משנה שבועות ד ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה ז | >>
משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן, שאני לוי, שאיני כה בן גרושה, שאיני בן חלוצה, שאיש פלוני כו כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, שאנס איש פלוני את בתו, ופתה את בתו, ושחבל בי בני, ושחבל בי חברי, ושהדליק גדישי בשבת, הרי אלו פטורין.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם
- אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹּהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי,
- שֶׁאֵינִי בֶּן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶּן חֲלוּצָה,
- שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי,
- שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶּן חֲלוּצָה,
- שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִתָּה אֶת בִּתּוֹ,
- וְשֶׁחָבַל בִּי בְּנִי,
- וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בְּשַׁבָּת,
- הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:
משביע אני עליכם, אם לא תבואו ותעידוני,
- שאני כוהן, שאני לוי,
- שאיני בן גרושה, שאיני בן חלוצה,
- שאיש פלוני כוהן, שאיש פלוני לוי,
- שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה,
- שאנס איש פלוני, ופיתה את בתו,
- שהכה את בני, ושחבל בי בני,
- ושהדליק את גדישי בשבת -
- הרי אלו פטורין.
אלה הדברים כולם אם העידו לו בשום דבר מהם לא יקח ממון בשום פנים, לפי שמעיקרינו אין אדם מת ומשלם, וכבר שמעת זה פעמים.
והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו, ולפיכך אם כפרו פטורים, לפי שמה שאמרה התורה "והוא עד או ראה או ידע"(ויקרא ה, א) וגו', מפי קבלה למדנו בתביעת ממון הכתוב מדבר.
ואמרו שפתה פלוני בתו - הוא כגון אמרו שהכה את בני, שהיא תביעה שאין לו בו ממון לפי שלא ישביע [אלא] בשביל זולתו, ולפיכך פטורין, ואפילו יהיה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן. אבל מורשה תביעת ממון אם כפרו הם חייבין, לפי שמעיקרי הדין גם כן שהעדים כשמשביעם המורשה וכפרו חייבין, ואף על פי שהעדות אינה לו אלא למי שהרשהו:
שאני כהן - פטורין, שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעות ממון:
שאנס איש פלוני או פיתה בתו של פלוני - ובתו דקתני, אאיש פלוני כהן דלעיל קאי, [דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה, ועליה קאי] או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא. פטורים, דבעינן שישמעו מפי התובע. ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ואי תביעת ממון אחר הוי, היו חייבים. ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון, דכיון דממון שהוא שואל לא מטא לידיה מעולם, לא מצי למכתב הרשאה עליה:
ושחבל בי בני - חבלה היא חבורה. פטורין, שאם העידוהו היה מתחייב מיתה ולא ממון:
ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי בשבת - דתרוייהו חיוב מיתה נינהו ופטורים מן הממון:
שאני כהן וכו' פטורין. כתב הר"ב שאין העדים חייבין אלא כשכפרו דבר שיש בו תביעת ממון כדפירש הר"ב במ"ח דלקמן:
שאיני בן גרושה וכו'. נקט לה בל' חיוב ובל' שלילה:
שאיש פלוני כהן כו'. משנה יתירה היא דהא אפי' מנה לפלוני ביד פלוני תנן במי"ב שילח ביד עבדו פטור אלא הא קמ"ל דוקא שאיש פלוני כהן פטור בכל ענין דלא משכחת בה חיובא דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכחת חיובא כמו בבא בהרשאה. גמ':
שאנס איש פלוני וכו'. כתב הר"ב דבעינן שישמעו מפי התובע. כדפי' במי"ב. ומ"ש ובגמרא מוקים לה בבא בהרשאה. וכן פירש"י ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מדרישא שאיש פלוני כהן וכו' דייקינן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים ומוקים לה בבא בהרשאה כמו שכתב לעיל. מהכא שמעינן דסיפא נמי שאנס איש פלוני בתו של פלוני דהוי נמי משנה יתירה דהא תנן במשנה י"ב שלח ביד עבדו וכו' אלא הכי נמי בבא בהרשאה וכו'. וכן הרמב"ם בפירושו מפרש בבא בהרשאה אבל בחבורו פרק י' מהלכות שבועות כתב שאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה פטורים שאם העידו עדות זו יתחייב הנתבע מיתת בית דין ואינו חייב בתשלומין. ע"כ:
ושחבל בי בני וכו' פטורים. כתב הר"ב שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות:
(כה) (על המשנה) שאיני כו'. נקט לה בלשון חיוב ובלשון שלילה:
(כו) (על המשנה) פלוני כו'. משנה יתירה היא, דהא אפילו מנה לפלוני כו' תנן במי"ב דפטור. אלא הא קמ"ל דדוקא שפלוני כהן פטור בכל ענין, דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה כו' זמנין דחייב כגון בהרשאה. גמרא. ומינה דה"ה סיפא שאנס כו', דהוי נמי משנה יתירה, בבא בהרשאה איירי. וזהו שכתב הר"ב (וכ"כ רש"י) ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ועתוי"ט:.
שאני כהן כו': שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעת ממון דילפינן לה מפקדון נאמר כאן אואין או ראה או ידע ונאמר בפקדון אואין או בתשומת יד או בגזל או עשק מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ואיכא נמי תו בגמרא דרשי אחריני:
שאיני בן גרושה כו': נקט לה בלשון חיוב ובלשון שלילה תוס' יו"ט. משמע שרוצה לומר דה"פ שאני כהן ולא בן גרושה או בן חלוצה שאיני בן גרושה או בן חלוצה אלא שאנ' כהן. אכן אני נלע"ד דאפשר נמי דה"פ שאני כהן שאני לוי ואטול תרומות או מעשרות ולעלות לדוכן ולקרות בתורה כהן או לוי דהא גבי לוי לא שייך לומר שאיני בן גרושה או בן חלוצה וביד פ' עשירי לא מצאתי שהביא בבא דאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאיני בן חלוצה ובגמרא דייק טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי וכו' הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ומוקי שמואל לדיוקא דמתני' בבא בהרשאה שמנהו אפוטרופיס על כך הלכך מחייבי אי תביעת ממון היא. ומתוך דברי תוס' ז"ל מוכח דלא שייך הרשאה גבי כהן וכו' רק גבי אנס איש פלוני את בתו ואעפ"כ לא מהניא הרשאה כמו שפי' רש"י ז"ל וכמו שהעתיק כבר רעז"ל. אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל מוכח דאפי' בכהן ולוי שייך הרשאה שכן פי' ולפיכך פטורין ואפילו היה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן. ובסמוך אעתיק כל לשונו ז"ל. וכבר כתבתי שלא מצאתי שהביא הרמב"ם ז"ל שם פ' עשירי בבא דאיש פלוני כהן וכו':
שאנס איש פלוני ופתה את בתו: כתבו תוס' והר"ן ז"ל כתב רש"י ז"ל יש מי שפירש שהאב בא על בתו וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה ואי אפשר להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה מאן קא תבע אם אנסה אחר קיי"ל דבשתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה ונראה דלאו קושיא היא דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב דקנסה לעצמה וכגון שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר' עקיבא בגמרא פרק אלו נערות. וא"ת מפותה מדעתה עבדי י"ל דמשכחת לה בקטנה דפתוייה אונסא הוא דלאו בת מחילה היא. בפי' רעז"ל דבעינן שישמעו מפי התובע. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל כמו שכתבתי. וכתבו תוס' ז"ל דאין להקשות לפירושו ז"ל למה ליה למיתני בסמוך עד שישמעו מפי התובע כיון דכבר אשמעי' הכא דסיפא אשמועינן משום שלח ביד עבדו דאע"ג דשלוחו הוא לא מיחייב ע"כ. עוד בפירושו ז"ל ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון כך נלע"ד שצ"ל וכן הוא בפי' רש"י ז"ל וכן העתיקו ג"כ הר"ן ז"ל והפירוש רוצה לומר שאין נחשב המורשה בעל דין בזה הממון כאשר הוא נחשב מורשה בשאר הממון:
ושחבל בי בני: משמע קצת מפירוש הרמב"ם ז"ל שהוא גורס ושהכה את בני שפי' וז"ל וכבר שמעת זה פעמים והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו ולפיכך אם כפר פטורין לפי שעה שאמרה תורה והוא עד או ראה או ידע וגו' מפי קבלה למדנו בתביעת ממון הכתוב מדבר ואמרו שפתה פלוני בתי הוא כגון אמרו שהכה בני שהוא תביעה שאין לו בו ממון לפי שלא ישבע בשביל זולתו ולפיכך פטורין ואפילו היה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן ע"כ. אכן לא כן פירש בפרק עשירי דהלכות שבועות סי' ד' וז"ל תבען שיעידו לו שחבל בו בנו ושהדליק פלוני גדישו בשבת ושאנס פלוני או פתה בתו המאורסה וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאם העידו עדות זו ייתחייב הנתבע מיתת ב"ד ואינו חייב תשלומין ע"כ:
יכין
שאיני בן חלוצה: כלהו או או קתני וכלעיל, ונ"ל דקמ"ל הני, אף שמפסידין להתובע תרומות ומעשרות, עכ"פ אין כאן כפירת ממון, דאין אדם כופר לו ממון. ועוד דלא זכה עדיין בהממון, ואין לו בו עדיין שום זכות לתבעו בדין, כירושה וכתובה, דלכל מי שירצה הישראל יתן, דנתינה כתיב בה [כחולין קל"א ב'] ואין לו לכהן אלא מהרמה ואילך [חולין ק"ל ע"ב]:
ופתה את בתו: של עצמו, ופטור מטעם קלב"ם. וי"א דבבתו של פלוני אחר קאמר, ופטור מטעם דלא השביעו התובע. והא דלא נקט במשביען ראובן, שמנה לשמעון ביד לוי. ה"ט משום דבכה"ג אף דבשליח פטור, עכ"פ בבא בהרשאה חייב. אבל הנך אפילו בא בהרשאה כטור, מדלא מטי לידו הממון מעולם, דמתנה קריא רחמנא [כנדרים דפ"ג ב'], ומה"ט לא דמי לכתובה וירושה. וה"ט דנקט כל הנך לאשמעינן דוקא בהנך פטורים אף דחייבין עליהן קרבן משום שבועת בטוי, אם היו שוגגים בקרבן. הא במנה פלוני בידך, משכח"ל חיוב קרבן, אם בא בהרשאה מפלוני. או נ"ל דקמ"ל דדוקא מקרבן פטורים הא מלקות חייבים בכולהו, אפילו בשהאיש פלוני כהן וכו' דהרי עכ"פ נשבעו לשקר. מיהו דוקא בענה הלה אמן או הן, אבל בהשיב לא ידענא עדות פטור משום בטוי, וכמ"ש בהקדמה ריש פ"ג:
ושחבל בי בני: דחייב מיתה ופטור מתשלומין:
ושהדליק גדישי בשבת: אחבלה נמי קאי, דבכולהו חייב מיתה, ולהכי פטור מתשלומין אפילו לא התרו בו למיתה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת