תוספות יום טוב על שבועות ד
<< · תוספות יום טוב · על שבועות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שבועת העדות. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא אלא ילפינן מקול כמ"ש בריש מתני' דס"פ:
ולא בקרובים. כתב הר"ב דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' כמו שהעתקתי במשנה ד' פ"ג דסנהדרין ע"ש: ולא בפסולים. כתב הר"ב כגון וכו' וגזלן כלומר אע"ג דאינו בר מלקות (שנתן) [צ"ל שניתק] לעשה דהשבון כמ"ש במשנה ג' פ"ק דסנהדרין:
אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. כתב הר"ב לאפוקי מלך שאינו מעיד והפסולים לעדות מדרבנן. מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד. והכי איתא בהדיא בגמ' (וכלומר) דממעטינן משחק בקוביא וכ"ש מלך [וכלומר] שהוא מדאורייתא ופירש"י דכתיב (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ע"כ. ולפ"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד וכן דקדק הרמב"ם בלשונו פ"ג מהלכות מלכים לומר דאף מלכי בית דוד אין מעידין והיינו דבגמ' אדאמרינן למעוטי מלך מפרש רש"י דתנן [סנהדרין דף י"ח] לא מעיד ולא מעידין אותו אע"ג דרישא דאותה משנה במלכי ישראל נשנית כדמפורש התם ועמ"ש בס"ד במשנה ה' פ"ב דהוריות. [*וטעמא דבפסולי עדות מדרבנן אינה נוהגת. פירש"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד. לא מקבלינן ליה. ולא קרינן ביה והוא עד]:
בפני ב"ד. עמ"ש במ"ה פ"ט דב"ק:
ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. דיליף ליה מג"ש דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה ומינה כלומר דדיינין מינה לחייבו אף מפי עצמו. ומינה כי התם דמחייבי בין בב"ד בין שלא בב"ד. פירש"י דונשבע על שקר כתיב משמע בין בב"ד. בין שלא בב"ד. ועמ"ש בר"פ דלקמן [*ומ"ש במשנה ה' פרק בתרא דמנחות]:
מפי עצמו. כתב הר"ב אם מפי עצמו נשבע שבועה וכו' וכן ל' רש"י. וכן אם ענה אמן אחר השבועה כדפירשו הר"ב ורש"י בר"פ דלקמן גבי שבועת הפקדון. ועמ"ש שם בס"ד:
ומפי אחרים. כתב הר"ב כגון משביע וכו'. ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. אע"ג דלא ענה אמן שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו וכתב הר"ב וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה ועמ"ש במשנה ה':
עד שיכפרו וכו'. עמ"ש במשנה ג':
וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות דמפי אחרים שמשפטו דוקא בב"ד ה"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בב"ד. ועמ"ש בזה במ"ה פרק בתרא דמנחות:
וחייבים על זדון השבועה. פירש הר"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש"י ובמשנה ב' פ"ב דכריתות לא פירש הר"ב כך. ושם אפרש בס"ד:
ועל שגגתה עם זדון העדות. לשון הר"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו':
ואינן חייבין על שגגתה. לשון הר"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן דרש"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש"י והר"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ"ש התוס'. וכ"פ הרמב"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש"י והר"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע"פ דיודעים היו. כדכתב הר"ן. אבל ודאי דה"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב"ם בחבורו סוף פ"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים:
או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ואמר להם משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה. רש"י. ויראה מלשונו דדוקא שתקו. הא כפרו ואמרו אחר השבועה אין אנו יודעים לך חייבים ומיירי בב"ד. דאף ר"מ לא מחייב מפי אחרים אלא בב"ד. והשתא מתני' אפילו כרבנן דלא מחייבי אלא בב"ד. דמתני' איירי בב"ד. ולאו בדוקא נקט ואמרו אמן. דהיינו מושבע מפי עצמו. ומשום דחוץ לב"ד הוא דלא מהני אלא בשבועה מפי עצמו ומתני' ר"מ היא. דאילו רבנן לעולם אין חייבים עד שיכפרו בב"ד. אלא ה"ה כפרו ואמרו אין אנו יודעים לך. דבב"ד מיירי. ולא נקט ואמרו אמן אלא לאפוקי אם שתקו. וכן מסקי התוס' דמתני' אפי' כרבנן. ונקט ואמרו אמן כדי לקצר. וה"ה אפילו אמרו אח"כ אין אנו יודעין לך עדות. ע"כ. וכתב הר"ן דאיכא למידק כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה חייבים כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות אין יכולין לחזיר ולהודות. וכ"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלי וטריא באידך בבא שכפרו שניהם כאחד. ומוקמינן לה בתוך כדי דבור [כמ"ש שם הר"ב] ומרישא לא דייקינן מידי. לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין. ובתר שבועה אמרו יודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם התורה עון באין יודעים אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ"ב דכתובות [משנה ג'] שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע. עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים. ליודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע. ובהכי מתרצה קושיא [דאמאי נקט מתני' במושבע מפי עצמו] דלאשמועינן הך רבותא נקט במשביע מפי עצמו. ובב"ד עסקינן. ע"כ. כלומר דלהכי נקט אין אנו יודעים לך משביעך ואמרו אמן. דאין רגילות שיאמרו אח"כ עוד פעם אחרת אין אנו יודעים וכו' כיון שכבר אמרו זה אלא רגילות להשיב אמן. ובהכי אשמועינן הך רבותא דאפי' אמרו תחלה אין אנו יודעים וכו' לא הוי חוזר ומגיד ואילו היה רוצה לשנות מושבע מפי אחרים לא היה יכול להתחיל אמרו [לו] אין אנו יודעים וכו' לפי ששוב אח"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן ואין זה מפי אחרים. ובעיקר סברת הר"ן עיין בב"י ח"מ סימן כ"ט:
השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד וכו'. אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוס'. ועמ"ש במשנה ה':
כפרו שניהם כאחד. פי' הר"ב תוך כדי דבור. גמ'. דאי אפשר לצמצם. ופי' תוך כדי דבור כתב הר"ב בריש פ"ד דנזיר שהוא בכדי שיאמר שלום עליך רבי ומש"ה מסקינן בגמ' דהא דכפר השני בתוך כדי דבור. היינו שהתחיל תוך כדי דבור אע"פ שלא היתה כל הכפירה תוך כדי דבור. שזה אי אפשר דהא דאמר שבועה שאין אני יודע לך עדות הוי טובא יותר משלום עליך רבי. וכתבו התוס' וא"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון. אלא לשניהם שוים. ולכך אין שני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון.
והשני פטור. פי' הר"ב שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעידו דאע"ג דקם לשבועה. [ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם]. דבר גורם לממון לאו כממון דמי. גמ':
כפר אחד והודה אחד. הכופר חייב. גמ' השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור כפר א' והודה א' מבעיא לא צריכי כגון שכפרו שניהם. וחזר א' מהן והודה בתוך כדי דבור. והא קמ"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דבור מהני. הני מילי כפירה וכפירה. אבל כפירה והודאה אימא לא. קמ"ל. ומאי דתמהו התוס' על זה והניחו בתימה. דהא מרישא נמי שמעינן דהודאה דתוך כדי דבור מהני דאי לא תימא הכי שני אמאי חייב וכדפרישית לעיל בשמם מפשיט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מפרשה הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב. אבל האחד שחזר והודה פטור. וטובא קמ"ל. דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי. בכפירה וכפירה דתרי גברי. ובכפירה והודאה דחד גברא. והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה. וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני. וקמ"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא. ולזה נתכוין הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו. עכ"ד:
שתיהם חייבות. כתב הר"ב בגמ' פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה ומה הפסידוה הראשונה בכפירתה. מסיים הרמב"ם בפירושו שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעותן. עוד כתב לפי שהיא אומרת ידענו שזולתינו יעידו וכו' הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו ע"כ. ומ"ש הר"ב ומשני כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם. פירש"י נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרווייהו גוססות למאי דכיון שהאחת מתה לה הרי נתרחקו. והרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות כתב קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן. ולדידיה קשיא טפי דבחד שהוא קרוב באשתו סגי. דהשתא אין הכת השניה יכולה לחייבו ממון. וכתבו התוס' דמיירי כגון בשעת ראיית העדים היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות כדאמרינן בפרק יש נוחלין [דף קכ"ח]. ע"כ. ומ"ש הר"ב קמ"ל דהשתא מיהא לא שכוב. ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואע"פ שרובן למיתה רש"י והר"ן:
מפני שהעדות יכולה לקיים בשתיהן. שאחר שמתו הנשים. אז כפרה כת השנייה העדות ג"כ. הרמב"ם:
שיש לי פקדון ותשומת יד וכו'. עיין במשנה ג' פרק דלקמן מ"ש שם:
שבועה שאין אנו יודעים וכו'. שבועה זו איני יודע למה דכיון שאמר הלה משביע אני עליכם מושבעין הם. שכן היא עיקר שבועה דכתיבא בעדות ושמעה קול אלה כדפרישית בריש פרקין. ושמא י"ל דלרבותא נקט דאע"ג דהוציאו הם עצמם שבועה מפיהם אפ"ה אינן חייבין אלא א'. וא"נ איידי דנקט בבבא השנית שבועה וכו' דמחייבינן על כל א' וא'. ועיין במשנה י"א. והרמב"ם ברפ"ט וסוף פ"י מהלכות שבועות ס"ל דמושבעים מפי אחרים ולא ענו אמן אינם חייבים אלא [עד שישביעם] בב"ד. לסברתו ניחא. דהכא אפי' חוץ לב"ד וצריך שיוציאו שבועה מפיהם והראב"ד השיגו וכתב עליו שטעות גדולה נכנסה בו. ואני אומר שאפשר וקרוב לומר שמשנתינו זאת הכריחו לומר כן ולא ניחא ליה במה שכתבתי דלרבותא נקט הכי וא"נ וכו':
חייבין על כל א' וא'. טעמא מסתבר כההיא דמתני' ג' פרק דלעיל:
נזק וחצי נזק. כתב הר"ב בחצי נזק צרורות דממונא הוא. גמ'. והא קמ"ל. ופירש"י ואיידי דתניא הא. תנא בהדיה תשלומי ד' וה'. ואונס ומפתה. דממון שאין משתלם בראש הוא. דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [דף ג'] [וע"ש בפי' הר"ב] וסיפא קמ"ל שחבל בי חבירי ביוה"כ. או הדליק גדישי. לאפוקי מדרבי נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין. ואיידי דתנן להך תנא. בהדייהו שהכני בני. דקרובה לצד מיתה. ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה. חייב בתשלומין. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין. דקיי"ל מודה בקנס פטור. הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאילו הודה היה פטור. ולאו ממון הוא. גמרא:
ושאנס איש פלוני וכו'. כתב הר"ב משום בשת ופגם. פירש"י פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה. ע"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה. ותו דמתני' היא מ"ז פ"ג דכתובות. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשינן בגמ' להשיא לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' כדפירש הר"ב שם:
ושאנס וכו'. כתב הר"ב משום בושת ופגם וכו'. דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפי' הר"ב במ"ד פרק דלקמן. ומסתבר דכשם שחולק שם ר"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות ועמ"ש שם במ"ג. ובפ"ט מה"ש שהעתיק שם הרמב"ם דין שאנס וכו' לענין שבועת העדות. כתב עליו הכ"מ שלמדו ממשנה דנשנה בפקדון נראה דל"ג כלל במשנה דהכא ושאנס וכו' אם לא דאשתמיטתיה *). והא דכתב הר"ב וכן רש"י בשת ופגם עמ"ש בזה בפ' דלקמן מ"ד:
ושחבל בי חבירי וכו' ביוה"כ. כתב הר"ב דאע"ג דענוש כרת חייב ממון. וטעמא מפורש במ"ג פ"ח דב"ק [בפירוש הר"ב]:
שאני כהן וכו' פטורין. כתב הר"ב שאין העדים חייבין אלא כשכפרו דבר שיש בו תביעת ממון כדפירש הר"ב במ"ח דלקמן:
שאיני בן גרושה וכו'. נקט לה בל' חיוב ובל' שלילה:
שאיש פלוני כהן כו'. משנה יתירה היא דהא אפי' מנה לפלוני ביד פלוני תנן במי"ב שילח ביד עבדו פטור אלא הא קמ"ל דוקא שאיש פלוני כהן פטור בכל ענין דלא משכחת בה חיובא דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכחת חיובא כמו בבא בהרשאה. גמ':
שאנס איש פלוני וכו'. כתב הר"ב דבעינן שישמעו מפי התובע. כדפי' במי"ב. ומ"ש ובגמרא מוקים לה בבא בהרשאה. וכן פירש"י ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מדרישא שאיש פלוני כהן וכו' דייקינן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים ומוקים לה בבא בהרשאה כמו שכתב לעיל. מהכא שמעינן דסיפא נמי שאנס איש פלוני בתו של פלוני דהוי נמי משנה יתירה דהא תנן במשנה י"ב שלח ביד עבדו וכו' אלא הכי נמי בבא בהרשאה וכו'. וכן הרמב"ם בפירושו מפרש בבא בהרשאה אבל בחבורו פרק י' מהלכות שבועות כתב שאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה פטורים שאם העידו עדות זו יתחייב הנתבע מיתת בית דין ואינו חייב בתשלומין. ע"כ:
ושחבל בי בני וכו' פטורים. כתב הר"ב שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות:
שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים. פירש הר"ב שאפי' הוא כדבריו אין חברו חייב ליתן לו כלום בשביל אמירה זו ואפי' הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד. שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו. אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו. נראה לי:
מאתים זוז. עמ"ש בזה במשנה ו' פ"ג דסנהדרין:
כפקדון. עמ"ש בפרק בתרא משנה ב':
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שבועה שאין אנו יודעים לך עדות. עמ"ש במשנה ה':
והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים. כתב הר"ב שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום. וכ"כ הרמב"ם. וז"ל הר"ן הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למתני הכי פשיטא. דאי משום קרובים או פסולים. הא תנן ברישא דמתני' [כלומר בריש פרקין] דאינה נוהגת בהן. ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין בהדיא [בפרק ג' משנה ו'] ותירץ דאתא לאשמועינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם [ידעו] יבאו ויעידו. אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים. וכענין שאמר בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמר ליה הרי את מקובל עלי כשנים. יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון. יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון. עכ"ל. ובהכי ניחא לי דבגמ' מייתי ברייתא אמתני' דיליף ליה מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו. בראויין להגדה הכתוב מדבר. והרי להר"ב והרמב"ם סברא הוא. קרא למה לי. אלא ודאי דהא קמ"ל כדאמר בירושלמי ונמצאת למד שזה שנסתייע הרמב"ן מהירושלמי היה יכול להסתייע מגמ' דידן אלא דבירושלמי מפורש טפי. והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורים אע"ג דכבר שמענו דאין נוהגים אלא בראויין להעיד איצטריך למתני' הכא דאפי' אם יש ג' עדים והשנים כשרים פטורין. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ע"כ. וצריך לומר שסברתם דמה ששמענו במסכתא אחריתי לא קשיא. ומש"ה אע"ג דהא דעדות שבטלה מקצתה וכו' כבר שמענוה במשנה ח' פרק קמא דמכות. אפ"ה אשמועינן הכא דאין שבועה חלה עליהם. ותדע שכן היא סברתם. דהא על עד מפי עד לא קשיא להם ולא מידי אע"ג דכבר שמענוה בפרק ג' דסנהדרין משנה ו' אלא דסבירא להו דממסכתא אחריתא לא קשיא. וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות ומקומות אחרים:
שילח ביד עבדו כו' פטורים. כשלא בא בהרשאה דהא במשנה ז' דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועוד קרוב אלי לדקדק דתנן עבדו ולא תנן [שילח] ביד אחר. דהיינו טעמא דעבדו היינו עבד כנעני. ואין קנין לעבד בלא רבו נמצא שלא יוכל להרשהו. וזו סיוע גדולה היא אלי לדעת הטור בסי' קכ"ג שכתב דאין יכול להרשות לעבדו הכנעני דהא תנן עבדו לפי שעבדו מלתא דפסיקא הוא דלעולם לא שאינו יכול לבא בהרשאה. ותיובתא להמרדכי שכתב שם בב"י דס"ל דאף לעבדו יכול להרשות:
משביע אני עליכם. קרא ושמעה קול אלה כתיב ותניא בגמ' אלה אין אלה אלא בשבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה') והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה. [ובתוס' ל"ג בבא זו] ושבועה שאין עמה אלה. כשבועה שיש עמה אלה ת"ל ושמעה קול אלה. ושמעה אלה ושמעה קול. פירש"י מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מיניה דהיא שבועה כל שיש בה אלה. וכתב קול אלה. יתירא. לדרשא אתא. לחייביה באחד משתי הקולות. ע"כ. ועיין עוד מה שאכתוב בדבור זו היא אלה וכו':
מצוה אני עליכם וכו'. כתב הר"ב והוא שיאמר מצוה וכו' בשבועה. גמ'. דאל"ה מאי קאמר ופירש"י בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. ע"כ. וכלומר שם או כנוי וכדמסקינן במתני'. וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה"ש דשם או כנוי בעי. וכתב הר"ן דטעמא דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב. כדכתיב (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא את שם ה' אלהיך (שמות כ') וה"ה לכינוי. כדכתיב (ויקרא י"ט) וחללת את שם אלהיך וכו' ואיסורא מיהא איכא בלא שם וכנוי וכו'. וכתב עוד הר"ן ואחרים סוברין דלא בעינן לא שם ולא כינוי ומתני' תרי גווני שבועות קתני. מצוה אני עליכם ובשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבים. וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוהאני עליכם בשם או בכינוי חייבים. וכי קתני ובכל הכנויין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כינוי. אלא לומר דמשביע בכינוי לא הוה כמשביע בשמים ובארץ ופטורין. ע"כ. ודע דבגמ' איתא גבי משביע נמי דמסיים בשבועה. אבל גם הרמב"ם בפירושו לא העתיק כן. אך בחבורו פ"ט כתב המשביע עדיו בשבועה או שא"ל מצוה וכו' בשבועה:
בחנון ורחום וכו' ובכל הכינויין. דהא לא כתיב אלא ושמעה קול אלה. ועמ"ש לעיל בשם הר"ן. ומפרשינן בגמ'. דהא דכשאומר בחנון וכו' ובכל הכינויין דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים ובארץ. דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וצ"ל דלא דמי לכינוי שבועות דתנן בריש נדרים דהכא [דבעינן] שישבע בו יתברך לא סגי בכינוי אלא כשנוכל לפרש שכוונתו במי ששמו וכו':
המקלל בכולן חייב דברי ר"מ. דת"ר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (שם כ"ד) מה ת"ל והלא כבר נאמר (שם) ונקב שם ה' מות יומת. יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינויין. ת"ל איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מ"מ. דר"מ. ומהכא [שמעינן] דפלוגתא דר"מ ורבנן בשם המתברך וכן יראה מל' הר"ב בפירוש דברי חכמים. ולפיכך לשון בכולן דתנן כמו לכולן. וכן זה שכתב הר"ב. וכן ל' רש"י והרמב"ם באחד מהן הוה להו למימר לאחד מהם אלא דמסרכי בלישנא דמתני'. ועמ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה' פ"ז דסנהדרין:
המקלל אביו ואמו וכו'. וחכמים פוטרין. בבא זו שנויה עוד במשנה ח' פ"ז דסנהדרין. ועמ"ש שם בס"ד:
יככה אלהים וכן יככה אלהים. ל' רש"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן במתני'. וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהית ודוקנית. ע"כ. ולדעתי נראה דברישא ל"ג אלהים כלל. [*אלא יככה ה' וכן הוא בפירש"י דפוס ישן]. ובספר ח"ש כתוב וז"ל ברי"ף גרס בתרווייהו שם יו"ד ה"י ולא אלהים אכן גם גירסא *) זו ישרה וקמ"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו"ד ה"י. והוא אומר וכן יככה אלהים אפ"ה הוי אלה וק"ל ע"כ:
זו היא אלה הכתובה בתורה. דהא כתיב בה (דברים כ"ט) ככל אלות הברית. רש"י. ועמ"ש בריש משנתינו. ותו בגמ' מנין לאלה שהיא שבועה. שנאמר ויבא אותו באלה וגו' (יחזקאל י"ז י"ג). וכתיב (ד"ה ב' ל"ו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים:
אל יכך וכו' ר"מ מחייב. כתב הר"ב דמכלל לאו אתה שומע הן וכו'. בגמרא רמינן דהא ר"מ לית ליה מכלל לאו וכו' כדפי' הר"ב במ"ד פ"ג דקדושין. ומסקינן ה"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה. לשון הר"ן ובגטין ובקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה. וכתב עוד וכי תימא והא התם בנדרים [פ"ק מ"ד] אמרי' דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא. איכא למימר וכו' כמו שהעתקתי לשונו בנדרים פ"ב מ"ב:
וחכמים פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן. הכא מש"ה פטרינן דבעינן קרא כדכתיב (ויקרא ה') ושמעה קול אלה אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הר"ן:
משנה שבועות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב