משנה שבועות ג ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ג · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

איזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא טו של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל האשה שהיא איש.

נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.

אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שלא נעידך.

נשבע לבטל את המצוה, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, זו היא שבועת שואיט, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

נוסח הרמב"ם

איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אישה ועל האישה שהיא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו אמר אם לא ראיתי גמל פורח באוויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול את הלולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.


פירוש הרמב"ם

איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו': הידוע לאדם עד שיהיה אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר ואמרו אם לא ראיתי הוא שיאמר כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר או כיוצא בזה ואמרו כקורת בית הבד ר"ל כתבניתה וצורתה והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה אבל בגודל הגוף מצוי ואין בו שבועת שוא הנה נתבאר לך בכאן שמיני שבועת שוא שלשה האחד שישבע על שהוא חיוב המציאות שהוא בחילוף מה שהוא מצוי או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא או שישבע על דבר שאין צריך בו לאמת הספור בשבועה כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אם לא ראיתי גמל פורח באויר - כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו' טז:

נחש כקורת בית הבד - כתבנית קורת בית הבד וצורתה יז. דאילו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא, דאיכא טובא:

שבועה שלא נעידך - ביטול מצוה היא יח, דהא חייב להעיד שנאמר (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו:

פירוש תוספות יום טוב

איזו היא שבועת שוא. עיין במשנה ז' פ"ד דאבות:

על העמוד של אבן וכו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וכו'. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ל' הר"ב כלומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו'. בגמ' מוקמינן לה באומר יאסרו כל פירות וכו' וכתבו התוס' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרים (דף כ"ד) גרסי' ליה בהדיא. ע"כ. דה"ג התם יאסרו וכו' בשבועה אם לא וכו' וכתב הר"ן דטעמא דאינו שבועת בטוי ואין הפירות נאסרין עליו. ואפ"ה לקי משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות. שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורים עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו. אלא ודאי לאו לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר. ומש"ה לוקה משום שבועת שוא. ע"כ. וכיוצא בזה דברי הראב"ד בהשגות פ"ג מהלכות שבועות ולדבריו יאסרו כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא ה"ה חד פירא וכן במשנה ב' פ"ג דנדרים. קונם אם לא ראיתי וכו' פי' הר"ב קונם עלי ככר זה וכו' אבל התוס' דהכא וכן הרא"ש הכא. ובנדרים. מפרשים דהכא דוקא באומר כל פירות וכו' והוי שבועת בטוי אלא דהיינו טעמא דאין פירות נאסרים משום דאי אפשר לו לחיות בלא כל פירות וכו'. ומש"ה לקי מטעם שבועת שוא. שנשבע על דבר שא"א. שהרי אי אפשר לו לחיות בלא אכילת כל פירות. ואע"ג דלא אמר לעולם מסתמא לעולם נאסרו עליו. דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יהא אסור אלא רגע אחד והא דאמר יאסרו וכו' אם לא ראיתי. הוה מצי למימר שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמועינן דאע"ג שלא אסרם עליו אם ראה וכו' וסד"א דצפורא רבא חזא ואסיק שמא גמלא. קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם. עכ"ד. והתם בנדרים דליכא למלקי משום נדר שוא. דלא אשכחן נדר שוא. הלכך אסברה לה הר"ב בככר ולא בכל הפירות. דאי בכל הפירות אפי' כי לא תלי בגוזמא לא היו נאסרים עליו. שא"א לו לחיות וכו'. וגם מלקות ליתא בנדר שוא. ולא הוה אשמועינן מידי דתלי בגוזמא. אלא הוה ליה למתני קונם כל פירות שבעולם עלי מותר. ומדתלי בגוזמא ש"מ דבאומר קונם ככר זה אם לא ראיתי וכו' היא מתני' ולא באומר כל פירות כי הכא:

גמל הפורח באויר. כתבו התוס' תימה דהכא קתני גמל פורח.   ולא קתני כעולי מצרים. ובפרק ארבעה נדרים גבי נדרי הבאי. תנא עולי מצרים. ולא קתני גמל פורח. ע"כ. והר"ן לפי דרכו שכתבתי דטעמא דמותר בפירות משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוין וכו' מיישב שפיר תמיהה זו והעתקתי לשונו שם פ"ג דנדרים משנה ב':

נחש כקורת בית הבד. פי' הר"ב כתבנית קורת בית הבד וצורתה. בגמ' בטרוף. ופירש"י שיש בו חריצים כקורת בית הבד כך ראיתי נחש מנומר. ופרכינן כולהו נמי מיטרף טריפין. ומשני כשגבו טרוף פירש"י נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו. ע"כ. והתוס' בנדרים פ"ג [דף כ"ה] הקשו מה ענין מנומר לקורת בית הבד. ופירשו פלט"א בלע"ז. וז"ל הרא"ש בטרוף. רחב ואינו עגול. ע"כ. וכולהו טריפין היינו בבטנם. והר"ן כתב דבירושלמי קאמר *) במרובע ושמואל הוא מרא דמימרא דהכא ודירושלמי. ותו בגמ' דנדרים וליתני טרוף. ומשני מלתא אגב אורחיה קמ"ל. דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מיניה למקח ולממכר. לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו. אי גבו טרוף אין. אי לא לא:

שבועה שלא נעידך. פירש הר"ב בטול מצוה היא. וכן לשון רש"י. ומסיים היינו דבר שאי אפשר. ע"כ. ולדבריהם הא דתנן בתר הכי נשבע לבטל את המצוה נראה בעיני דה"ק שבועה שלא נעידך והיינו נשבע לבטל וכו'. וכן שלא לעשות סוכה. וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שבועות הנשבע לבטל המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא אעיד וכו'. הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא. שאין בידו שלא ידע לו עדות. ולדבריו נ"ל שאפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע. שלא נדע לך וזה א"א. וכן משמע שלא נעיד מה שיודעים. והיינו לבטל המצוה. לפי שיש בה ג"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן. הלכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו':

[*זו היא שבועת שוא וכו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן ור"ע היא דריש פרקין בסוגיא דלעיל דף כ"א [ע"ב]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) של אבן כו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וגו':.! (טז)בגמרא. וכתבו התוספ', פירש, בשבועה. וכתב הר"ן דטעמא דאין שבועת ביטוי ואין הפירות נאסרין עליו, ואפ"ה לקי, משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות, שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי, שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורים עליו, ולמה תלה נדרו בדבר שאינו, אלא ודאי לא נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר, ומשום הכי לוקה משום שבועת שוא. ולדבריו כל פירות לאו דוקא, אלא ה"ה חד פירא, וכן במ"ב פ"ג דנדרים כתב הר"ב ככר זו. ועתוי"ט:.! (יז)בגמרא, בטרוף. ופירש"י, שיש בו חריצים כקורת בית הבד. כך ראיתי נחש מנומר. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) היינו דבר שאי אפשר. רש"י. ולדבריהם מתניתין ה"ק, שלא נעידך היינו נשבע לבטל כו'. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) זו כו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן. ור"ע היא דריש פרקין. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

איזו היא שבועת שוא וכו':    בפירקין דף כ"ה אלא ששם כתוב ואמר על העמוד של אבן שהוא במקום פלוני שהוא של זהב. וביד שם פ"א סי' ה' ו' ז' וספ"ה:

נשבע לשנות את הידוע לאדם:    נראה דהא דתנא והדר מפרש אמר על העמוד וכו' למעוטי שאם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אע"פ שהוא משנה את האמת שהרי השמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעם אעפ"כ אינו לוקה שאין דבר זה ידוע לכל אדם רק אצל חכמים אחרים זה למדתי מן הרמב"ם ז"ל שם ספ"ה:

אמר על העמוד של אבן:    גמרא אמר עולא והוא שניכר העמוד לשלשה בני אדם אז הוי שבועת שוא אבל אם לא ניכר הוי שבועת שקר:

ועל האשה שהוא איש:    ירושלמי חזקיה אמר הדן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא וכתוב במרדכי והקשה רבנו שמואל בר טוביה ז"ל דממתני' משמע דוקא בשנשבע ע"ד שאינו אמת אבל נשבע ע"ד אמת אין כאן שבועת שוא ותירץ היכא דהוי קצת גוזמא להחזיק דבריו אין זו שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שאומר מה שאינו צריך ה"ז שבועת שוא ע"כ:

אם לא ראיתי גמל שפורח באויר:    מפרש לה רבא בגמרא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי. וכי תימא א"כ יהיו הפירות נאסרין ולא יהא לוקה משום שבועת שוא וי"ל דהא ודאי לא נתכוון זה לאסור הפירות שאם היה מתכוין לכך היה לו לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורין עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו אלא ודאי לא לאסור הפירות נתכוון אלא לקיים שראה אותו דבר נמנע ומש"ה לוקה משום שבועת שוא הר"ן ז"ל. והקשו תוס' ז"ל תימא דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפ"ד נדרים גבי נדרי הבאי תנא עולי מצרים ולא תנא גמל פורח ע"כ ושם כתבתי מה שתירץ הר"ן ז"ל שם וגם פה על זה לפי דרכו ושיטתו ז"ל:

נחש בקורת בית הבד:    עיין במ"ש בפ"ד נדרים. הגהה ראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל גרסי' נחש בתחלה ואח"כ גמל]:

נשבע לבטל את המצוה וכו':    ביד פ"ה דהלכות שבועות מסימן י"ב עד סוף סי' י"ט:

שלא לעשות סוכה:    סתם סוכה ולולב אינם אלא סוכת מצוה ולולב מצוה אבל סתם מצה לא הוי מצת מצוה אלא כל לחם שהוא מצה קרוי מצה ולכן קיימא לן בירושלמי שהאומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אבל אם אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח ע"כ:

על זדונה מכות:    פי' משום שבועת שוא לחוד אבל לא משום לא יחל רבינו שלמה לוריא ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם:    שיודעין ג' בני אדם. דאל"כ בטוי הוה:

אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב:    ולא נקט נמי איפכא כבסיפא באיש ואשה. ה"ט דעמוד זהב לא שכיח. ולא נקט על אבן שהוא אבן. דזה פשיטא דהוה שוא, דהיינו בחנם, כדכתיב לשוא הכתי את בניכם, רק קמ"ל הנהו דסד"א שהן שקר:

ועל האשה שהיא איש:    נקט איש ואשה, אף שאין ידוע שאין דבריו אמת רק מכח חזקה, שהוחזק שזה איש ושזאת אשה:

אם לא ראיתי גמל שפורח באויר:    ר"ל שאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם בשבועה אם לא ראיתי. ונ"ל דלהכי נקט בתנאי, דקמ"ל דאף דהשבועה היה רק בתנאי, אפ"ה מחשב שוא, ולא אמרי' דכוונתו היה רק לאסור הפירות על עצמו, להכי נשבע בתנאי זה שאי אפשר. אמנם לתוס' מיירי שאסר ע"ע כל פירות שבעולם, והשוא הוא מדא"א להתקיים בלי פירות. ונ"ל, דלדבריהם ג"כ נקט הך תנאי לרבותא, דלא מבעייא באסר ע"ע כל פירות שבעולם להדיא, וודאי הוה שוא, אלא אפילו רק בתלה שבועתו בתנאי, כיון שא"א שיתקיים התנאי הו"ל שוא:

ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד:    לא בגודל קאמר דיש הרבה נחשים שגדולים ועבים כקורה זאת, רק ר"ל שנשבע שראה נחש שהיה כולו אפילו בגבו מנומר בחברבורות כצורת קורה הנ"ל. או ר"ל שנשבע שראה נחש רחב בגבו כקורה, ולא עגול. וי"א דר"ל נחש מרובע כקורה. וקמ"ל גמל דלא תימא ציפורא רבה חזי, ואסיק ליה שמא גמלא, דבכה"ג דעתיה בטל אצל כל אדם. וקמ"ל נחש דסד"א דווקא גמל פורח, דלא אפשר כלל, אבל נחש אף שאינו מצוי דלמא מקרי וחזי, קמ"ל:

שבועה שלא נעידך:    זהו נשבע לבטל וכו':

נשבע לבטל את המצוה:    דהו"ל חיובו משום שבועת שוא. [ונ"ל *) דלהכי נקט בזה דהו"ל נשבע לבטל מצוה דלא תימא אין זה נשבע לבטל מצוה, דדלמא כוונתם לא נעידך מדאין אנו יודעים לך עדות, וא"כ האיך נחייבם. להכי קאמר זהו וכו', ר"ל דעכ"פ משמעות לשונם הוא שיודעים ואינן רוצין להעיד]:

ושלא להניח תפילין:    אף דבכולן יכול לפטור א"ע כשיתעסק במצוה דפטור ממצוה [כסוכה כ"ו א'] וכדומה. אפ"ה הוה שוא, דמי יודע אם תזדמן אז מצוה לידו. ואם כבר נזדמנה פשיטא דפטור, והו"ל כנשבע על אבן שהוא אבן שחייב משום שוא. מיהו בנשבע שלא ללבוש ציצית, אינו שוא, דאינו מחוייב ללבוש בגד של ד' כנפות [כרמ"מ פ"ה משבועות הי"ח] ודו"ק. [אמנם ק"ל אמאי הוה שוא מ"ש מנודרין למוכסים יאסרו לי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך, ונתכוון בלבו היום, כנדרים [דכ"ז]. ואז מדאין דברים שבלבו סותרין לאמרי פיו, אינו שבועת איסור, ואי בדיעבד הוה שבועת איסור לא היה במקום הפסד מותר לכתחילה, א"כ ה"נ נימא למפטר נפשיה שנשבע שלא יקיים מצוה זו בשעה שאינו חייב בה, ובפרט סוכה. ודוחק לומר דתנא לישנא קטיעה נקט ור"ל שנשבע בפירוש על שעה שחייב בה. אלא נ"ל **) דוקא באומר בלבו היום דסתם לישנא שלא אוכל היום משמע. אבל באומר בלבו מחר באמת אסור. א"כ י"ל דה"נ מיירי באמר בזמן חיוב, דסתמא היום משמע]:

זו היא:    כל האופנים שנזכרו במשנה, ואפשר בשלא נעידך אין לוקין דאולי באמת לא יכלו להעיד ששכחו העדות:

שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות:    רק על שבועת שוא:

ועל שגגתה:    שוגג לא משכח"ל בשוא, רק בלא ידע שיתחייב עלה, או שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע, שהיא מצוה. ונ"ל דהא דקאמר הכא זו היא וכו' אע"ג דכבר תני לה במשנה ז', דקמ"ל דאפילו הנך דמצי פטר נפשיה. כסי' מ"ד, אפ"ה חייב:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים