עיקר תוי"ט על שבועות ד

משנה שבועות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) שבועת כו'. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא. אלא ילפינן מקול, כמ"ש בריש מתניתין דסוף פרקין:.! (ב)כלומר, אף על גב דאינו בר מלקות, שניתק לעשה דהשבון:.! (ג)מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד והכי איתא בהדיא בגמרא דממעטינן משחק בקוביא וכל שכן מלך. וכלומר שהוא מדאורייתא. ופירש רש"י, דכתיב שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ולפ"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד. ועיין תוי"ט:

(ד) (על המשנה) מפי עצמו. דיליף לה מגזרה שוה דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה. ומינה כלומר, דדיינינן מינה לחייבו אף מפי עצמו, ומינה כי התם דמחייב בין בב"ד בין שלא בבית דין. דנשבע על שקר כתיב, משמע בין בבית דין בין שלא בבית דין. רש"י:.! (ה)וכן אם ענה אמן אחר השבועה. רש"י:

(ו) (על הברטנורא) אף על גב דאל ענה אמן. שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו:.! (ז)שנאמר ושמעה קול אלה:

(ח) (על המשנה) בין כו'. דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרה. כלומר, לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון, אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות, דמפי אחרים שמשפטו דוקא בבית דין, ה"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בבית דין:

(ב)

(ט) (על הברטנורא) ממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות. ועיין תוי"ט:

(י) (על הברטנורא) רש"י. ותמהו התוספות, דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן, דרש"י הכי קאמר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין, יודעין היו אלא שלא היו מתכוונים לשום לב, אבל לא היו צריכין ידיעה אחרת, ונמצא מה שנשבעו אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת, שאלו היו שמים לב באותה שעה יודעים היו, שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חידוש ידיעה, ואפילו הכי כיון שהיו סבורים לישבע על האמת, פטורים, משום דאנוסים היו כו'. אבל ודאי דה"ה וכ"ש כשסבורים שמותרים לגמרי. ועתוי"ט:

(ג)

(יא) (על המשנה) שאמרו. בלא שבועה, אין אנו כו', וא"ל משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם, ואמרו אמן, חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה, אין כאן קבלת שבועה. רש"י. ונראה מלשונו דדוקא שתקו, אבל כפרו ואמרו אין אנו יודעים כו' חייבים. ומיירי בבית דין. ומתניתין אפילו כרבנן. ואמן לאו דוקא. ולא נקטו אלא כדי לקצר. וכ"כ התוספ' ועיין בסמוך (אות יג):

(יב) (על המשנה) חוץ לבית דין. אתיא נמי כרבנן, דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בבית דין, אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוספ':.! (יג)ורישא דתני הרי אלו חייבין, ולא אמרינן דהוי כפירת דברים בעלמא כיון דכבר אמרו אין אנו יודעים כו' ושוב אין יכולין לחזור ולהודות נראה לי משום דלא קפדה התורה אחוזר ומגיד אלא בתר שבועה. דאם לא יגיד, בתר ושמעה קול אלה כתיב. והטעם מפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד, וכשאומרים בתר שבועה יודעים אנו, אין זה חוזר כו'. עוד נראה לי, דאין אנו יודעים לא מקרי מגיד כלל, דהא לא הגידו כלום, והכא לאו משום חוזר ומגיד אייתינן עלה, אלא משום דכפרו בתר שבועה שוב לא מצו משוו נפשייהו רשיעי לומר יודעים אנו. ובהכי מיתרצה אמאי נקט רישא במושבע מפי עצמו, דלאשמועינן הך רבותא נקט במפי עצמו. הר"ן. כלומר דאלו הוה נקט במושבע מפי אחרים, לא היה יכול להתחיל אמרו אין אנו יודעים כו', לפי ששוב אח"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן, וא"כ לא הוה ידעינן רבותא זו:

(ד)

(יד) (על הברטנורא) גמרא. דאי אפשר לצמצם. ופירוש תוך כדי דיבור, עיין בריש פ"ד דנזיר. ולא שיהיה כל הכפירה תוך כדי דיבור שתתחיל תוך כדי דיבור. גמרא. ועתוי"ט:.! (טו)דאע"ג דקם לשבועה (ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם), דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. גמרא:

(טז) (על המשנה) הכופר כו'. גמרא השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור, כפר אחד והודה אחד מבעיא. לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור והא קמ"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דיבור מהני, הני מילי כפירה וכפירה, אבל כפירה והודאה אימא לא, קמ"ל. ועתוי"ט:.! (יז)שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעתן. הר"מ:.! (יח)נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשה גוססות דקאמר דמשמע דתרוייהו גוססות למאי, דבאחת סגי. וכתבו התוספ' דמיירי כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות:.! (יט)ולמדך שהגוסס הוי כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה. רש"י והר"ן. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בשתיהן. שאחר שמתו הנשים אז כפרה השנייה העדות גם כן. הר"מ:

(ה)

(כא) (על המשנה) שבועה כו'. שבועה זו איני יודע למה, דכיון שאמר הלה משביע אני עליכם מושבעין הם כו'. וי"ל לרבותא נקט דאע"ג דהוציאו הם עצמם שבועה מפיהם אפ"ה אינן חייבין אלא אחת. ועתוי"ט:.

(ו)

(כב) (על הברטנורא) גמרא, והא קמ"ל. ופירש"י ואיידי דתניא הא, תנא בהדייהו תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה, דממון שאין משתלם בראש הוא, דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ועתוי"ט:.! (כג)דקיי"ל מודה בקנס פטור, הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאלו הודה היה פטור, ולאו ממון הוא. גמרא:.! (כד)דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם. ועתוי"ט:

(ז)

(כה) (על המשנה) שאיני כו'. נקט לה בלשון חיוב ובלשון שלילה:

(כו) (על המשנה) פלוני כו'. משנה יתירה היא, דהא אפילו מנה לפלוני כו' תנן במי"ב דפטור. אלא הא קמ"ל דדוקא שפלוני כהן פטור בכל ענין, דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה כו' זמנין דחייב כגון בהרשאה. גמרא. ומינה דה"ה סיפא שאנס כו', דהוי נמי משנה יתירה, בבא בהרשאה איירי. וזהו שכתב הר"ב (וכ"כ רש"י) ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ועתוי"ט:.

(ח)

(כז) (על הברטנורא) ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד. שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו. אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו. נראה לי:

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

.אין פירוש למשנה זו

(יא)

(כח) (על הברטנורא) הקשה הרמב"ן, למה לי למתני הכי, פשיטא, דאי משום קרובים כו' הא תנן בריש פרקין, ועד. מפי עד תנן בפ"ד דסנהדרין מ"ו כו'. ותירץ דאשמעינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם ידעו יבואו ויעידו, אפ"ה פטורין, כיון שמן הדין אינם נאמנים. ונסתייע מהירושלמי. וכן משמע בגמרא דידן. ועתוי"ט:

(יב)

(כט) (על המשנה) פטורים. כשלא בא בהרשאה. דהא במ"ז דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועתוי"ט:

(יג)

(ל) (על המשנה) משביע. דקרא ושמעה קול אלה כתיב, ובגמרא ילפינן דאלה היא שבועה. ועתוי"ט:.! (לא)גמרא דאי לאו הכי מאי קאמר. ופרש"י, בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. וכלומר שם או כינוי. כדאמרינן בגמרא. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) בחנון כו'. דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים וארץ, דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) חייב. דת"ר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את הכנויין, ת"ל איש כי יקלל אלהיו כו', מ"מ, דברי ר"מ. ומהכא שמעינן דפלוגתייהו בשם המתברך. וכ"נ מלשון הר"ב בסמוך. ולפיכך לשון בכולן דתנן, כמו לכולן. וכן מ"ש הר"ב וכ"כ הר"מ, באחד מהם כמו לאחד:

(לד) (על המשנה) יככה אלקים כו'. לשון רש"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן. ולדעתי ל"ג ברישא אלהים כלל. אלא יככה ה'. וברש"ל כתב וזה לשונו, הרי"ף גרס בתרוייהו שם יו"ד ה"י, ולא אלהים. אכן גם גירסא זו ישרה. וקמ"ל אף שזה קורא בתורה שם יו"ד ה"י והוא אומר וכן יככה אלהים אפ"ה הוי אלה:

(לה) (על המשנה) הכתובה. דהא כתיב בהן ככל אלות הברית. רש"י:

(לו) (על המשנה) פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל, דאע"ג דבעלמא ס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן, הכא משום הכי פטרינן, דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הרמב"ן והר"נ:.