא דמתני' בבא בהרשאה שמנהו אפוטרופיס על כך הלכך מחייבי אי תביעת ממון היא. ומתוך דברי תוס' ז"ל מוכח דלא שייך הרשאה גבי כהן וכו' רק גבי אנס איש פלוני את בתו ואעפ"כ לא מהניא הרשאה כמו שפי' רש"י ז"ל וכמו שהעתיק כבר רעז"ל. אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל מוכח דאפי' בכהן ולוי שייך הרשאה שכן פי' ולפיכך פטורין ואפילו היה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן. ובסמוך אעתיק כל לשונו ז"ל. וכבר כתבתי שלא מצאתי שהביא הרמב"ם ז"ל שם פ' עשירי בבא דאיש פלוני כהן וכו':
שאנס איש פלוני ופתה את בתו: כתבו תוס' והר"ן ז"ל כתב רש"י ז"ל יש מי שפירש שהאב בא על בתו וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה ואי אפשר להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה מאן קא תבע אם אנסה אחר קיי"ל דבשתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה ונראה דלאו קושיא היא דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב דקנסה לעצמה וכגון שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר' עקיבא בגמרא פרק אלו נערות. וא"ת מפותה מדעתה עבדי י"ל דמשכחת לה בקטנה דפתוייה אונסא הוא דלאו בת מחילה היא. בפי' רעז"ל דבעינן שישמעו מפי התובע. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל כמו שכתבתי. וכתבו תוס' ז"ל דאין להקשות לפירושו ז"ל למה ליה למיתני בסמוך עד שישמעו מפי התובע כיון דכבר אשמעי' הכא דסיפא אשמועינן משום שלח ביד עבדו דאע"ג דשלוחו הוא לא מיחייב ע"כ. עוד בפירושו ז"ל ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון כך נלע"ד שצ"ל וכן הוא בפי' רש"י ז"ל וכן העתיקו ג"כ הר"ן ז"ל והפירוש רוצה לומר שאין נחשב המורשה בעל דין בזה הממון כאשר הוא נחשב מורשה בשאר הממון:
ושחבל בי בני: משמע קצת מפירוש הרמב"ם ז"ל שהוא גורס ושהכה את בני שפי' וז"ל וכבר שמעת זה פעמים והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו ולפיכך אם כפר פטורין לפי שעה שאמרה תורה והוא עד או ראה או ידע וגו' מפי קבלה למדנו בתביעת ממון הכתוב מדבר ואמרו שפתה פלוני בתי הוא כגון אמרו שהכה בני שהוא תביעה שאין לו בו ממון לפי שלא ישבע בשביל זולתו ולפיכך פטורין ואפילו היה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן ע"כ. אכן לא כן פירש בפרק עשירי דהלכות שבועות סי' ד' וז"ל תבען שיעידו לו שחבל בו בנו ושהדליק פלוני גדישו בשבת ושאנס פלוני או פתה בתו המאורסה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאם העידו עדות זו ייתחייב הנתבע מיתת ב"ד ואינו חייב תשלומין ע"כ:
משנה ח[עריכה]
שאין חייבין אלא על תביעת ממון בפקדון: קל להבין שממתני' דלעיל דסמוך עד סוף בבא דמשלח ביד עבדו כולהו לא זו אף זו קתני. וביד פ"ט סי' ג':
משנה ט[עריכה]
כשתדעו וכו': עד סוף סי' י' ביד פ"ט דהלכות שבועות סי' ז' ח' ט':
משנה י[עריכה]
פטורין: דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו ובגמרא אמר שמואל ואפילו עדיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עילוייהו פי' בצד עדיו מהו דתימא להנך דקיימי קמיה קאמר קמ"ל דלא הוי כאומר להם עצמם ותניא נמי הכי ובסיפא דברייתא קתני שאם אמר כל העומדין כאן ועדיו ביניהם חייבים דהרי ייחד עדיו וזו היא גרסת רש"י ז"ל בדברי שמואל אבל הרי"ף ז"ל גריס הכי אמר שמואל אפי' עדיו עומדים לו בצדו פשיטא לא צריכא דמחוי עילוייהו ונדחק הר"ן ז"ל ליישב כפי גרסא זו היכי מוכחינן מהאי ברייתא אע"ג דמחוי עילוייהו והקשה דמ"מ הוא תימה שכבר כתבתי למעלה בשם הרשב"א ז"ל שכתב בשם קצת מרבותיו הצפרתים ז"ל בראיה שיכול אדם להשביע את חברו מספק אם יודע לו עדות אם לאו וכיון שכן עמד בבית הכנסת והשביע את כולן למה הן פטורין מה בין משביע מועטין למשביע מרובין והרי ייחד כולן והשביען שאם הם יודעין לו עדות שיעידוהו. ותירץ הוא ז"ל דהיינו טעמא משום דמי שעומד ואומר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות מסתמא אינו משביע את כולם שיודע הוא שיש ביניהם שאין יודעין לו עדות כלל ונמצא שהוא כולל את המושבעין בתוך אותם שאינם מושבעין והרי לא ייחד עדיו וסיפא דברייתא הכי קתני יכול אמר כל העומדין כאן כלומר בבית זה ת"ל והוא עד דבכה"ג כולם חייבין אפילו אותם שאין עומדין אצלו והיינו טעמא משום דבין מרובין בין מועטין כל שהוא מפרש שמשביע את כולן ייחד עדיו מיקרי ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבועות למדתיה וזה שלא כפי' רש"י ז"ל ע"כ בקיצור:
עד שיהא מתכוין להם: אית דל"ג ליה וכן בירושלמי ליתיה וגם הרב ר' בצלאל אשכנזי מחקו מתלמידו וגם הרי"א ז"ל:
משנה יא[עריכה]
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות: נמחק מתלמודו של הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל וגם בירושלמי ליתיה וגם הרי"א ז"ל:
והם יודעין לו עדות עד מפי עד וכו': ביד שם רפי"א. והקשה הרמב"ן ז"ל למה ליה למיתני הכי פשיטא דאי משום קרובים או פסולים הא תני להו בראש פירקין דאינה נוהגת בהן ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסיל פשיטא והא קתני לה בסנהדרין פ' זה בורר בהדיא ותירץ דאתא לאשמועינן דאפילו האמינם הנתבע על עצמו שאם יבאו ויעידו ישלם אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים וכענין שאמרו בירושלמי דגרסי' התם עד אחד שאמרו הרי את מקבל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון הר"ן ז"ל ועיין מה שכתב על זה בתוס' יו"ט. וז"ל תוס' ז"ל או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין אע"ג דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראויין להעיד איצטריך למיתני הכא דאפילו אם יש שלשה עדים והשנים כשרין פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מתוספי הר"ר משה ז"ל ע"כ. ובזה נלע"ד שיתורץ הא דקתני הכא בהאי בבא אמר לשנים משביע וכו' ומ"מ מלות איש פלוני ופלוני נראה שהן יתירות קצת:
משנה יב[עריכה]
שלח ביד עבדו וכו': בפירקין ד' ל"א וביד שם פ"ט סי' ז'. ודוקא בשבועת [העדות] הוא דבעינן שישמעו מפי התובע אבל שביעת הפקדון חייב אפילו שכפר לשלוחו וכן מצאתי אח"כ מבואר בהרמב"ם ז"ל שם פ"ז סי' ו'. בפי' רעז"ל צריך להגיה דכתיב אם לוא יגיד מלא בוי"ו ואל"ף למידרש הכי אם לו לא יגיד וכו' וכתב הרא"ש ז"ל כל הני פטורי דמתני' פטור אף מקרבן שבועת בטוי כדאמרינן לעיל דהוי שבועת העדות דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חדושו ואף היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות פטור משום שבועת בטוי ומיהו מלקות מיחייב משום שנשבע על שקר ואע"ג דלא שייך מלקות בשבועת העדות דלא שייך בהו התראה דשמא שכחו העדות מ"מ עונש איכא עכ"ל ז"ל. ועיין על זה ביד שם פ"ט סי' י"ד ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא פרשה שמיני דדבורא דחטאת:
משנה יג[עריכה]
מצוה אני עליכם: ביד שם פ"ט סי' י"א ובטור יו"ד סי' רל"ז:
אוסרכם אני: בגמ' אמרינן דר' חייא מוסיף נמי ותני כובלכם אני בשבועה בהדי הנך דמתני' וכובלכם לשון אסירה מלשון בכבלי ברזל. וכתב הר"ן ז"ל מפרשינן בגמ' דקאמר משביע אני עליכם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ופי' רש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפירושו זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא ר' חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו ג"ש וכיון שכן אין שום חילוק בין שבועת העדות לשאר שבועות (ואפ"ה) [ומשו"ה] בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפי' רש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמי' דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיבא כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהה"נ לכנוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא מלקות ולא קרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח דאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם למה לי לאו הא אמרינן בפ"ד נדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן נמי בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחד שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כנוי וזוהי דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכות שבועות. ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפילו איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא דאמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמו והראב"ד ז"ל סובר דבשבועת העדות בעינן שם משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובפקדון נמי משום דגמרינן תחטא תחטא מעדות אבל בשבועות בטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה לא בעו בשבועת בטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאיסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם ובשבועה אפילו בלא הזכרת שם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשם או בכנוי חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הכנוין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים עכ"ל ז"ל:
בשמים ובארץ וכו': ביד שם פי"ב סי' ג' וברפכ"ו דהלכות סנהדרין וסי' ג' ד':
באל"ף דלי"ת: שם הכתיב באל"ף ד':
ביו"ד ה"א: שם הכתוב בד' אותיות דכתיב ביו"ד ה"א. וכתבו תוס' ז"ל ביו"ד ה"א אע"ג דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק [לעוה"ב] שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר גם מתוספי הר"ר משה ז"ל ע"כ:
בשד"י בצבאות: הוו משמות שאין נמחקין ור' יוסי פליג דצבאות לא הוי שם ונמחק וכתב הרא"ש ז"ל דמתני' דלא כותיה ע"כ:
בחנון ברחום וכו': במי שהוא חנון קאמר דחנון ורחום לאו שמות נינהו ונמחקים וכן כל שלמה שבשיר השירים חוץ מהנה מטתו שלשלמה דאמרינן בגמרא שהן קדש אם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים וכן במלך מלכיא שבדניאל שהוא קדש וכפרו חייבין אבל לענין מחק ודאי נמחקים דלא עדיפי מכנויים ע"כ מהר"ן ז"ל:
ובכל הכנויין הרי אלו חייבין: מתני' דלא כר' חנינא בר אידי שהוא אומר דוקא בשם המיוחד. וביד פ' שני דהלכות שבועות סי' ב' ובטור ח"מ סי' כ"ז:
והמקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין: גמרא מאן חכמים ר' מנחם ב"ר יוסי דדריש בנקבו שם דהוי קרא יתירה ותנהו ענין למקלל אביו שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד אבל מקלל עצמו וחברו לא יליף ר' מנחם מהכא אלא דוקא מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל עצמו וחברו דלאו בעלמא הוא לא יליף. ונראה אע"ג דכבר שנינו בפ"ד מיתות קללם בכנוי ר"מ מחייב וכו' התם עיקר והכא אגב:
עובר בלא תעשה: כתב הרי"ף ז"ל ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר ר' יוסי משום דה"ל לאו שאין בו מעשה וחזינן לגאון דאמר לוקה דאמרינן א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חברו שם ע"כ. ושם בהלכות סנהדרין פכ"ו פסק הרמב"ם ז"ל שלוקה אפילו אם קללם בכנוי והראב"ד ז"ל חלק עליו בהשגות שאינו לוקה אלא אם קלל עצמו או חברו או הנשיא או הדיין בשם המיוחד:
יככה וכן יככה: בגמרא אמרינן וצריך לכנות במשנה וכן ג"כ במקרא. אם בא לדרוש שום פסוק של קללה. הכי משמע מפי' רש"י ז"ל. וכתב רש"י ז"ל יככם ה' וכן יככם אלהים גרסי' במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהת ודוקנית ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל ואומרו יכהו יכהו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ע"כ ומ"מ נראה דגרסינן ביככה ראשון ה' ובשני אלהים כמו שהוא במשנה שבגמרא וגם בפסקא שבגמרא וכן הגיה ר"ש לוריא ז"ל ואע"פ שבהרי"ף ז"ל בשניהם כתוב אלהים כמו בירושלמי וברוב ספרים. אכן מצאתי בר"ש לוריא ז"ל שכתב דברב אלפס ז"ל גריס בתרוייהו שם יה ולא אלהים אכן גם גירסא זו ישרה וקמ"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו"ד ה"א והוא אומר וכן יכם אלהים אפ"ה הוי אלה וק"ל ע"כ. אבל אני בשניהם מצאתי אלהים בשני הדפוסים כאשר כתבתי כבר וגם בתוי"ט נראה שהסכים לדעתי שכתב ולדעתי נראה דברישא ל"ג אלהים כלל ע"כ ולפי זה נראה שבפי' רעז"ל צריך להיות יככה ה' וכן יככם אלהים אם אמר לעדים יככם ה' אם לא תעידוני או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה ה' ואמר הוא לעדים וכן יככם אלהים אם לא תעידוני או שאמר אל יככם ה' אם תעידוני וכו'. אח"כ מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בתלמודו וניקד ברש"י ז"ל כך יכְכה אלהים וכן יכֶכה אלהים גרסינן במתני' וכן כתוב ונקוד וכו' ובמשנה הגיה בשניהם אלהים כמו שהוא בגמ' בפסקא. ולפי זה נלע"ד טעמא דנקוד יככה הראשון שבמשנה בחטף כאשר הוא במקרא מפני שהוא סמוך לשחפת וקדחת וגו' והוא מלרע שהוא עצמו המקלל קורא הפסוק אבל כשחבירו קורא הפסוק והוא אומר למי שיהיה וכן יככה אלהים ולא יותר צריך להיות מלעיל ובנקודת סגול דו"ק:
זו היא אלה הכתובה בתורה: והגי' הר"ר יהוסף ז"ל האמורה תימא דלעיל בגמרא לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנלן תוס' ז"ל. פי' ואנן בעינן שישביעם בלשון שבועה ובשם או בכנוי כדכתיבנא לעיל:
ויברכך: העלה הר"ן ז"ל דאו יברכך קאמר כמו שנכתוב בסמוך באריכות.
ויטב לך: נ"א וייטיב לך וגרסא נכוחה הוא:
ר"מ מחייב: דמכלל לאו אתה שומע הן. ובגמרא פריך והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן דהכי תנן במס' קדושין פ"ג ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ומסיק כפי גרסת רש"י ז"ל ור"ח ז"ל איפוך ותני ר"מ פוטר וחכמים מחייבין ומיהו בממונא הוא דלית ליה מכלל לאי אתה שומע הן אבל באיסורא אית ליה וגבי סוטה נמי אי לאו דכתיב הנקי למידרש אם לא שטית הנקי ?וחנקי ואת כי שטית לא הוה אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דהיינו גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע"י ממון באה הלכך פטר ר"מ כדאפכינן ע"כ. ותוס' גרסי לא תיפוך וטעמא דפטרי רבנן משום דבעי שם המיוחד ואיכהו דאלהים קאי ואע"ג דכבר איפליגו איידי דתני ר"מ מחייב תני נמי וחכמים פוטרין ע"כ. ונראה בדוחק שמה שכתבו ואע"ג דכבר איפליגו ר"ל בברכת השם ובמקלל אביו ואמו ונוטה דעתם קצת למה שפירש הרמב"ם ז"ל וז"ל ואומרו יכהו יכנו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ור"מ סבר שאין בכאן הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו ואומרו בכאן אל יככה אמנם רצה להפריש בין אל יככה ובין יברכך וייטב לך כדי שלא יהיה בו לשמוע מאמר זה קללה ע"כ: או עיין במה שכתבתי לעיל בסמוך השגת הראב"ד ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל אל יככה אם תעידני או יברכך אם תעידני וכפר ר"מ מחייב דאית ליה הכא מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידני הא אם לא תעידני יככה ואע"ג דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן הא אמרינן בגמרא ה"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה וכי תימא והא התם בנדרים גבי לא חולין לא אוכל לך אמרינן דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא איכא למימר דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דהא אסר חפצא עליה ובאיסורא דאית ביה ממונא אמרי' דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכן נמי גבי גיטין וקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה ומש"ה אתקין שמואל בגיטין דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי:
וחכמים פוטרין: וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דכי בעינן תנאי ה"מ בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונות לא בעינן והקשו עליו דאדרבא תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף ר"מ בממונא הוא ובשמעתין נמי אמרינן דר' מאיר באיסור מודה ובממונא הוא דלית ליה לאו קושיא היא שהרב ז"ל כך הוא סובר דאנן לא קיימא לן כר"מ כלל אפילו בממונא אלא כשמואל דאתקין אם מתי אם לא מתי חשש שמא יבא דיין וידון כר"מ ולפיכך התקין תנאי כפול לרווחא דמילתא וכמו שחשש רב ג"כ דאתקין בגיטין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דאיהו כר' יוסי ס"ל שהרי פסק כמותו פ' יש נוחלין אלא שחשש ותקן למאן דלית לי' כר' יוסי וכן דעת רבינו שמואל ביש נוחלין ולבי מפקפק במה שכתב רש"י ז"ל ויברכך או יברכך דבפ' האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה והכא נמי יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס"ל ז"ל דה"מ למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר"מ הנהו קראי בפשטייהו משמע ליה דאע"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן רעה משתמעא מכלל טובה ומש"ה ויברכך דמתני' או יברכך הוא וכן עיקר דאם לא כן באל יככה סגי עכ"ל ז"ל. ואית דגרסי הכי ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר ולא מצאתי רמז או זכר לגרסא זו אלא דבירושלמי הכי איתה: