משנה שבועות ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה ב | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה.

ומה הן חייבין על זדון השבועה, קרבן עולה ויורד.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינן חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון כו': לא אמרה תורה בשבועת עדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה או לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמר ואין תייבין על שגגתה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

וחייבין - קרבן עולה ויורד על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות - שיודעים ששבועה זו אסורה ט אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן:

ואין חייבים על שגגתה - אם שוגגים הם לגמרי, כסבורים שאין יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו י. שהרי הן אנוסים ולא קרינן בהו ונשבע על שקר:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

וחייבים על זדון השבועה. פירש הר"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש"י ובמשנה ב' פ"ב דכריתות לא פירש הר"ב כך. ושם אפרש בס"ד:

ועל שגגתה עם זדון העדות. לשון הר"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו':

ואינן חייבין על שגגתה. לשון הר"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן דרש"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש"י והר"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ"ש התוס'. וכ"פ הרמב"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש"י והר"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע"פ דיודעים היו. כדכתב הר"ן. אבל ודאי דה"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב"ם בחבורו סוף פ"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על הברטנורא) ממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות. ועיין תוי"ט:

(י) (על הברטנורא) רש"י. ותמהו התוספות, דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן, דרש"י הכי קאמר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין, יודעין היו אלא שלא היו מתכוונים לשום לב, אבל לא היו צריכין ידיעה אחרת, ונמצא מה שנשבעו אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת, שאלו היו שמים לב באותה שעה יודעים היו, שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חידוש ידיעה, ואפילו הכי כיון שהיו סבורים לישבע על האמת, פטורים, משום דאנוסים היו כו'. אבל ודאי דה"ה וכ"ש כשסבורים שמותרים לגמרי. ועתוי"ט:


פירושים נוספים