משנה ראש השנה ד ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ד · משנה ח | >>
שופר של ראש השנה, אין מעבירין יז עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, ובין בדבר שהוא משום לא תעשהיח.
אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, יתן.
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקין כ עמהן עד שילמודו.
והמתעסק, לא יצאכא, והשומע מן המתעסק, לא יצא.
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
- אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם,
- וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל.
- לֹא עוֹלִין בָּאִילָן,
- וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה,
- וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
- וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ,
- בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת,
- וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַּעֲשֶׂה.
- אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן.
- אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקֹעַ;
- אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ.
- וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא;
- וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:
שופר - של ראש השנה,
- אין מפקחין עליו - את הגל,
- ואין מעבירין עליו - את התחום,
- ולא עולין - באילן,
- ולא רוכבין - על גבי בהמה,
- ולא שטים - על פני המים,
- ואין חותכין אותו,
- בין בדבר - שהוא משום שבות,
- בין בדבר - שהוא משום לא תעשה.
- אבל -
- אם רצה ליתן לתוכו,
- מים, או יין - יתן.
- אין מעכבין את התינוקות - מלתקוע.
- ומתעסקין עמהם - כדי שילמדו.
- והמתעסק - לא יצא.
- והשומע מן המתעסק - לא יצא.
כבר בארנו לך כי יום טוב הוא עשה ולא תעשה, כי אמרו "שבתון" מצות עשה, ואמרו "כל מלאכה [לא תעשו]" לא תעשה. ושופר מצות עשה בלבד, והעיקר אצלנו "לא אתי עשה, ודחי את לא תעשה ועשה".
ודבר שהוא משום שבות - הוא כמו שיחתוך אותו בסכין.
ומשום לא תעשה - כמו שיחתוך אותו במגירה, שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה.
ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע - ואפילו בשבת, ובתנאי שיהיו קרובים להיות גדולים, כדי שיהיו יודעים לצאת ידי חובתן כשיבוא ראש השנה:
אין מעבירין עליו את התחום - לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמוע התקיעות:
בדבר שהוא משום שבות - כגון לחתכו בסכין:
בדבר שהוא משום ל"ת - כגון לחתכו במגרה דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ. ואיכא דמתני אפכא, דבר שהוא משום שבות, מגל שאין דרך לחתוך בו. דבר שהוא משום ל"ת, סכינא דאורחיה הוא:
אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן] - ולא אמרינן מתקן מנא הוא:
אין מעכבין את התינוקות - שהגיעו לחינוך, ואפילו בשבת יט, כדי לחנכן במצות, שיהיו מלומדין לתקוע ביו"ט של ר"ה:
ומתעסקים בהם - וליכא למיגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברה"ר, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ד"א ברה"ר אלא בזמן שהוא חייב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת:
שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה"נ לולב וכדמוכח במשנה י"ג פ"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר"ה. י"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א"נ דיש בו זכרון. כמ"ש במשנה ג':
אין מעבירין כו'. גמ'. מ"ט שופר עשה הוא. ויו"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו"ט ל"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ. הכי איתא בפרק י"ט דשבת בגמרא סוף דף קל"ב:
ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים:
לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה:
בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא:
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו [כמ"ש בספ"ט דשבת] י"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ע"כ. והרמב"ם בפירושו מפרש ג"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך:
אבל מתעסקין וכו'. ה"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ"ק דמעילה:
מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד:
והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ"ה. קמ"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש"צ מיירי. קמ"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע:
(יז) (על המשנה) אין מעבירין כו'. מ"ט שופר עשה ויר'ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה גמרא. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם הכל כשל תורה. הר"נ:
(יח) (על המשנה) לא תעשה. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא:
(יט) (על הברטנורא) וטעמא שהואיל והגיע לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. רש"י. ואף דקיי"ל קטן האוכל איסורים אין ב"ד מצווין להפרישו ה"מ במלתא דלא מפרסמא אבל במפרסמא כי הא שהקול נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד. הר"נ:
(כ) (על המשנה) מתעסקין. שאומרים להם תקעו ומשתדלין עמהם. המגיד:
(כא) (על המשנה) לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל מ"ז דבעי כוונה לצאת מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפילו במתעסק ולא לבעי כונה לצאת קמ"ל מתניתין דהכא ותני תו והשומע לאשמעינן דאף דנתכוין לצאת אם התוקע מתעסק לא יצא:
שופר של ר"ה אין מעבירין וכו': ובגמ' מאי טעמא שופר עשה היא וי"ט עשה ולא תעשה וכתבו תוס' ז"ל תימה תיקשי המשנה למאן דלית ליה בפ' במה מדליקין דלהוי י"ט עשה ולא תעשה וי"ל דשאני הכא דאפשר לעשות כל הני מילי מעי"ט הלכך לא דחי אפי' לאו גרידא ע"כ:
לא עולין באילן וכו': גמרא השתא דרבנן כגון פקוח הגל ואיסור תחומין דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא מיבעיא פי' דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן שמא יתלוש דאורייתא וכתב עוד רש"י ז"ל דגמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסי' ליה ע"כ ומשני בגמ' זו ואין צריך לומר זו קתני:
בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה: מפרש בגמ' דזו ואין צריך לומר זו קתני. ובירוש' כיני מתניתא אסור משום שבות ובלא תעשה:
מים או יין יתן: גמ' מים או יין אין מי רגלים לא מתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד:
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע: תינוקות הוא דלא מעכבי דבעי לחנוכינהו הא נשים מעכבי דפטורות לגמרי דמ"ע שהזמן גרמא הוא וכי תקעו איכא בל תוסיף ופריך בגמ' והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות אלמא אע"ג דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למ"ע שהזמן גרמא ומתני' ר' יהודה. ומפ' בגמ' כפי פי' רש"י ז"ל שאם הוא תינוק שהגיע לחנוך מתעסקין עמו עד שילמוד וכ"ש שאין מעכבין אותו ואם תינוק שלא הגיע לחנוך אין מעכבין על ידו אבל ג"כ אין מתעסקין עמו. עוד בגמ' א"ר אלעזר ואפי' בשבת וכתב הר"ן ז"ל פי' שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא בי"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר ר' אלעזר מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין לתקוע פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך עכ"ל ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהפך דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י"ט של ר"ה. ופי' שם בהלכות שופר בפ' שני דמיירי בתינוק שלא הגיע לחנוך הפך ממה שפירש כאן בפי' המשנה. וכתוב בחדושי הרב ר' אליה מזרחי ז"ל שעל סמ"ג סימן מ"ב וז"ל אין מעכבין את התינוקות שהגיעו לחנוך אע"ג דמתני' סתם תינוקות קתני מ"מ כיון דאוקמוה בגמ' בתינוקות שהגיעו לחנוך אליבא דרש"י ז"ל ה"ל כאילו היא שנויה בהדיא ואע"פ שהרמב"ם וה"ג ז"ל חולקים על רש"י ז"ל ומפרשי לה בלא הגיעו לחנוך מ"מ הסמ"ג נטה לדברי רש"י ז"ל משום דההיא דריש ערכין דתניא הכל חייבין בתקיעת שופר ומפרש בגמ' הכל לאתויי קטן שהגיע לחנוך כדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט אתיא כרש"י ז"ל וליכא לאקשויי א"כ מאי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דקאמר והלא האב חייב מדרבנן לחנך את בניו הקטנים משהגיע לחנוך ואילך די"ל משום דוקיא דהא נשים מעכבין הוא דנקט לה ע"כ:
והמתעסק לא יצא: גמרא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ודחי דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ועיין בהר"ן ז"ל וז"ל מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מיהא מתכוין לעשות תקיעה כהלכתא מה שא"כ במתעסק ועוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אינן צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצות אחרת דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ"ל ז"ל:
אבל מתעסקין עמהן: פי' אלא אדרבא מתעסקין עמהן ואיתה להאי בבא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו) וברפ"ק דערכין:
והשומע מן המתעסק וכו': גמ' אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתיה דר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי ודחי דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא:
יכין
מה) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום לילך להביאו, או לילך לשמוע תקיעות. וה"ה לולב, רק רבותא קמ"ל כסי' ט"ז.
מו) ואין מפקחין עליו את הגל בנפל עליו גל אבנים לא יסירן, אף דטלטול דרבנן הוא.
מז) ולא שטין על פני המים עיין פירוש אלו פ"ה דביצה סי' י"ב וכו'.
מח) ואין חותכין אותו ממחובר, או שחתך בו לתקנו.
מט) בין בדבר שהוא משום שבות כגון סכין דלאו אורחא בכך.
נ) ובין בדבר שהוא משום לא תעשה כגון במגירה ושאר כלי מלאכה. וטעמא דאסור, משום דאין עשה של שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט אפילו באיסור דרבנן, דכל תקון חכמים כעין דאורייתא תקון. ועשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה (כתובות פ"ד א'). מיהו ע"י עכו"ם מותר לעשות שבות, דהו"ל שבות דשבות לצורך מצוה דלא גזרו (תקפ"ו). אמנם כל שבא מחוץ לתחום, אסור לישראל להוציאו חוץ לחוט העירוב (מג"א שם).
נא) יתן ולא הו"ל כמתקן מנא.
נב) אין מעכבין את התנוקות מלתקוע אם תקע מעצמו, ואפילו בר"ה בשבת, ואפילו הגיע לחנוך.
נג) אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו לומר לו שיתקע. ודוקא שלא הגיע לחנוך (טור תקפ"ח. ולרש"י איפכא בהגיע לחנוך מתעסקין עמו ובלא הגיע לחנוך דוקא בתוקע מעצמו) (ג). מיהו אין לחוש שיוציאו המתעסק לר"ה. דהכא המתעסק לא טריד כל כך כמקיים המצוה בעצמה [לעיל ר"פ]. וקיי"ל דביו"ט אפילו בהגיע לחנוך מותר להתעסק בו. ולהט"ז אפילו גדול מותר לתקוע לאחר שיצא כבר [[[שולחן ערוך אורח חיים תקצו|תקצ"ו]]]. רק יתקע תשר"ת שלם.
נד) והמתעסק שאינו מתכוון לצאת.
נה) והשומע מן המתעסק לא יצא אע"ג דהשומע התכוון לצאת.
בועז
(ג) ותמוה דברי הר"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש"ס. ואי"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע"כ ר"ל אבל גם מלמדין, כרתוי"ט. ליתא דא"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ"ה דנקט הש"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ"ע:
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת