משנה ראש השנה ד ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ד · משנה ד | >>
בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום.
פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר.
התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה.
ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש.
משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החודש כל היום.
אמר רבי יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
- פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא,
- וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר.
- הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה;
- וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,
- נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.
- מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם.
- אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
- וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם,
- שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד:
בראשונה -
- היו מקבלין עדות החודש - כל היום.
- פעם אחת,
- נשתהו העדים - מלבוא,
- ונתקלקלו הלוים - בשיר.
- התקינו -
- שלא יהו מקבלין עדות החודש - אלא עד המנחה.
- ואם באו עדים - מן המנחה ולמעלן,
- נוהגים אותו היום - קדש,
- ולמחר - קדש.
- נוהגים אותו היום - קדש,
- משחרב בית המקדש,
- התקין - רבן יוחנן בן זכאי,
- שיהו מקבלין עדות החודש - כל היום.
- אמר רבי יהושע בן קורחה:
- ועוד זאת התקין - רבן יוחנן בן זכאי,
- שאפילו ראש בית דין - בכל מקום,
- שלא יהו העדים הולכים - אלא למקום הוועד.
נתקלקלו הלוים בשיר - עניינו שלא אמרו שירה כלל, שלא ידעו אם היה חול ואין שם עדים שיעידו על הראייה, או אם הוא קדש ועוד יבאו העדים בסוף היום, כי על כל פנים צריך שירה על כל קרבן כמו שיתבאר במקומו.
ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים, ואחר שמקריבין אותו לא היו מקריבין אחריו שום דבר כמו שמבואר בחמישי מפסחים.
ומקום הועד - הוא מקום הידוע לקיבוץ בית דין, כדי שיהיה מקום אחד ידוע בלבד ילכו לשם העדים, ולא יצטרכו לחזר על מקומות רבים בלי ידועים.
ומבואר הוא כי כל בית דין הנזכר בזה העניין, רוצה לומר שיהיו סמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין:
ונתקלקלו הלוים בשיר - של תמיד של בין הערבים, ולא אמרו בו שיר כלל. לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה לפיכך תקנו שיר של יו"ט בתמיד של בין הערבים. ובתמיד של שחר שרוב פעמים עדיין לא באו עדים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו לא תקנו לו שיר של יו"ט, אלא שיר של חול היו אומרים. ואותו פעם שהגיע שעת הקרבת תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו עדים, לא ידעו הלוים אם יאמרו שיר של חול ד או שיר של יו"ט, ולא אמרו שיר כלל:
נוהגין אותו היום קודש - דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב"ד ונמצא שבלילה ליל יו"ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשין את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים, אע"פ שאין ב"ד מקדשין אותו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר, אעפ"כ נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה, דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום, ואמרי אשתקד נהגנו בו קודש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:
שאפילו ראש ב"ד בכל מקום - שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר. והרי עיקר מצות [קידוש] החודש תלויה בו, כדתנן [בפ"ב] לעיל ראש ב"ד אומר מקודש, מ"מ לא יהיו צריכין עדים לילך אחריו אלא למקום הועד שהסנהדרין יושבין שם ילכו, וסנהדרין מקדשין אותו בלא ראש ב"ד:
ונתקלקלו הלוים בשיר. פי' הר"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע"ג דבריש פ"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר"ב] וא"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' קדוש החדש וז"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא"א שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים. עכ"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ"פ צריך שירה על כל קרבן כמ"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע"כ וצ"ע:
התקין רבן יוחנן בן זכאי. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החדש]:
(ד) (על הברטנורא) דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יר'ט דשמא עוד סוף העדים לבוא היום:[ה] התקין כו'. ואם לא באו קודם המנחה אמרו של חול. הר"מ:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש: פ"ק דביצה דף ד' ודף ה' וביד פ"ג דהק"ה סי' ה' ו' ובטור א"ח סי' ת"ר ועיין שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב: וכתוב בכל בו סי' ס"ד מיהו ר"ש ז"ל מצא בתשובות במחזור ויטרי שיש לומר זמן בי"ט שני של ר"ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא הן היא הנותנת שהרי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא בר"ה ואז הר שני עיקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע"ג דהשתא לאחר חרבן הבית הוי יום ראשון עיקר כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות וכו' מ"מ מה שאנו נוהגין קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה עכ"ל ז"ל:
פעם אחת נשתהו העדים מלבוא: ירושלמי א"ר שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע שפעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים ונטלום ונתקלקלו הלוים בשיר ע"כ: ופי' בשיר של תמיד של בין הערבים והקשו בתוספות וא"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט והעלו די"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן וכו' עוד הקשו ז"ל אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ' שני דיכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשר ימים ונ"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאן הא איבעיא לן נסכים הבאים בפני עצמן כלומר שהביאו קרבן צבור היום ונסכים למחר טעונים שירה או אינם טעונים שירה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דמשמע דלכתחלה יכול לעשות ה"מ בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין ע"כ:
התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום: שם בפ"ק דביצה דף ה' מסיק רבא דמודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש דמה שתקן שיהו מקבלין עדות החדש היינו דוקא להיות מונין למועדות מן הראשון אבל מלעשות י"ט שני ג"כ לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. ויש שם גרסא אחרת לר"ת אבל גרסא זו היא גרסת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ג"כ יישבו פירושו:
שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד: ירוש' כיני מתניתא למקום היעד של חדש ע"כ: ובגמ' ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב"ז שית דהאי פרקא חדא הא חמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהו מקבלין כל היום ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד וחדא דפ"ק שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד ואידך דתניא גר שנתגיר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו פי' רובע שקל דהיינו חצי דינר שהגר חייב בקרבן כדכתיב ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וכו' אר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ריב"ז ובטלה מפני התקלה דילמא אתי לאתהנויי מיניה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן בפ"ה דמסכת מעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו' ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרחה של לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו שהיה לו לו טורח להעלות הפירות לירושלם א"ל כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו מאן חביריך ריב"ז שהתירו לפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חרבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וצריך להעלות הפירות או הדמים. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתחו של אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ובגמ' מפ' טעמא מר אמאי לא אמר כמר:
יכין
יט) בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום בר"ה. דכך היו נוהגין בכל שנה, כשחשכה ליל שאחר כ"ט אלול, עשו יו"ט, דשמא יבואו עדים למחר. וכשלא באו באותו יום עשו גם יום ב' יו"ט, והיה אלול מעובר.
כ) ונתקלקלו הלוים בשיר שלא אמרו שיר כלל אצל נסכי תמיד של בין הערבים. משום דברוב השנים בשחרית לא באו עדיין, להכי תמיד שרו שיר של חול, אבל במנחה ברוב השנים כבר באו העדים, ואמרו המשוררים שיר של יו"ט. אבל באותה שנה שלא באו קודם מנחה, להכי לא ידעו איזה שיר יאמרו. ואחר נסוך הנסכים באו העדים [אמנם לא נתקלקלו שלא הקריבו מוספי ר"ה. דאלו עדיין היו יכולין להקריבן אחר תמיד של בין הערבים, דמוסף עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה שלא עבר בה רק המקריב].
כא) התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה זמן הקרבת תמיד שבין הערבים.
כב) נוהגין אותו היום קדש דאע"ג שמחר יהיה ראש השנה האמיתי, אפ"ה גמרו אותו היום בקדושה, שלא יזלזלו בו בשנה האחרת.
כג) משחרב בית המקדש התקין דהשתא ליכא חשש קלקול בשיר.
כד) שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד למקום הסנהדרין, ויקבלו הן עדות החודש.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת