משנה ראש השנה ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ד · משנה ט | >>
סדר תקיעות, שלוש, של שלוש שלוש.
שיעור תקיעה כשלוש תרועות.
תקע בראשונהכו, ומשך בשניה כשתים, אין בידו אלא אחתכח.
מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר, תוקע ומריע ותוקע שלוש פעמיםכט.
כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב.
רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן.
סֵדֶר תְּקִיעוֹת,
- שָׁלֹשׁ, שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ.
- שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת;
- שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת.
- תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם,
- אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת.
- מִי שֶׁבֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר,
- תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים.
- כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב.
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
סדר תקיעות -
- שלש - של שלש, שלש.
- שעור תקיעה - כדי שלש תרועות.
- שעור תרועה - כדי שלש יבבות.
- תקע בראשונה,
- ומשך בשניה - כשתים,
- אין בידו - אלא אחת.
- מי שבירך -
- ואחר כך - נזדמן לו שופר,
- תוקע, ומריע, ותוקע,
- תוקע, ומריע, ותוקע,
- שלשה פעמים.
- ואחר כך - נזדמן לו שופר,
- כשם, ששליח ציבור - חייב,
- כך, כל יחיד ויחיד - חייב.
- רבן גמליאל אומר:
- שליח ציבור -
- מוציא את הרבים - ידי חובתן.
- שליח ציבור -
העיקר אצלנו כי תקיעות של ראש השנה ותקיעת יובל שווין, וכל הכתוב בראש השנה נתחייבנו כמותו ביובל, וכל מה שכתוב בתקיעת יובל נתחייבנו כמותו בראש השנה, וכאלו הכתובים בו כולם נכתבו בכל אחד משני הזמנים, וזה למה שאמר השם "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי"(ויקרא כה, ט) וגו', ובאה הקבלה שיהיו כל תקיעות של חדש השביעי זה כזה.
והעיקר אצלנו כי כל תרועה יש תקיעה לפניה ולאחריה. וכן באה הקבלה מניין שפשוטה לפניה תלמוד לומר "והעברת שופר"(ויקרא כה, ט), ומניין שפשוטה לאחריה תלמוד לומר "תעבירו שופר"(ויקרא כה, ט).
ונשנית מלת תרועה בראש השנה וביום הכפורים שלש פעמים, והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם, ולפיכך תוקעין שלש תרועות ושתי תקיעות לכל תרועה כמו שנתנו העיקר, ואלו הם התשע תקיעות שנתחייבנו בהם בראש השנה וביום הכפורים.
ואמר שיעור תקיעה כשלש תרועות - רוצה לומר כי שיעור כל התקיעות הוא כשיעור כל התרועות והם שלש.
ומפני זה אנו תוקעין היום תקיעות הרבה כמו שהוא נראה לעין, לפי שנתחדש לנו ספק אם התרועה הנזכרת בתורה היא אותה שאנו קורין היום תרועה והיא כמו יללה, או אם שלושה שברים היא התרועה, או אם שם תרועה נופל על שני מינים, ולפיכך אנו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת שלש פעמים. ומפני מה אין אנו תוקעין תרש"ת, לפי שמצינו אומר בתרגום "תרועה" יבבא, וכתיב "בעד החלון נשקפה ותיבב"(שופטים ה, כח), ומן הידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחילה כמו שלושה שברים, ואחר כך ירים קולו בדמות תרועה.
ואמרו תקע בראשונה - עניינו כי כשתקע תקיעה הראשונה שהיא קודם התרועה והאריך בה זמן, ואחר כך הריע, ואחר כך תקע תקיעה שניה והאריך בה זמן כמו שהאריך בראשונה, כדי שתעלה לו לפי דעתו אותה תקיעה לשתי תקיעות, אחת לתשלום בבא הראשונה ואחת לתחילת בבא שניה, ואמר בכאן שלא תעלה לו אלא בתקיעה אחת בלבד.
ורצה באמרו מי שבירך - כמו מי שהתפלל, כי התפילה הם תשע ברכות שקדם זכרם והם שלש ראשונות, ומלכיות וזכרונות ושופרות, ושלשה אחרונות.
ואמרם כשם ששליח צבור חייב - רוצה לומר חייב בברכות.
ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים אינו בתפילת ראש השנה בלבד אבל המחלוקת בכל התפילות כולם.
כי חכמים אומרים, כשם ששליח צבור אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו, כך כל יחיד ויחיד אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו.
ורבן גמליאל אומר, כי בתפילת שליח צבור יוצא ידי חובתו היודע להתפלל ומי שאינו יודע.
והלכה כרבן גמליאל בתפילת של ראש השנה ושל יום הכפורים בלבד, לפי שהתפילות ארוכות בשני ימים אלו:
סדר תקיעות שלש - אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות:
של שלש שלש - תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בר"ה, ותרועה אחת ביוה"כ של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביוה"כ של יובל אנו נותנין אותה לר"ה, נמצאו בר"ה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בר"ה נותנין אותן ליוה"כ, נמצאו שלש תרועות ביוה"כ. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, ת"ל (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, ת"ל (שם) תעבירו שופר כב, הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ר"ה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש:
שעור תקיעה - שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות:
כשלש תרועות - כג נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה:
שעור תרועה כג' יבבות - ג' קולות בעלמא של כל שהן. וי"מ שכל יבבא היא ג' כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה ט' כחות של כל שהן, והכי מסתברא:
תקע בראשונה - פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות כז:
אין בידו אלא אחת - דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:
מי שברך - התפלל תפלת המוספין ובירך ט' ברכות:
כשם שש"צ חייב - בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י"ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר"ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש"צ יורד לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי ל:
ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתם - בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר ש"צ את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש"צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ושל יובל שהן ט' ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר"ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי:
שלש של שלש שלש. כתב הר"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה"כ דפרשת בהר. ומ"ש הר"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו:
שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע"כ. גם לשון רש"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות כשעור ג' התרועות. והרמב"ם כתב ג"כ שעור כל התקיעות כלשון הר"ב והוסיף ביאור בחבורו פ"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר:
שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר"ן ר"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו:
יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה') בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי:
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ"ל. הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן:
ומשך בשניה כשתים. כתב הר"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש"י. ואע"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א"נ כריב"ן דאם אמר שלש יצא. וכ"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר כו':
אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר"ן:
נתמנה. מפורש במשנה ד' פ"ז דשביעית:
תוקע ומריע ותוקע ג"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י:
כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]:
(כב) (על הברטנורא) דסיפיה דקרא דוהעברת שופר תרועה איהו:
(כג) (על הברטנורא) משום דמרמי לה רמי מתניתין וברייתא אהדדי משני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) כג'. ר"ח גורס ג' יבבות, ולא כג' דהא תרועה עצמה ג' יבבות והיכי שייך למתני כג'. אלא שאפשר שלפי שעיק' יבבות בפיו קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו:
(כה) (על המשנה) יבבות בגמרא דתרועה מתרגמינן יבבא וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב. עתוי"ט:
(כו) (על המשנה) בראשונה כו' שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיתכוין לב' תקיעות אלא מחמת כשהוא כפלים כשיעור תקיעה ראשונה מש"ה תני תקע בראשונה. הרא"ש והר"נ:
(כז) (על הברטנורא) ואע"פ שימשוך עד שיאמר עשרה זכרונות יש לעשות כך. ועתוי"ט:
(כח) (על המשנה) אלא אחד. היינו תקיעה שלאחריה ולא כיש מפרשים דהיינו הראשונה ושמשום הכי תני תקע בראשונה:
(כט) (על המשנה) ג"פ. בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י:
(ל) (על הברטנורא) דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכות המצות הא תניא בגמרא יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו:
סדר תקיעות שלש של שלש שלש: כך צ"ל. והביאוה תוס' ז"ל ר"פ ארבע מיתות ואיתא בת"כ פרשה י"א דפ' אמור. ושם באותה פרשה גבי ראש השנה כתיב זכרון תרועה ובפרשת פנחס כתיב יום תרועה וגבי יובל כתיב בפרשת בהר והעברת שופר תרועה ובסיפיה דההוא קרא כתיב נמי תעבירו שופר וביד שם בהלכות שופר רפ"ג סי' ד' ובטור א"ח סי' תק"צ:
שיעור תקיעה: שיעור כל התקיעות כמו שפי' ר"ע ז"ל והא דתניא שיעור תקיעה כתרועה משני אביי בגמ' דלא פליגי דתנא ברא חשיב חד בבא ותו לא ותרוייהו חדא מילתא אמרי:
שיעור תרועה בשלש יבבות: רבינו חננאל גריס שלש יבבות ובגמ' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גריס כשלשה שברים דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למיתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מייליל או מגנח בפיו הר"ן ז"ל. ובגמ' רמי והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים שהם ארוכות מייבבות ומשני אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון מ"ס שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולין שמאריכין בגניחותיהן ומ"ס ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ועיין בהר"ן ז"ל דלפי שיטה אחת שהביא שם תקיעה תלויה בתרועה ולפי שיטת הראב"ד ז"ל שהביא שם אין תקיעה תלויה בתרועה כלל ע"ש. ועיין עוד שם במה שכתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בתשובה אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים והא אמרינן אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה שהרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה שלש שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעין אלו את אלו אלא מר קתני כי אתריה ומר קתני כי אתריה וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הם וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה עכ"ל ז"ל: והביא דבריו אלו בבית יוסף סימן תק"ץ והאריך יותר וכתב עוד ודברים אלו כתב הריטב"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחד מהן שלש סימנים שאל"כ אין בשלשתן אלא אחת שתהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח"כ דברי תנא ברא ואח"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ"ל ז"ל. ומה שאין אנו תוקעין תרש"ת לפי שידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו שלשה שברים ואח"כ ירים קולו כדמות תרועה:
תקע בראשונה: פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ז:)
ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת: י"מ דהיינו תקיעה שלפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא תימא הכי למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה וי"מ דהיינו תקיעה של אחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת זמן וכ"ש דראשונה שבסימן שעולה לו ועיין בהר"ן ז"ל. ובירוש' דפירקין ודפ' ראוהו ב"ד ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסיפה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע"כ: ועיין על ירוש' זה בהר"ן ז"ל:
מי שבירך וכו': וביד שם ספ"ג ובטור א"ח סי' תקצ"ב. ובגמ' טעמא דלא ה"ל שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ומוקמי לה דוקא בצבור אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע ואפי' יש לו מי שיתקע לו. וכתיב בכל בו סימן ס"ד הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל היחיד שומען על הסדר ולא שיקדים תרועה לתקיעה אלא שאין לשמען על סדר הברכות ויש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא מהא דאמרי' בירך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך ע"כ ולדבריהם ז"ל ניחא דקתני במתני' מי שבירך לשון יחיד אע"ג דמתניתין מוקמינן דיוק שלה דוקא בצבור כדכתיבנא:
תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים: כך נראה שצ"ל. אכן מתוך פי' רש"י ז"ל שפירש תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע"כ משמע קצת שאינו גורס רק פעם אחת תוקע ומריע ותוקע. וכתב הר"ן ז"ל נראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינם אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שמדוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש לעיל בפירקין סי' ה' בשם בעל המאור ז"ל:
ר"ג אומר ש"צ מוציא וכו': מסקי' בגמ' מכח ברייתא דר"מ בלבד הודה לר"ג בר"ה ויום הכפורים של יובל ומשום הכי הלכתא כר"ג באלו אע"פ ששאר חכמים לא הודו לו אפי' באלו:
שֶשְלִיחַ צבור: בשבא מפני שהוא סמוך וביד פ"ח דהלכות תפילה סי' ט' ובטור א"ח סי' קכ"ד וסי' תקצ"א:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת ראש השנה בעה"י הטוב ומטיב לבריות נתחיל מסכת תעניות.
יכין
נו) שלש ג' בבות, בבא א' למלכיות, ובבא א' לזכרונות, ובבא א' לשופרות.
נז) של שלש שלש ר"ל כל בבא הוא תקיעה תרועה תקיעה. דבתורה לא נזכרו רק ג' תרועות, וקיי"ל דכל תרועה, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.
נח) שעור תקיעה כשלש תרועות ר"ל שיעור ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות. וממילא ידעינן דג' תקיעות אחרונות כראשונות, דהמשך כל תקיעה כתרועה.
נט) כשלש יבבות בהא מספקינן, אי תרועה אחת הו"ל ג' קולות, וכל אחת בהמשך מעט, כשברים שלנו. או אם הוא ט' קולות קצרים כתרועה שלנו. או שהיא שניהן יחד. להכי קיי"ל לתקוע ג' פעמים תשר"ת, וג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת.
ס) תקע בראשונה ר"ל תקיעה ראשונה תקע כדרכה.
סא) ומשך בשניה כשתים ר"ל תקיעה שלאחר התרועה משכה כשיעור ב' תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בראשונה, ונתכוון כדי לצאת בזה נמי יד"ח תקיעה ראשונה של בבא ב'.
סב) אין בידו אלא אחת ר"ל דיצא רק ידי הפשוטה אחרונה של בבא א', ולא יד"ח פשוטה קמא של בבא ב'. והא דנקט "תקע בראשונה" רבותא קמ"ל, דאע"ג דע"י המשך ראשונה ניכר שהמשיך בשניה כב', אפ"ה לא מהני.
סג) מי שברך התפלל מוסף.
סד) ואחר כך נתמנה לו נזדמן לו. כמו וימן ה' דג.
סה) שלש פעמים אף שלא תקען על סדר הברכות, יצא.
סו) כשם ששליח צבור חייב להתפלל שמנה עשרה כל השנה.
סז) כך כל יחיד ויחיד חייב ותפלת הש"ץ בקול, הוא רק להוציא האינו בקי.
סח) רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וצבור מתפללין בלחש תחילה, כדי שביני ביני יסדר הש"ץ תפלתו: וקיי"ל כת"ק (קכ"ד). ואף דבברכת מצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח (כספ"ג). הכא בתפלה שאני, דמסתבר שיתפלל כל א' על עצמו.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת