ברטנורא על ראש השנה ד
משנה ראש השנה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
יום טוב של ר"ה - במקדש היו תוקעים. שתקיעת שופר אינה מלאכה, ורבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:
אבל לא במדינה - לא בירושלים, ולא בגבולין. והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרויה מקדש, ושאר א"י קרויה מדינה:
בכל מקום שיש בו ב"ד - ואפילו אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו:
אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו. וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה, אבל לא בב"ד של עשרים ושלשה:
אמרו לו וכו' - איכא בין אמרו לו לת"ק, דתנא קמא סבר כל מקום שיש בו ב"ד, ואפילו באקראי. ואמרו לו סברי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד קבוע כמו ביבנה, אבל ב"ד של אקראי לא. והלכה כאמרו לו:
ועוד זאת היתה ירושלים - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בירושלים היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב"ד יושבים במקדש , שב"ד יושבין עד ששה שעות ביום. וביבנה לא היו תוקעין בכל העיר אלא בפני ב"ד. ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה כו':
כל עיר שהיא רואה - ירושלים. פרט ליושבת בנחל שאע"פ שהיתה קרובה לא היו תוקעין בה:
ושומעת - פרט ליושבת בראש ההר:
וקרובה - פרט ליושבת חוץ לתחום:
ויכולה לבא - פרט למפסיק לה נהר:
לולב ניטל במקדש שבעה - דכתיב (ויקרא כג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים:
ובמדינה יום אחד - דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון:
ושיהא יום הנף - יום הנפת העומר. כולו אסור לאכול מן החדש. וטעמא מפורש בפרק לולב הגזול:
ונתקלקלו הלוים בשיר - של תמיד של בין הערבים, ולא אמרו בו שיר כלל. לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה לפיכך תקנו שיר של יו"ט בתמיד של בין הערבים. ובתמיד של שחר שרוב פעמים עדיין לא באו עדים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו לא תקנו לו שיר של יו"ט, אלא שיר של חול היו אומרים. ואותו פעם שהגיע שעת הקרבת תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו עדים, לא ידעו הלוים אם יאמרו שיר של חול או שיר של יו"ט, ולא אמרו שיר כלל:
נוהגין אותו היום קודש - דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב"ד ונמצא שבלילה ליל יו"ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשין את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אע"פ שאין ב"ד מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ"כ נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי אשתקד נהגנו בו קודש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:
שאפילו ראש ב"ד בכל מקום - שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר. והרי עיקר מצות [קידוש] החודש תלויה בו, כדתנן [בפ"ב] לעיל ראש ב"ד אומר מקודש, מ"מ לא יהיו צריכין עדים לילך אחריו אלא למקום הועד שהסנהדרין יושבין שם ילכו, וסנהדרין מקדשין אותו בלא ראש ב"ד:
אבות - מגן אברהם:
וגבורות - אתה גבור:
קדושת השם - קדוש קדוש קדוש:
קדושת היום - אתה בחרתנו:
זכרונות ותוקע שופרות ותוקע - מקראי ילפינן להו, דכתיב (ויקרא כג) זכרון תרועה, ודרשו רז"ל זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, ואמר קרא (במדברי) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם. מה ת"ל אני ה' אלהיכם, למד על כל מקום שיש שם זכרונות ושופרות, יהיו מלכיות עמהם:
אר"ע וכו' - והלכה כר"ע:
מעשרה מלכיות - ג' פסוקים משל תורה, וג' משל כתובים, וג' משל נביאים , ואחד משל תורה שמשלים בו:
שלש שלש - אחד של תורה, ואחד של כתובים, ואחד של נביאים. והלכה כר"י בן נורי:
מלכיות וזכרונות ושופרות של פורענות - כגון אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם (יחזקאל כ), ויזכור כי בשר המה (תהלים עח), תקעו שופר בגבעה (הושע ה), וכיוצא בהן. וזכרון יחיד, כגון זכרה לי אלהי לטובה (נחמיה ה), אע"פ שהוא לטובה אין מזכירין אותו. וכן הלכה:
רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא - בגמרא מפרש למלתיה דר"י הכי, ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. והלכה כר"י:
השני מתקיע - המתפלל תפלת המוספין מתקיע, ולא המתפלל תפלה של שחרית. ובשעת השמד תקנו כך, שגזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות של זמן תפלת השחר, לכך העבירו התקיעה מתפלת השחר לתפלת המוספים :
ובשעת ההלל - משום דאין אומרים הללבר"ה וביוה"כ , קתני ובשעת ההלל, כלומר בשאר יו"ט שאומרים הלל:
אין מעבירין עליו את התחום - לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמוע התקיעות:
בדבר שהוא משום שבות - כגון לחתכו בסכין:
בדבר שהוא משום ל"ת - כגון לחתכו במגרה דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ. ואיכא דמתני אפכא, דבר שהוא משום שבות, מגל שאין דרך לחתוך בו. דבר שהוא משום ל"ת, סכינא דאורחיה הוא:
אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן] - ולא אמרינן מתקן מנא הוא:
אין מעכבין את התינוקות - שהגיעו לחינוך, ואפילו בשבת , כדי לחנכן במצות, שיהיו מלומדין לתקוע ביו"ט של ר"ה:
ומתעסקים בהם - וליכא למיגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברה"ר, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ד"א ברה"ר אלא בזמן שהוא חייב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת:
סדר תקיעות שלש - אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות:
של שלש שלש - תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בר"ה, ותרועה אחת ביוה"כ של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביוה"כ של יובל אנו נותנין אותה לר"ה, נמצאו בר"ה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בר"ה נותנין אותן ליוה"כ, נמצאו שלש תרועות ביוה"כ. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, ת"ל (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, ת"ל (שם) תעבירו שופר , הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ר"ה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש:
שעור תקיעה - שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות:
כשלש תרועות - נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה:
שעור תרועה כג' יבבות - ג' קולות בעלמא של כל שהן. וי"מ שכל יבבא היא ג' כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה ט' כחות של כל שהן, והכי מסתברא:
תקע בראשונה - פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות :
אין בידו אלא אחת - דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:
מי שברך - התפלל תפלת המוספין ובירך ט' ברכות:
כשם שש"צ חייב - בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י"ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר"ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש"צ יורד לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי :
ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתם - בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר"ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר ש"צ את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש"צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ושל יובל שהן ט' ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר"ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי: