מלאכת שלמה על ראש השנה ד

<< · מלאכת שלמה · על ראש השנה · ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

י"ט של ר"ה:    תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ג) וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י"ב ובטור א"ח סימן תקפ"ח: וכתב הכל בו בסי' ס"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ"ח:

במקדש היו תוקעין וכו':    בספר הרוקח סי' ר"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ"ל ז"ל:

אבל לא במדינה:    רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר"ע ז"ל וכתבו תוס' והר"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ:

אבל לא במדינה:    לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב"ז וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בבל מקום שיש בו ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז"ל: והר"ן ז"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע"כ: ובר"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ"ל ז"ל: והרב אלפס ז"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא"ש ז"ל טעמו של הרי"ף ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דטעמו של הרי"ף ז"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת"ק ובסמוך אכתבנו באורך:

{{דה מפרש|משחרב בית המקדש כו' תוס' פ"ק דע"ז דף י"ג:

אחד יבנה ואחד כל מקום:    תוס' ר"פ דם חטאת ופי' רש"י ז"ל ב"ד של עשרים ושלשה: אבל הרא"ש ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל היה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת שהוא ז"ל מפ' ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ וז"ל הר"ן ז"ל ונראה מהרב אלפסי ז"ל שהביא ממרות הללו בהלכות שהוא סובר דלא בעינן ב"ד סמוך ונראה שהזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' אמרו לו היינו ת"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי וה"פ דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סובר דלא תיקן ריב"ז אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקדוש החדש בשלשה ואמרו לו דנהי דלא בעי' ב"ד של ע"א כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של כ"ג וקיימא לן כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב"ד ובפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו חוקעין בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעי ב"ד של כ"ג או סמוך ב"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב"ד ובזמן ב"ד וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן ונראה שר"ל אינו מועיל לו הזמן שאפי' שיתקעו בזמן קביעות ב"ד פי' בזמן שב"ד יושבים שם דהיינו עד שש שעות אעפ"כ אין תוקעין שם בשבת כיון שאין הב"ד קבוע שם כך נראה לי וקשה לע"ד אמאי דקאמר בגמ' והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה דבשלמא שופר ומגלה הכל חייבין ואין הכל בקיאין וחיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר אלא לולב אי הכל חייבען גם הכל בקיאין וליכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר: ובמה שפי' רש"י ז"ל בפ' לולב וערבה וילך אצל בקי ללמוד סדר נענועו או ברכתו ניחא קצת:

משנה ב

ועוד זאת היתה:    כך צ"ל וביד שם פ' שני דהלכות שופר סי' ח':

משנה ג

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ד

בראשונה היו מקבלין עדות החדש:    פ"ק דביצה דף ד' ודף ה' וביד פ"ג דהק"ה סי' ה' ו' ובטור א"ח סי' ת"ר ועיין שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב: וכתוב בכל בו סי' ס"ד מיהו ר"ש ז"ל מצא בתשובות במחזור ויטרי שיש לומר זמן בי"ט שני של ר"ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא הן היא הנותנת שהרי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא בר"ה ואז הר שני עיקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע"ג דהשתא לאחר חרבן הבית הוי יום ראשון עיקר כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות וכו' מ"מ מה שאנו נוהגין קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה עכ"ל ז"ל:

פעם אחת נשתהו העדים מלבוא:    ירושלמי א"ר שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע שפעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים ונטלום ונתקלקלו הלוים בשיר ע"כ: ופי' בשיר של תמיד של בין הערבים והקשו בתוספות וא"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט והעלו די"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן וכו' עוד הקשו ז"ל אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ' שני דיכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשר ימים ונ"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאן הא איבעיא לן נסכים הבאים בפני עצמן כלומר שהביאו קרבן צבור היום ונסכים למחר טעונים שירה או אינם טעונים שירה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דמשמע דלכתחלה יכול לעשות ה"מ בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין ע"כ:

התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום:    שם בפ"ק דביצה דף ה' מסיק רבא דמודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש דמה שתקן שיהו מקבלין עדות החדש היינו דוקא להיות מונין למועדות מן הראשון אבל מלעשות י"ט שני ג"כ לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. ויש שם גרסא אחרת לר"ת אבל גרסא זו היא גרסת רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ג"כ יישבו פירושו:

שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד:    ירוש' כיני מתניתא למקום היעד של חדש ע"כ: ובגמ' ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב"ז שית דהאי פרקא חדא הא חמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהו מקבלין כל היום ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד וחדא דפ"ק שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד ואידך דתניא גר שנתגיר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו פי' רובע שקל דהיינו חצי דינר שהגר חייב בקרבן כדכתיב ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וכו' אר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ריב"ז ובטלה מפני התקלה דילמא אתי לאתהנויי מיניה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן בפ"ה דמסכת מעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו' ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרחה של לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו שהיה לו לו טורח להעלות הפירות לירושלם א"ל כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו מאן חביריך ריב"ז שהתירו לפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חרבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל וצריך להעלות הפירות או הדמים. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתחו של אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ובגמ' מפ' טעמא מר אמאי לא אמר כמר:

משנה ה

סדר ברכות:    תוס' רפ"ד מיתות וכתב בעל המאור ז"ל עיקר הברכות של שופר הם הברכות של תפלה והן מלכיות זכרונות ושופרות ועליהם שנינו מי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר לא היה כן בימי חכמי התלמוד אלא מנהג אחרונים משום חולין ומשום אנוסים שאינה יכולין להמתין עד סוף תפלת המוסף ע"כ. וההיא דר' יצחק דאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' יישבה ופירשה הוא ז"ל דלתקיעות שעל סדר ברכות קרי תקיעות דמיושב שאע"פ שהן מעומד לש"צ אינם לשאר העם אלא מיושב ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת ע"כ והביא ראיה וסעד לדבריו מקצת מן הגאונים כמו שהאריך שם וגם הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות נראה שכן סובר בקצת שכתב שם אבל הצבור שתקעו על סדר ברכות בלבד כדין משנה אפשר דמי שהוא רואה בדעתו לומר כן שלא יברכו במטבע קצר אלא ברכות עולות לתקיעות ע"כ:

קדושת השם:    אתה קדוש כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל:

אם אינו תוקע וכו':    ה"נ ס"ל לרשב"ג שתוקעים למלכיות כר' עקיבא ומיהו בהא פליג עליה דס"ל דקדושת היום עם הזכרונות:

אלא אומר אבות וכו':    בפ' שני דהלכות תפלה סי' ו' ובפ"ג דהלכות שופר סי' ז' ובטור א"ח סי' תקצ"א ובת"כ פרשה י"א דפ' אמור:

משנה ו

אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו':    פ"ג דהלכות שופר סי' ח' ט' ובטור א"ח סי' תקצ"א כתב הר"ן ז"ל מפרשים בגמ' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים א"נ כנגד עשרת הדברות דכתיב בהו נמי שופר א"נ כנגד עשרה מאמרות שבבראשית ומשמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כולהו אהני עשרה אסמכינהו אבל בירוש' מסמיך כל חד וחד לעניינא עשר מלכיות כנגד עשרה קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין (הגהה צ"ע דלא משכחת מבורר רק תשעה שאמר ישעיהו הנביא רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב דרשו משפט ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה). עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר ע"כ פי' דמוסף דר"ה:

ר' יוחנן בן נרי אומר אם אמר וכו':    כתב הר"ן ז"ל ומיהו ריב"ן מודה דלכתחלה עשר בעינן דלא פליג אתנא קמא אלא בדיעבד ואף על גב דבגמרא תניא ריב"ן אומר הפוחת לא יפחות משבע ההיא ברייתא פליגא אמתני' ולפיכך לא הביאה הרי"ף ז"ל עד כאן ובגמרא תניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא כנגד שבעה רקיעים פי' שבע למלכיות ושבע לזכרונות ושבע לשופרות וריב"ן אמרי הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן פי' שלש למלכיות שלש לזכרונות שלש לשופרות כנגד תורה נביאים וכתובים א"נ כנגד כהנים לוים וישראלים יצא וגרסי' בגמ' אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתיב לאמר שוב אינו צריך את יחיד ואחד צבור וכתב הרי"ף ז"ל דאפי' בהנך קראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ"ש לפסוקים דמוספין ורב תנא הוא ופליג על הנך תנאי דלעיל דמתני' שהם רבנן וריב"ן והיא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ משבלי הלקט סי' צ"ה ועיין בתוס' ובהר"ן ז"ל ובשאר המפרשים:

מתחיל בתורה וכו':    וא"ת דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיפי מכתיבי כדאמרי כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והכא קאמר קראי דכתיבי ברישא והדר דנביאי וי"ל משום דקראי דתלים משלי ואיוב קדמו לנביאים ומה שאנו נוהגין להשלים בתורה דעבדינן כר' יוסי כדאמרינן בגמ' המשלים בתורה זריז ומשובח וכן היו ותיקין עושין תוס' ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל מתחיל בתורה משמע לכאורה דלת"ק כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ור' יוסי נמי לא פליג אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והא נמי משמע בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ומשמע הוא דמודה לת"ק דכתובים באמצע דבהא לא פליג וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל שכך היא מסורת בידם והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים פי"ח גבי ט' באב אומר ד' פסוקים משל ירמיה מהמאוס מאסת את יהודה עד כי אתה עשית את כל אלה ושני המזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. ואפשר דטעמא משום מעלין בקדש ולא מורידין והלכך מתחיל בתורה דהתחלה מעלייא היא ואח"כ כתובים דליכא לעלויי אתורה וקודמין כתובים לנביאים כדי שיהא אח"כ מעלין בקדש עכ"ל ז"ל. ועיין בדברי הר"ן ז"ל ברפ"ג דמגלה. ונלע"ד דלהכי קתני במסכת סופרים דבט' באב מקדימינן ביה דברי קבלה לדברי קדושה דכיון דבעונותינו חרבה עירנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו ליכא ביום המר ההוא טעמא דכבוד דמעלין בקדש:

אין מזכירין זכרון מלכות ושופר:    כך הנוסחא ברוב הספרים לשון יחיד וגם בירושלמי במשנה ובגמרא. וגם הרמב"ם ז"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות שופר פ"ג סי' ח' נקט זכרון ברישא כלשון משנתנו וגם במשנה דבגמרא גרסינן זכרון ברישא אלא שהתלמוד מפרש מלכיות ברישא. ובירוש' בהפך דבמשנה מלכות ברישא ובגמ' מפ' זכרון ברישא. אכן ברב אלפס וברא"ש ז"ל מַלְכִיוׁת זִכְרוׁנוׁת ושוׁפְרוׁת היא הגרסא. ור' יוסי הוא דס"ל בברייתא דפסיק שמע ישראל הוי מלכיות ובו משלים העשר מלכיות אכן ר' יהודה פליג עליה דלא הוי מלכות. וגם קרא דוידעת היום וגם קרא דאתה הראת לדעת ס"ל לר' יוסי דהוו מלכות ור' יהודה ס"ל ג"כ בברייתא בגמ' דלא הוו מלכות ולדידיה משלים העשירי בנביא כדאמר ת"ק דמתני':

משנה ז

השני מתקיע:    ובגמ' פרכינן ונעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ומפורש בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דמגו דאינון חמיין לון קרון את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהון אינון עסקין וא"ת למה לי טעמא דשעת השמד תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא ט' לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושורפות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומש"ה לא תקעינן בהו איכא למימר דהכי קאמרינן אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דניתקע בשחרית משום זריזים מקדימין למצות ומשני משום שמד וכדכתיבנא אבל מתחלה גם סדר ברכות הוה בשחרית ע"כ קיצור מהר"ן ז"ל. ועוד כתב הוא והרא"ש ז"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש"מ שאין ש"צ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע והטעם נ"ל שמא תשתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. והכא נמי דכוותה שאם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע ולא הוי הפסק והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורין את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה עכ"ל ז"ל. ובטור א"ח סי' תקפ"ה וכן בכל בו סימן ס"ד. וכתוב עוד שם אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לומר שש"צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ודוקא לענין תקיעות אמרי' דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס"ת או להקרות ההלל כשאר ימים טובים הראשון מקרא את ההלל ע"כ:

ובשעת ההלל:    משום דאין אומרים הלל בר"ה ויה"כ קתני ובשעת ההלל והטעם שאין אומרים כדא"ר אבהו בגמ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים א"ל אפשר מלך יושב כו':

משנה ח

שופר של ר"ה אין מעבירין וכו':    ובגמ' מאי טעמא שופר עשה היא וי"ט עשה ולא תעשה וכתבו תוס' ז"ל תימה תיקשי המשנה למאן דלית ליה בפ' במה מדליקין דלהוי י"ט עשה ולא תעשה וי"ל דשאני הכא דאפשר לעשות כל הני מילי מעי"ט הלכך לא דחי אפי' לאו גרידא ע"כ:

לא עולין באילן וכו':    גמרא השתא דרבנן כגון פקוח הגל ואיסור תחומין דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא מיבעיא פי' דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן שמא יתלוש דאורייתא וכתב עוד רש"י ז"ל דגמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסי' ליה ע"כ ומשני בגמ' זו ואין צריך לומר זו קתני:

בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה:    מפרש בגמ' דזו ואין צריך לומר זו קתני. ובירוש' כיני מתניתא אסור משום שבות ובלא תעשה:

מים או יין יתן:    גמ' מים או יין אין מי רגלים לא מתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד:

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע:    תינוקות הוא דלא מעכבי דבעי לחנוכינהו הא נשים מעכבי דפטורות לגמרי דמ"ע שהזמן גרמא הוא וכי תקעו איכא בל תוסיף ופריך בגמ' והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות אלמא אע"ג דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למ"ע שהזמן גרמא ומתני' ר' יהודה. ומפ' בגמ' כפי פי' רש"י ז"ל שאם הוא תינוק שהגיע לחנוך מתעסקין עמו עד שילמוד וכ"ש שאין מעכבין אותו ואם תינוק שלא הגיע לחנוך אין מעכבין על ידו אבל ג"כ אין מתעסקין עמו. עוד בגמ' א"ר אלעזר ואפי' בשבת וכתב הר"ן ז"ל פי' שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא בי"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר ר' אלעזר מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין לתקוע פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך עכ"ל ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהפך דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י"ט של ר"ה. ופי' שם בהלכות שופר בפ' שני דמיירי בתינוק שלא הגיע לחנוך הפך ממה שפירש כאן בפי' המשנה. וכתוב בחדושי הרב ר' אליה מזרחי ז"ל שעל סמ"ג סימן מ"ב וז"ל אין מעכבין את התינוקות שהגיעו לחנוך אע"ג דמתני' סתם תינוקות קתני מ"מ כיון דאוקמוה בגמ' בתינוקות שהגיעו לחנוך אליבא דרש"י ז"ל ה"ל כאילו היא שנויה בהדיא ואע"פ שהרמב"ם וה"ג ז"ל חולקים על רש"י ז"ל ומפרשי לה בלא הגיעו לחנוך מ"מ הסמ"ג נטה לדברי רש"י ז"ל משום דההיא דריש ערכין דתניא הכל חייבין בתקיעת שופר ומפרש בגמ' הכל לאתויי קטן שהגיע לחנוך כדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט אתיא כרש"י ז"ל וליכא לאקשויי א"כ מאי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דקאמר והלא האב חייב מדרבנן לחנך את בניו הקטנים משהגיע לחנוך ואילך די"ל משום דוקיא דהא נשים מעכבין הוא דנקט לה ע"כ:

והמתעסק לא יצא:    גמרא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ודחי דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ועיין בהר"ן ז"ל וז"ל מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מיהא מתכוין לעשות תקיעה כהלכתא מה שא"כ במתעסק ועוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אינן צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצות אחרת דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ"ל ז"ל:

אבל מתעסקין עמהן:    פי' אלא אדרבא מתעסקין עמהן ואיתה להאי בבא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו) וברפ"ק דערכין:

והשומע מן המתעסק וכו':    גמ' אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתיה דר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי ודחי דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:

משנה ט

סדר תקיעות שלש של שלש שלש:    כך צ"ל. והביאוה תוס' ז"ל ר"פ ארבע מיתות ואיתא בת"כ פרשה י"א דפ' אמור. ושם באותה פרשה גבי ראש השנה כתיב זכרון תרועה ובפרשת פנחס כתיב יום תרועה וגבי יובל כתיב בפרשת בהר והעברת שופר תרועה ובסיפיה דההוא קרא כתיב נמי תעבירו שופר וביד שם בהלכות שופר רפ"ג סי' ד' ובטור א"ח סי' תק"צ:

שיעור תקיעה:    שיעור כל התקיעות כמו שפי' ר"ע ז"ל והא דתניא שיעור תקיעה כתרועה משני אביי בגמ' דלא פליגי דתנא ברא חשיב חד בבא ותו לא ותרוייהו חדא מילתא אמרי:

שיעור תרועה בשלש יבבות:    רבינו חננאל גריס שלש יבבות ובגמ' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גריס כשלשה שברים דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למיתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מייליל או מגנח בפיו הר"ן ז"ל. ובגמ' רמי והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים שהם ארוכות מייבבות ומשני אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון מ"ס שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולין שמאריכין בגניחותיהן ומ"ס ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ועיין בהר"ן ז"ל דלפי שיטה אחת שהביא שם תקיעה תלויה בתרועה ולפי שיטת הראב"ד ז"ל שהביא שם אין תקיעה תלויה בתרועה כלל ע"ש. ועיין עוד שם במה שכתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בתשובה אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים והא אמרינן אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה שהרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה שלש שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעין אלו את אלו אלא מר קתני כי אתריה ומר קתני כי אתריה וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הם וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה עכ"ל ז"ל: והביא דבריו אלו בבית יוסף סימן תק"ץ והאריך יותר וכתב עוד ודברים אלו כתב הריטב"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחד מהן שלש סימנים שאל"כ אין בשלשתן אלא אחת שתהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח"כ דברי תנא ברא ואח"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ"ל ז"ל. ומה שאין אנו תוקעין תרש"ת לפי שידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו שלשה שברים ואח"כ ירים קולו כדמות תרועה:

תקע בראשונה:    פ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ז:)

ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת:    י"מ דהיינו תקיעה שלפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא תימא הכי למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה וי"מ דהיינו תקיעה של אחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת זמן וכ"ש דראשונה שבסימן שעולה לו ועיין בהר"ן ז"ל. ובירוש' דפירקין ודפ' ראוהו ב"ד ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסיפה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע"כ: ועיין על ירוש' זה בהר"ן ז"ל:

מי שבירך וכו':    וביד שם ספ"ג ובטור א"ח סי' תקצ"ב. ובגמ' טעמא דלא ה"ל שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ומוקמי לה דוקא בצבור אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע ואפי' יש לו מי שיתקע לו. וכתיב בכל בו סימן ס"ד הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל היחיד שומען על הסדר ולא שיקדים תרועה לתקיעה אלא שאין לשמען על סדר הברכות ויש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא מהא דאמרי' בירך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך ע"כ ולדבריהם ז"ל ניחא דקתני במתני' מי שבירך לשון יחיד אע"ג דמתניתין מוקמינן דיוק שלה דוקא בצבור כדכתיבנא:

תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים:    כך נראה שצ"ל. אכן מתוך פי' רש"י ז"ל שפירש תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע"כ משמע קצת שאינו גורס רק פעם אחת תוקע ומריע ותוקע. וכתב הר"ן ז"ל נראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינם אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שמדוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש לעיל בפירקין סי' ה' בשם בעל המאור ז"ל:

ר"ג אומר ש"צ מוציא וכו':    מסקי' בגמ' מכח ברייתא דר"מ בלבד הודה לר"ג בר"ה ויום הכפורים של יובל ומשום הכי הלכתא כר"ג באלו אע"פ ששאר חכמים לא הודו לו אפי' באלו:

שֶשְלִיחַ צבור:    בשבא מפני שהוא סמוך וביד פ"ח דהלכות תפילה סי' ט' ובטור א"ח סי' קכ"ד וסי' תקצ"א:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת ראש השנה בעה"י הטוב ומטיב לבריות נתחיל מסכת תעניות.