מלאכת שלמה על שבועות ג
<< · מלאכת שלמה · על שבועות · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל: נלע"ד דבידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא בפ"ק דמכלתין והדר תני שתים שהן ארבע מה הן בפירקין דלעיל והכא אפכא דברישא תני מה הן שבועות שתים שהם ארבע והדר מפרש מילין דילה משום דסתם מתני' דקתני שאכלתי ושלא אכלתי אתיא כר' עקיבא דלר' ישמעאל הא אמר לקמן בפירקין סי' ה' אינו חייב אלא על העתיד לבוא ואיידי דסליק בפירקין דלעיל במילתיה דר' ישמעאל דהלכתא כותיה גבי העלם תני שתים שהן ד' דגבי שבועות דהלכתא בהו כר' עקיבא דמחייב אף לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי א"נ איידי דבעי למיתני שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע תנא בסתם מתני' ברישא שבועות שתים שהן ד' שהן ג"כ דברי ר' עקיבא כך נלע"ד. וביד רפ"א דהלכות שבועות. ובטור יו"ד סי' רל"ח. ובגמרא מוקי אביי למתני' בשאין מסרבין בו לאכול ומש"ה שאוכל דאכילנא משמע וההוא דפ' שני דנדרים שבועה שאוכל לך דקתני דאסור לאכול מיירי במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע הכי קאמר שבועה מה שאוכל לך ורב אשי תירץ תֵנִי בההיא דנדרים שבועה שאי אוכל לך והא קמ"ל דמהו דתימא לישניה הוא דאתקיל ליה ולא נתכוון לומר שאי קמ"ל:
שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא: אם במזיד מלקות אם בשוגג קרבן וחכמים פוטרים בין ממלקות בין מקרבן. ואיתה בתוס' פרק הישן (סוכה ד' כ"ד.) ובגמרא מסיק דבעלמא ר' עקיבא כרבנן דפליגי אר"ש בפ"ג דמסכת מכות וס"ל דלא מיחייב בשאר איסורין בכל שהוא מלקות והכא היינו טעמא דר' עקיבא הואיל ומפרש חייב כמו שיתבאר בסמוך סתם נמי חייב וכמו שכתבתי בר"פ ג' מינים וגם בסמוך סי' ד':
היכן מצינו באוכל כל שהוא וכו': ואע"ג דאיכא נמלה דלכ"ע מיחייב בריה שאני וכן נמי הקדש שיעורו ס"פ. ומפרש נמי שבועה שלא אוכל כל שהוא כבריה דמי וקונם ככר זה עלי' דאוסר עצמו בכל שהוא לכולי עלמא למלקות איהו נמי כמפרש דמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה ומ"מ לקרבן מעילה שוה פרוטה בעינן אפילו בקונם:
היכן מצינו במדבר ומביא קרבן: ואע"ג דר' עקיבא ס"ל בריש כריתות דמגדף מביא קרבן אנן במדבר ואוסר קאמרינן ומגדף מדבר וחוטא הוא וכן נמי שבועת העדות מדבר וחוטא הוא ונזיר נמי שמביא קרבן אע"ג דמדבר ואוסר הוא התם לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי ואנן באדם שבעבור שהחליף דבורו מביא קרבן קאמרינן והקדש נמי אע"ג דאם החליף דבורו אחר שהקדישו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה אנן באוסר על עצמו לבד עסיקינין והקדש אוסר על כל העולם כולו. והאומר קונם [ככר] זה עלי וחזר ונהנה ממנו אע"ג דהתם לא אסרו אלא על עצמו קסבר תנא דידן דאין מעילה בקונמות דלא קרינן ביה מקדשי ה' שהרי חולין הוא אצל כל אדם. ובגמרא מוקי רבא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא. עוד גרסינן בגמרא אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כבריה דמי. וכתב הר"ן ז"ל הא דאמרינן בקונמות דברי הכל בכל שהוא למלקות קאמר דאי לקרבן ודאי בעי שיעורא דלמ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש דיו לבא מן הדין להיות כמוהו ובהקדש הא בעינן שוה פרוטה ע"כ. וגרסינן תו בגמרא אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור משום דלאו בר אכילה הוא ואיכא נוסחי דגרסי מימרא דרבא הכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. וכתוב בהרא"ש ז"ל שהוא גרסת ספרד כלומר דיצא ידי שבועתו וכתב הר"ן ז"ל עלה דהאי גרסא דאיכא למידק ביה אמאי פטור דהא תנן בסמוך שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה פטור אלמא עפר ודכוותיה לאו בכלל אכילה הוא הכא נמי כשאכל עפר לא קיים. וי"ל דל"ד דמי שנשבע שלא יאכל דעתו ודאי אדברים הראויין דדברים שאינם ראויין אין צריך לישבע עליהם אבל כי נשבע שיאכל מסיק אדעתיה דכל מאי דאכיל יצא ידי שבועה עכ"ל ז"ל. ירושלמי מה מפקינן מביניהון שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר"ע חייב על דעתייהו דרבנן פטור שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא פטור כלומר דהא אמר דכל שהוא שמו אכילה הלכך אכתי נשתייר בו שיעור אכילה על דעתייהו דרבנן חייב דהא אמרי דכל שהוא לאו שמיה אכילה הלכך הכא נמי לא שייר מידי דהוי אכילה. שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא אשתו אסורה על דעתייהו דרבנן אשתו מותרת. שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתייהו דרבנן אשתו אסורה ע"כ ועיין עוד שם גם עיין בהר"ן ז"ל בפירקין דף שי"ג סוף ע"א. וביד רפ"ד דהלכות שבועות עד סוף סי' ז':
שבועה שלא אוכל ואכל ושתה: ירושלמי ר"פ יום הכפורים. ופי' רש"י ז"ל אינו חייב אלא אחת אע"ג דשבועה דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד ע"כ. וכן העתיק לשונו ז"ל הר"ן ז"ל גם רעז"ל ונראה שרוצה לומר אע"ג דשבועה דשתייה בכלל שבועה של אכילה וא"כ הל"ל שיתחייב שתים כמו אכל ואכל בשתי העלמות קמ"ל תנא דאינו חייב אלא אחת דלא הוי אכל ושתה בהעלם אחד אע"ג דמיחזו כשני גופים מוחלקין אלא כאכל ואכל בהעלם אחד אבל אה"נ שאם אכל ושתה בשתי העלמות לא גרע מאכל ואכל בשתי העלמות וחייב על כל אחת ואחת כך נלע"ד והוכרחתי לכותבו אע"פ שפשוט הוא בעיני מפני שהיה מי שחלק עלי ועיין על זה שם בירושלמי ובכריתות פ' ספק אכל דף י"ח וביד בפ' ששי דהלכות שגגות:
שלא אוכל ושלא אשתה: בפי' רעז"ל צ"ל שאני הכא דכיון דאמר ברישא לא אוכל וכו':
ואכל ושתה חייב שתים: ברוב הספרים גרס חייב על כל אחד ואחד עכ"ל הרי"א ז"ל:
משנה ב[עריכה]
ואכל פת חטים וכו': ביד שם ראש הפרק:
אינו חייב אלא אחת: עיין ברש"י ז"ל בפירקין בדף כ"ה ע"ב שפירש שם דרבא מפרש דהא דתנן אינו חייב אלא אחת נפקא לן מקרא דכתיב גבי שבועת קרבן עולה ויורד והיה כי יאשם לאחת מאלה משום אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתים. ונראה דהא דנקט שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת ולא קתני סתמא ואכל מינין הרבה כדקתני סיפא גבי משקין איידי דאיצטריך למיתני בסיפא בהדיא שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין מטעם דמפרש בגמרא שלא אמר פת פת פת אלא לחלק נקט נמי הכא ברישא הכי ולאו דוקא וכן שם ביד פ"ד סי' ה' הלשון כך שבועה שלא אוכל היום ואכל מינין הרבה או שביעה שלא אשתה ושתה מיני משקין הרבה אינו חייב אלא אחת ע"כ. ודקדק בלשונו ז"ל לכתוב מלת היום דאי לא אמר היום אלא שלא אוכל סתמא על שגגתה פטור דהוי שבועה שוא כך נלע"ד:
משנה ג[עריכה]
שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש: ביד שם. בפי' רעז"ל בגמרא מוקי לה כגון וכו'. אמר המלקט רב אחא בריה דרב איקא הוא דמוקי לה הכי אבל רב פפא אוקי לה כגון שהיו המשקים מונחים לפניו ומדהוה מצי למימר שבועה שלא אשתה אלו ומיניהם ואמר יין ושמן ודבש ש"מ לחלק קאמר ופי' הר"ר אליעזר ארחא נר"ו דהכא נמי גבי יין ושמן ודבש אם היה אומר שלשה פעמים לשון משקה משקה יין ומשקה שמן ומשקה דבש אה"נ שהיה חייב על כל אחת ואחת אע"פ שלא היה מסרב בו חברו או שלא היו מונחים לפניו והכי מסתברא לי אני ג"כ אלא דתנא אשמעינן גבי פת דפת פת לחלק וה"ה נמי גבי משקין ואשמועינן גבי משקין דין מסרהב או מונחים לפניו והה"נ גבי פת או גבי שאר אוכלין אלא דאורחא דמילתא נקט דגבי משקין אין רגילות להזכיר משקה פלוני ופלוני ופלוני ומ"מ אני תמה שהרמב"ם ז"ל לא הזכיר שם בפ"ד אלא כלשון מתני' חילוק גבי פת ומסרהב גבי משקין:
משנה ד[עריכה]
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין וכו': ירושלמי ר"פ יום הכפורים:
שאינם ראויין לאכילה: כגון עפר ובגמרא מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל פטור שלא נתכוון אלא לדברים הראויין לאכילה ובין רישא דאכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ובין סיפא דאכל נבלות מוקי לה בגמרא כשאמר שבועה שלא אוכל סתם וכיון דבסיפא כלל בסתמו דברים המותרין והאסורין משכחת לה לאו והן לאו ע"י כולל כדפי' רעז"ל והן משכחת לה דהא אוכל סתם [קאמר] ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב הכי מתרץ בגמרא למתני' אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן דמוקמי פלוגתייהו באיסור כולל כפי גרסת רש"י ז"ל ונראה שגם ר"י בעל התוס' ז"ל ס"ל כגרסת רש"י ז"ל ע"ש בתוס'. וריש לקיש אמר אי אתה מוצא שיתחייב לת"ק אלא אי במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דבסתם פליגי אר' עקיבא ובמפרש מודו אי נמי בסתם ואליבא דר' עקיבא דאמר בריש פירקין הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ומהכא ילפינן בגמרא דף כ"ב ע"א דר' עקיבא בעלמא בשאר אסורין של תורה כרבנן ס"ל דבכל שהוא ליכא מלקות דאי ס"ד דכר"ש ס"ל בעלמא דכל שהוא למכות א"כ מושבע ועומד מהר סיני הוא אפי' לכל שהוא אלא לאו ש"מ דבעלמא כרבנן ס"ל לר' עקיבא ש"מ ופי' רש"י ז"ל שם חייב קרבן שבועה ונלע"ד דלאו למעוטי ממלקות אם היה מזיד אלא למעוטי שאינו נקרא שבועת שוא לפוטרו בשוגג מכלום ור"ש פוטרו מכלום בין ממלקות במזיד בין מקרבן בשוגג דלא הוי לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא כך נלע"ד. וראיתי להעתיק הנה פי' הר"ן ז"ל וגרסתו וז"ל בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שנשבע שלא יאכל נבלות ושחיטות ופרכינן עלה בגמרא בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפירקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפירקין אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה כי התם אבל לעבור על המצוה בקום עשה ודאי לא חייל ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה בסתם כלומר שאמר שבועה שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם מיני אע"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא לה למתני' במפרש דוקא וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועות ולא משכחת לה בהן ולפרוקי הך קושיא אמר משכחת לה כדרבא כלומר ל"ד מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויין דדברים שלא היו ראויין לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתני' הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה שהנבלות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויין בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה פטור עכ"ל ז"ל תלויה גרסתו זו ופירושו עם הגרסא השנייה שהבאתי בשמו ובשם הרא"ש ז"ל. וביד בפ"ה דהלכות שבועות סי' ה' עד סוף סי' י"ב ובטור יו"ד סי' רל"ח. והקשה הר"ר אליעזר ארחא נר"ו אמאי הדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כיון דקאי ארישא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין וכו' ה"ל למיתני אבל אם אכל נבלות וטרפות וכו' דהיינו דברישא מוסכם לפיטור ובמציעתא פלוגתא ובסיפא מוסכם לחיוב ודקדוק יפה הוא ותירץ הוא יצ"ו דאי לא הדר תנא שבועה שלא אוכל ה"א דמאי דקתני אכל נבלות וטרפות וכו' ר"ל שאחר שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה אכל גם כן נבלות וכו' וחייב דקאמר ת"ק חייב אף על דברים שאינם ראויין לאכילה דהיינו עפר ור"ש פוטר אשתיהן ודוחק הוא. ובירושלמי דפירקין ודפ' שני דמס' מעשר שני רוצה להוכיח מכאן דשתייה בכלל אכילה דקתני ברישא שבועה שלא אוכל והדר קתני ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שיאינם ראויין לשתייה ודחי ליה הניחא לדידן דתנינן ברישא שבועה שלא אוכל לחוד ברם כרבי דו אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אין הוכחה. וגם בגמרא דפירקין בעי רב אשי למידק הכי ממתני' ודחי דילמא דאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אשתה:
שבועה שלא אוכל ואכל נבלות. וכו': בפירקין דף כ"א ובדף כ"ב קודם מקומה ובר"פ יום הכפורים ותוס' פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ובירושלמי פ"ק דנזיר. ובתוספתא גרסי' שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב וכתבו בתוס' דהיינו בעל כרחך בשאינם סרוחים מדמחייב ר"ש לפי שלא חלה שבועה עליה ע"י כולל עכ"ל התוס' אבל בתוספתא ר"פ שני דשבועות הגרסא שם בגוונא אחרינא ונראה ששם הוא שנפל טעות:
אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום וכו': יש לתמוה דכיון דמיירי עד השתא בלשון שבועה אמאי שבקיה ללישניה ונקט השתא בלשון קונם וה"מ למיתני הכא נמי הכי אמר שבועה שלא אכלתי והוא אכל נבלות וטרפות וכו' חייב וכלשון דנקט בירושלמי שהעתקתי לעיל בריש פירקין. ונלע"ד משום דאי הוה תני הכי לא הוה אתיא מתני' אלא אליבא דר' עקיבא דמחייב בין לשעבר בין לעתיד להכי שינה ותנא דאמר בלשון קונם לאשמועינן דבכי ה"ג בהאי לישנא כמו שמודה ר"ש לרבנן אפילו כשאמר בלשון שבועה מודה ג"כ ר' ישמעאל לר' עקיבא דאפילו בלשעבר חייב כשאמר השבועה או הקונם בלשון עתיד אע"פ שהתנאי בלשון עבר ובזה יתיישב סמיכות פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דבמתני' דבסמוך אהאי בבא כנלע"ד. ומצאתי ביד פ"ד סי' ו' שדימה אם אכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה אאכל נבלות וטרפות והשווה אותם וז"ל שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינם ראויין לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתם שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל וקרה מקרה ואכלן אינה אכילה כמו שבארנו ע"כ:
משנה ה[עריכה]
אחד דברים וכו': ביד רפ"א דהלכות שבועות ובטור יו"ד סי' רל"ו:
ואחד דברים של אחרים: בגמרא בפירקין דף כ"ז מפיק הטבת אחרים מקרא דכתיב או להטיב. פי' רש"י ז"ל מלת או קרא יתירה לדרשא:
שבועה שאתן לאיש פלוני: מתנה לעשיר דאי לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתן תתן לו והוי נשבע לקיים את המצוה כשאמר שבועה שאתן או לבטל את המצוה כשאמר שבועה שלא אתן. בפי' רעז"ל שאין בהן ממש וכו'. אמר המלקט תרי גווני משמע משמע שאין בהן משמוש כגון שינה וכו' כך מצאתי מוגה לשון רש"י ז"ל ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
שאישן ושלא אישן: בשלא אמר שלשה ימים אלא סתם דאי בשאמר שבועה שלא אישן ג' ימים הא קיימא לן מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר:
ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא: לענין קרבן דוקא פליגי אבל לענין מלקות מודה ר' ישמעאל ועיין לקמן סי' ז'. בפי' רעז"ל דר' עקיבא דריש בכל התורה כולה רבויי ומיעוטי וכו'. ומפני שר' עקיבא שמש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט דריש גם הוא כמותו ור' ישמעאל שימש את ר' נחוניה בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט וכלל. בפי' רעז"ל ומאי מיעט מיעט דבר מצוה. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל וה"ה למשנה את הידוע לאדם וכתבו תוס' ז"ל המ"ל מיעט דבר דליתוה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצריך לומר דשקולים הם דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא ע"כ. ובסוף מתני' אכתוב מילתיה דשמואל. עוד בסוף פי' רעז"ל אף כל להבא. אמר המלקט ואהני כללא לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא ואהני פרטא למעוטי אפי' דברים שיש בהן הרעה והטובה לשעבר. ובגמ' פריך איפוך אנא ומתרץ ר' יצחק דומיא דלהרע או להטיב שאיסורו משום לא יחל דהיינו להבא שאפשר לו לקיים שבועתו יצא זה שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו ור' יצחק בר אבין תירץ אמר קרא או נפש כי תשבע וגו' מי שהשבועה קודמת למעשה יצא אכלתי ולא אכלתי שמעשה קודם לשבועה:
ר' ישמעאל אומר וכו': רפ"ק דמכלתין וגרסי' בגמרא אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק או שלא לזרוק ואין זו שבועת בטוי אלא שבועת שוא ופרכי' לימא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא קמיפלגי דרב דמחייב בלשעבר ס"ל כר"ע ושמואל דפטר ס"ל כר' ישמעאל דאינו חייב אלא על העתיד לבוא דהא דקאמר טעמא משום דהא ליתיה בלהבא לאו דברי שמואל הם אלא התלמוד הוא שמפרש כן ומשנינן דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דר' ישמעאל דהשתא ומה מילתא דשייך בה להבא כגון שאוכל או שאזרוק לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר כגון שאכלתי או שזרקתי מילתא דליתא בלהבא כגון שיזרוק פלוני או שיאכל פלוני צריכא למימר הא ודאי פשיטא דלא מחייב בה לשעבר במכ"ש כי פליגי אליבא דר' עקיבא רב כר' עקיבא ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפילו כר' עקיבא דע"כ לא מיחייב ר' עקיבא התם בלשעבר אלא במילתא דשייך בה להבא אבל מילתא דלא שייך בה להבא כגון הכא אפילו בלשעבר דשייך פטר. והדר פרכינן לימא בפלוגתא דר' יהודה ב"ב ורבנן דבמתני' דבסמוך קמיפלגי דרב ס"ל כריב"ב דכשם דלא בעי ריב"ב לאו והן ה"נ לא בעי להבא ולשעבר ושמואל דבעי להבא ולשעבר כרבנן דכשם דבעו לאו והן ה"נ בעו להבא ולשעבר ומשנינן דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למפטריה אליבא דריב"ב דהשתא ומה לאו והן המפורשים בקרא דלהרע או להטיב דהיינו אוכל ולא אוכל לא בעי ריב"ב להבא ולשעבר דלא מפרשי לא כ"ש דלא בעי כי פליגי אליבא דרבנן שמואל כרבנן ורב אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן דע"כ ל"פ רבנן ופטרי אלא אם לא יש לאו והן משום דלאו והן כתיבי בהדיא בקרא אבל להבא ולשעבר דמרבוייא דלכל אשר יבטא הוא דאתו מחייבי בלשעבר כגון שזרק פלוני אע"ג דליתיה בלהבא כגון שיזרוק פלוני או שלא יזרוק. והדר פריך רב המנונא לשמואל מדתנן בסוף פירקין לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח בשבועת בטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא אלא ש"מ דלא בעינן דאיתיה בלהבא ומשנינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות. וכתבו תוס' ז"ל וה"מ לאוקומה כריב"ב דלא בעי לאו והן אלא ניחא לי' לאוקומה כר"ע ע"כ. והדר פריך רבא מדתנן בסמוך סי' ח' איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על העמוד של אבן שהוא במקום פלוני שהוא של זהב ואמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת בטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם רבוי הכתוב לכך אף רבוי הכתוב לכך:
משנה ו[עריכה]
נשבע לבטל וכו': ואיתא בפירקין דף כ"ה:
לקיים וכו': ביד פ"ה דהלכות שבועית סימן ט"ז וגם על זו כתב שם הרמב"ם ז"ל דפטור משום שבועת בטוי ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא ע"כ:
כדברי ר' יהודה בן בתירא: ולא גרסי' דברי ר' יהודה וה"ק נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ריב"ב היה בדין לחייבו רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל ולריב"א היה נראה לקיים גרסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבלה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל נמי בגמרא פריך גבי נבלה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כמו לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמרינן בנדרים מניין שנשבעים לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה והכי נמי מיחייב עלה קרבן והכי איתא בירושלמי דכשלא אוכל נבלה ואכל מודה ר' יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבלות כמו שלא אוכל נבלות אלא ודאי מודה ריב"ב דפטור והשתא גרסי' דברי ריב"ב והכל מדברי ריב"ב וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבלות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי ר"י בן בתירא ע"כ: [הגהה נלע"ד שר"ל דאי הוה תני הכי הוה מפרשי' לאו כהן ר"ל שלא לישב בסוכה כמו לישב בסוכה שלא להניח תפילין כמו להניח תפילין והן כלאו קאי אנבלות כמו שמפרשי התוס' ז"ל הם עצמם ז"ל] וכתוב בהליכות עולם רפ"א דשער השלישי כל היכא דקתני כדברי פלוני אומר הכריתות דקאמר הכי מפני שאותו תנא לא אמר דבר זה בפירוש ממש אלא למדוהו מתוך דבריו שאמר במקום אחר כמו בפ"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו כדברי ב"ש ולמדו זאת מהא דתנן בעדויות פ"ד חבית של זיתים מגולגלים ב"ש אומרים וכו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ז"ל. הרי"א ז"ל מחק הכ"ף ממלת כדברי וכתב כן מצאתי בכל הספרים וגם בס"א מצאתי דלא גרסי' אמר ריב"ב ע"כ:
ומה אם הרשות: נ"א ומה אם שבועת הרשות שאינו וכו':
שבועת מצוה שהוא וכו': וכתבו תוס' ז"ל מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני תימה אמאי אין איסור חל על איסור מהאי טעמא ואי משום דילפי' בפ' כל הבשר מומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור א"כ היכי עביד ק"ו הכא נימא איסור שאינו חל על איסור יוכיח ע"כ:
תאמר בשבועת מצוה וכו': ור' יהודה בן בתירא אמר לך אטו הטבת אחרים לאו אע"ג דליתה בכלל הרעת אחרים רבי רחמנא הכא נמי בקיום מצוה אע"ג דליתה בבטול מצוה רבייה רחמנא ורבנן התם איתיה בלא אטיב לאחרים כגון מתנה לעשיר הכא מי איתיה בלא אקיים. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא בדבורא דחטאות פרשה ט'. ופי' בתוס' יו"ט נשבע לבטל את המצוה וכו' אמר רחמנא להרע או להטיב אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע או ירע במקום להטיב והם דברי רשות הרמב"ם ז"ל וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור הוא מריע לנפשו וכשנשבע שלא לאכול חמץ בפסח הוא מטיב נפשו:
שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל וכו': דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק"ו לחיוביה כשלא יבטל אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני ולפיכך אף בזה ר' יהודה בן בתירא מודה ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות שאם נשבע לבטל ולא בטל פטור:
משנה ז[עריכה]
שבועה שלא אוכל ככר זו: סתמא קאמר ולא אמר היום. ואיתא בפ"ק דמכלתין דף ג' ופי' רש"י ז"ל אינו חייב אלא אחת דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרה עליו וכי הדר אשתבע ה"ל נשבע לקיים ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור מקרבן שבועת בטוי ע"כ. ונלע"ד דבהכי מתיישב שפיר קשר משנה זו לאשר למעלה הימנה כלומר בשבועה על שבועה אפילו ר' יהודה בן בתירא מודה דאינו חייב אלא אחת ומ"מ קשה לע"ד אמאי איצטריך ליה לפרושי פטור מקרבן שבועת בטוי לימא פטור סתמא ואני אפרש או פטור מקרבן אם הוא שוגג או פטור ממלקות אם הוא מזיד. ואיתא נמי בפירקין דף כ"א ובפ"ק דתמורה דף ג' וביד בפ"ד דהלכות שבועות סי' ט' וסוף הפרק ובפ' ששי סי' י"ז ובטור יו"ד סי' רל"ח:
שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה: רעז"ל תפס גרסת רש"י ז"ל ופירושו במתני' ובסוגיית הגמרא אבל תוס' ז"ל הכריחו כספרים דלא גרסי' במתני' שלא אוכל תלת זימנין אלא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה תרי זימני ואפ"ה דייק בגמרא שפיר דאשמועינן דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דאי משכחת רווחא כגון שנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתיה מדלא קתני ואכלה חייב אחת אע"ג דלא ה"מ למיתני אינה אלא אחת כההיא דפרק שני דנדרים סוף סי' ג' ע"כ בקיצור מופלג ועיין עוד שם. והר"ן ז"ל ג"כ גריס לה וכתב שבהלכות רב אלפס ז"ל ליתה וגם כן השמיט האי דיוקא דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ואולי שהטעם הוא דמפני שאינו גורס במשנתנו הך שבועה שלישית אף בגמרא לא היה אפשר שיגרוס האי דיוקא דשבועה שניה לגופיה איצטריך ליה לומר דאינו חייב אלא אחת ולמידק מינה נמי דאם אמר שלא אוכלנה ברישא והדר שלא אוכל מחייב תרתי ע"כ בקיצור. ואם אמר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה וזרקה הוא עצמו לים שאי אפשר עוד לאכלה. נלע"ד דה"ה והוא הטעם ואינו חייב אלא אחת חוזרני בי לומר שאינו לוקה אפילו אחת מידי דהוה אאמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה שפסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד סי' כ' דבשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואע"פ שעבר על שבועת שקר ע"כ. אלא שיש לחלק דהכא זריקתו הוא בעצמו לים הוא מעשה להתחייב עליה לכל הרחות אחת כך נלע"ד דוק. אח"כ מצאתי בירושלמי בפירקין סי' ח' שהיא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ויש מי שסובר החילוק שכתבתי עיין שם:
זו היא שבועת בטוי: בגמרא מוקי האי זו היא למעוטי אוכל ולא אכל פטור ממלקות אבל קרבן מחייב וה"ק זו היא לא אוכל ואכל הוא דחייבין על זדונו מכות דה"ל לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי דהא ליכא למימר למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן או ממלקות דסברא היא קאי בלהבא ממעט להבא ולא ממעט לשעבר ומתני' ר' עקיבא היא דמחייב קרבן לשעבר כלהבא וכן נמי סיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור למעוטי זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן אבל אכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן וכולה מתני' ר' עקיבא היא אבל אכלתי ולא אכלתי לא ממעט נמי ממלקות לדעת ר' יוחנן דמחייב ליה התם:
משנה ח[עריכה]
איזו היא שבועת שוא וכו': בפירקין דף כ"ה אלא ששם כתוב ואמר על העמוד של אבן שהוא במקום פלוני שהוא של זהב. וביד שם פ"א סי' ה' ו' ז' וספ"ה:
נשבע לשנות את הידוע לאדם: נראה דהא דתנא והדר מפרש אמר על העמוד וכו' למעוטי שאם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אע"פ שהוא משנה את האמת שהרי השמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעם אעפ"כ אינו לוקה שאין דבר זה ידוע לכל אדם רק אצל חכמים אחרים זה למדתי מן הרמב"ם ז"ל שם ספ"ה:
אמר על העמוד של אבן: גמרא אמר עולא והוא שניכר העמוד לשלשה בני אדם אז הוי שבועת שוא אבל אם לא ניכר הוי שבועת שקר:
ועל האשה שהוא איש: ירושלמי חזקיה אמר הדן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא וכתוב במרדכי והקשה רבנו שמואל בר טוביה ז"ל דממתני' משמע דוקא בשנשבע ע"ד שאינו אמת אבל נשבע ע"ד אמת אין כאן שבועת שוא ותירץ היכא דהוי קצת גוזמא להחזיק דבריו אין זו שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שאומר מה שאינו צריך ה"ז שבועת שוא ע"כ:
אם לא ראיתי גמל שפורח באויר: מפרש לה רבא בגמרא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי. וכי תימא א"כ יהיו הפירות נאסרין ולא יהא לוקה משום שבועת שוא וי"ל דהא ודאי לא נתכוון זה לאסור הפירות שאם היה מתכוין לכך היה לו לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורין עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו אלא ודאי לא לאסור הפירות נתכוון אלא לקיים שראה אותו דבר נמנע ומש"ה לוקה משום שבועת שוא הר"ן ז"ל. והקשו תוס' ז"ל תימא דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפ"ד נדרים גבי נדרי הבאי תנא עולי מצרים ולא תנא גמל פורח ע"כ ושם כתבתי מה שתירץ הר"ן ז"ל שם וגם פה על זה לפי דרכו ושיטתו ז"ל:
נחש בקורת בית הבד: עיין במ"ש בפ"ד נדרים. הגהה ראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל גרסי' נחש בתחלה ואח"כ גמל]:
נשבע לבטל את המצוה וכו': ביד פ"ה דהלכות שבועות מסימן י"ב עד סוף סי' י"ט:
שלא לעשות סוכה: סתם סוכה ולולב אינם אלא סוכת מצוה ולולב מצוה אבל סתם מצה לא הוי מצת מצוה אלא כל לחם שהוא מצה קרוי מצה ולכן קיימא לן בירושלמי שהאומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אבל אם אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח ע"כ:
על זדונה מכות: פי' משום שבועת שוא לחוד אבל לא משום לא יחל רבינו שלמה לוריא ז"ל:
משנה ט[עריכה]
שבועה שאוכל ככר זו: ביד שם פ"ה סי' י"ג ובטור יו"ד סי' רל"ח:
הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא: תימה דשניהם שבועת בטוי כו' עיין בתוי"ט ומובן הוא עם מה שפירש כבר רעז"ל לעיל בפירקין סי' ז'. אבל שם ביד פ"ה כתוב דהה"נ אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שנייה זו בין אכלה בין לא אכלה ואם אכלה לוקה אף משום שבועת בטוי ע"כ:
משנה י[עריכה]
בפי' רעז"ל תנא בשבועת בטוי שנוהגת בכל אלו ע"כ. אמר המלקט נראה שהיה צריך להיות תנא בהנך נוהגת בכל אלו וכן הוא בפי' רש"י ז"ל וקאי אשבועת בטוי ואשבועת שוא ואשבועת הפקדון אלא שחזר רש"י ז"ל ופירשו נמי גבי פקדון:
מפי עצמו: הא מפי אחרים לא ודקתני סיפא אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב דוקא קתני אם ענה אמן אבל אם לא ענה אמן פטור ולא תימא ואמר אמן דקתני סיפא אורחא דמילתא קתני. וכתב הרמב"ם ז"ל ר"פ שני דשבועות ור"פ שני דנדרים דלאו דוקא שענה אמן דה"ה אם אמר הן או מחוייב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכל כיוצא בזה ה"ז כנשבע לכל דבר בין לחייבן מלקות בין לחייבו קרבן ע"כ:
משנה יא[עריכה]
אם לא אכלתי היום וכו': בפירקין ד' כ"ה ובירושלמי הגרסא כיצד אמר לא אכלתי היום לא הנחתי וכו' ומלת אם טעות. ונראה דלא אכלתי נקט כנגד שבועת בטוי ולא הנחתי תפילין כנגד שבועת שוא:
ואמר אמן חייב: אבל בשבועת העדות המושבע מפי אחרים חייב אפילו בלא ענית אמן וצריך עיון ביד ר"פ שני דהלכות שבועות כמו שכתבתי לקמן פרק חמישי סי' ב' ובטור יו"ד סי' רל"ז: