תוספות יום טוב על ראש השנה ד
<< · תוספות יום טוב · על ראש השנה · ד
במקדש היו תוקעים. פי' הר"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. עיין מ"ש בסוף מ"ב פ"ד דסוכה. ומ"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי"ב פ' בתרא דערובין:
אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ"ש הר"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ"ג פ"ק דשקלים:
שיש בו ב"ד. מפני שב"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב"ם פרק ב' מהלכות שופר:
ועוד זאת היתה ירושלים יתירה. פי' הר"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ"ז שב"ד יושבים במקדש. ש"מ דבזמן שבה"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע"פ שראיתי כן בהשגות וז"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י"ג פ"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [והא דכתב הר"ב כל זמן שב"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין דף פ"ח. בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב"ם ברפ"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']:
במקדש שבעה ובמדינה כו'. עיין משנה י"ב פ"ג דסוכה:
במדינה שבעה. כבר פירשתי בסוכה פ"ג משנה י"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע"ג דר"ה איתא נמי שני ימים. מ"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ"ד דסוכה כתב הר"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן. הלכך במקום ב"ד ליכא למירש דב"ד זריזין הן. משא"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ"ק דמגילה:
זכר למקדש. עיין משנה י"ב פרק ג' דסוכה:
ונתקלקלו הלוים בשיר. פי' הר"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע"ג דבריש פ"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר"ב] וא"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' קדוש החדש וז"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא"א שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים. עכ"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ"פ צריך שירה על כל קרבן כמ"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע"כ וצ"ע:
התקין רבן יוחנן בן זכאי. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החדש]:
וכולל מלכיות עמהן. אע"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ"ש הרמב"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ"ק ד' ט"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ"ב דתענית:
קדושת היום ותוקע. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט':
למה הוא מזכיר. מפרשינן בגמרא דה"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן:
אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהלים ק"נ) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ"ה דמס' אבות. ופירש"י שהעולם נברא בר"ה:
מעשרה מלכיות. פי' הר"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר"ן אע"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ"ג דמגילה נראה שחזר בו:
אם אמר שלש שלש. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים:
אין מזכירין זכרון מלכות כו'. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר:
השני מתקיע. פירש הר"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש"צ אחר. הר"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית:
מתקיע. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא"ש:
ובשעת ההלל. כתב הרמב"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ':
הראשון מקרא את ההלל. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא:
מקרא ולא קתני קורא. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר"ן. ועיין משנה י' פ"ג דסוכה:
שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה"נ לולב וכדמוכח במשנה י"ג פ"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר"ה. י"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א"נ דיש בו זכרון. כמ"ש במשנה ג':
אין מעבירין כו'. גמ'. מ"ט שופר עשה הוא. ויו"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו"ט ל"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ. הכי איתא בפרק י"ט דשבת בגמרא סוף דף קל"ב:
ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים:
לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה:
בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא:
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו [כמ"ש בספ"ט דשבת] י"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ע"כ. והרמב"ם בפירושו מפרש ג"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך:
אבל מתעסקין וכו'. ה"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ"ק דמעילה:
מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד:
והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ"ה. קמ"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש"צ מיירי. קמ"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע:
שלש של שלש שלש. כתב הר"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה"כ דפרשת בהר. ומ"ש הר"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו:
שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע"כ. גם לשון רש"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות כשעור ג' התרועות. והרמב"ם כתב ג"כ שעור כל התקיעות כלשון הר"ב והוסיף ביאור בחבורו פ"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר:
שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר"ן ר"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו:
יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה') בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי:
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ"ל. הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן:
ומשך בשניה כשתים. כתב הר"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש"י. ואע"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א"נ כריב"ן דאם אמר שלש יצא. וכ"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר כו':
אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר"ן:
נתמנה. מפורש במשנה ד' פ"ז דשביעית:
תוקע ומריע ותוקע ג"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש"י:
כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר"ב ואין ש"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ"ש בס"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [ופסק ההלכה שכתב הר"ב. גמרא]:
משנה ראש השנה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב