משנה ראש השנה ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ד · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה.

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דיןא.

אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד.

אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

נוסח הרמב"ם

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין אמר רבי אליעזר כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין לא התקין אלא ביבנה אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

פירוש הרמב"ם

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת כו': כבר בארנו פעמים *) כי מקדש תקרא ירושלים כולה ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל: והטעם שבעבורו נאסרה תקיעת שופר בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כמו שבארנו בלולב לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה. ואמרו אחד ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין ר"ל כי אפילו כשיהיו בית דין עוברים ממקום למקום ונתארחו במקום מן המקומות לא על דעת להתיישב שם יש להם לתקוע שם השופר ואין הלכה אלא כמו שזכרנו קודם שאין תוקעין אותו אלא במקום שיש שם בית דין קבוע ואין הלכה כר' אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יום טוב של ר"ה - במקדש היו תוקעים. שתקיעת שופר אינה מלאכה, ורבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:

אבל לא במדינה - לא בירושלים, ולא בגבולין. והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרויה מקדש, ושאר א"י קרויה מדינה:

בכל מקום שיש בו ב"ד - ואפילו אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו:

אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו. וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה, אבל לא בב"ד של עשרים ושלשה:

אמרו לו וכו' - איכא בין אמרו לו לת"ק, דתנא קמא סבר כל מקום שיש בו ב"ד, ואפילו באקראי. ואמרו לו סברי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד קבוע כמו ביבנה, אבל ב"ד של אקראי לא. והלכה כאמרו לו:

פירוש תוספות יום טוב

במקדש היו תוקעים. פי' הר"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. עיין מ"ש בסוף מ"ב פ"ד דסוכה. ומ"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי"ב פ' בתרא דערובין:

אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ"ש הר"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ"ג פ"ק דשקלים:

שיש בו ב"ד. מפני שב"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב"ם פרק ב' מהלכות שופר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) בית דין. מפני שב"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם בו. ה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

י"ט של ר"ה:    תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ג) וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י"ב ובטור א"ח סימן תקפ"ח: וכתב הכל בו בסי' ס"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ"ח:

במקדש היו תוקעין וכו':    בספר הרוקח סי' ר"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ"ל ז"ל:

אבל לא במדינה:    רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר"ע ז"ל וכתבו תוס' והר"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ:

אבל לא במדינה:    לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב"ז וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בבל מקום שיש בו ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז"ל: והר"ן ז"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע"כ: ובר"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ"ל ז"ל: והרב אלפס ז"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא"ש ז"ל טעמו של הרי"ף ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דטעמו של הרי"ף ז"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת"ק ובסמוך אכתבנו באורך:

{{דה מפרש|משחרב בית המקדש כו' תוס' פ"ק דע"ז דף י"ג:

אחד יבנה ואחד כל מקום:    תוס' ר"פ דם חטאת ופי' רש"י ז"ל ב"ד של עשרים ושלשה: אבל הרא"ש ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל היה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת שהוא ז"ל מפ' ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ וז"ל הר"ן ז"ל ונראה מהרב אלפסי ז"ל שהביא ממרות הללו בהלכות שהוא סובר דלא בעינן ב"ד סמוך ונראה שהזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' אמרו לו היינו ת"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי וה"פ דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סובר דלא תיקן ריב"ז אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקדוש החדש בשלשה ואמרו לו דנהי דלא בעי' ב"ד של ע"א כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של כ"ג וקיימא לן כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב"ד ובפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו חוקעין בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעי ב"ד של כ"ג או סמוך ב"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב"ד ובזמן ב"ד וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל עכ"ל ז"ל. ובמה שכתב וכל ב"ד שאינו קבוע אין לו זמן ונראה שר"ל אינו מועיל לו הזמן שאפי' שיתקעו בזמן קביעות ב"ד פי' בזמן שב"ד יושבים שם דהיינו עד שש שעות אעפ"כ אין תוקעין שם בשבת כיון שאין הב"ד קבוע שם כך נראה לי וקשה לע"ד אמאי דקאמר בגמ' והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה דבשלמא שופר ומגלה הכל חייבין ואין הכל בקיאין וחיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר אלא לולב אי הכל חייבען גם הכל בקיאין וליכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר: ובמה שפי' רש"י ז"ל בפ' לולב וערבה וילך אצל בקי ללמוד סדר נענועו או ברכתו ניחא קצת:

תפארת ישראל

יכין

א) במקדש היו תוקעים ר"ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים (א).

ב) אבל לא במדינה בשאר עיירות ישראל, אפילו נודע להן שכבר קדשו ב"ד החודש, אסורים לתקוע, שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ואפילו בירושלים אינו מותר לתקוע רק בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות, אז תוקעין אפילו שלא בפני ב"ד [דאף דבשבת וי"ט לא ישבו לדון בלשכת הגזית. ישבו עכ"פ להוראה בחיל, והוא רחוב שבהר הבית (כרמב"ם פ"ג מסנהדרין). וה"ט דאז תוקעין, דמדאיכא תרתי שיש מקדש בעיר, וגם סנהדרין יושבין שם, אימת מקדש עליהן, ואימת ב"ד עליהן, ולא ישכחו להוציא לר"ה (ב).

ג) שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין בית דין של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני בית דין, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לרשות הרבים.

ד) לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד דדוקא אימת סנהדרין גדולה מהני, אשר ישבו ביבנה.

ה) ואחד כל מקום שיש בו בית דין ב"ד של כ"ג שנסמכו בא"י. ודוקא שהב"ד קבוע שם כסנהדרין ביבנה. אבל לת"ק אפילו ב"ד שאין קבוע סגי. ואנן קיי"ל דבכל גוונא אסור (תקפ"ח).

בועז

(א) כך פירש הרמב"ם הכא, ובפ"ב משופר. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ"ל דגם לרש"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ"ש רש"י דבמקדש דוקא, היינו לס"ד דש"ס (ד"ל ע"א), אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ"ש רש"י בגמרא, וז"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ"ל. מיהו קצת ק' א"כ דס"ד דמקשן מקדש ממש, א"כ ל"ל לש"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי"ל. אב"י כוונת ע"ר נ"י שכתב וי"ל, ר"ל לפמ"ש תוס' ר"פ ד"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע"ש]:

(ב) כך נ"ל, ומצינו דוגמתו בפ"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה"ט (וכמג"א ער"ה סק"ז). ומה"ט מותר נמי לקרות ביו"כ לאור הנר, דאימת זמן יו"כ עליו. ה"נ אימת זמן ב"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א"כ אמאי מותר שלא בפני ב"ד. וגם מ"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב"ד. כדקאמר בש"ס. וי"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת (כסוכה פ"ד מ"ב). תקיעת שופר שאני דלא כ"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י"ל דהכא שאני דכ"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל"ג שיוציא הסכין. דנ"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש (ועי' סוכה פ"ד סי' י'). ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא"צ שילך אצל בקי ללמוד]:

הלכתא גבירתא

יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו וביו"ט אסור להשתמש בו כלל דהוקצה למצותו. ורק במקדש היו תוקעין בשבת ובירושלים לרמב"ם היו גם כן תוקעין דירושלים בכלל מקדש, ודוקא בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות ואפילו שלא בפני בית דין, ולרש"י מקדש דוקא אבל בירושלים לא היו תוקעין, ולאחר תקנה ר׳ יוחנן בן זכאי היו תוקעין בכל מקום שיש בית דין של כ"ג. ודוקא בפני בית דין כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לרה"ר, ואמרו על הרי"ף שהיה תוקע בשבת בבית דין דם"ל דמה דהתקין ריב"ז בכל מקום שיש שם בית דין ל"ד סנהדרין, אלא בית דין מופלג וגדול בדורו, ולא נהגו כן תלמידיו אחריו, דס"ל דבית דין היינו סנהדרי קטנה של כ"ג, ואנן קיימא לן דבכל גוונא אסור וכמ"ש. מעלת ירושלים על יבנה לאחר שהוקבע שם מושב סנהדרין גדולה מריב"ז אחר חורבן בית המקדש. עי׳ מ"ב. תקנת ריב"ז בנטילת לולב שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנפה העומר ט׳׳ז ניסן כולו אסור בחדש, עי׳ מ"ג, ותקנתו שיהיו מקבלין עדות החודש אף לאחר המנחה דהיינו זמן הקרבת תמיד רבין הערבים. ושיהיו עדות החודש אינן צריכין לילך למקום ראש בית דין אלא למקום הסנהדרין, עי׳ מ"ר.

משניות ה-ז, ט

סדר ברכות שמונה עשרה דמוסף בראש השנה אבות גבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת. זכרונות ותוקע תשר"ת, שופרות ותוקע תשר"ת, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. ואומר במלכיות ג׳ פסוקים מתורה וג׳ מכתובים וג׳ מנביאים וא׳ מתורה שנזכר בהם מלכות, וכן באופן זה בזכרונות י׳ פסוקים שנזכר בהם זכרון, וכן בשופרות י׳ פסוקים השופרות, וא"א פסוק במלכיות ולא בזכרונות ולא בשופרות של פורעניות ישראל. וא"א פסוק זכרונות דיחיד. ואף על פי דבתחילה תקנו הט׳ ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, מפני גזירה קבעום אחר כך במוסף וכן הוא עתה, והתקיעות דסדר הברכות דהיינו בשמונה עשרה דמוסף, יתקע אחר לא הש"ץ, אלא אם כן מובטח שחוזר לתפלתו, וכשמתפלל מתוך הסידור ודאי מובטח, ודוקא ציבור מפסיקים בשמונה עשרה לתקוע, מה שאין כן יחיד ואפילו יש לו מי שיתקע, אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף. וסדר תקיעות שלש של שלש שלש, דבתורה לא נזכרו רק ג׳ תרועות, וקיימא לן רכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ולא ידעינן אם תרועה שנאמרה בתורה אם היא היללה שאנו קוראים תרועה, או אם הוא מה שאנו קוראים שברים, או שניהם יחד, לפיכך לצאת ידי כל הספיקות תוקעין אחר שחרית קודם מוסף, על הבימה, ג"פ תשר"ת, ג"פ תש"ת, וג"פ תר"ת. וזה היה תקנת ר׳ אבוהו בקיסרי, וכתב רב האי גאון שנשאל איך יעלה על הדעת שעד שבא ר׳ אבוהו ותיקן לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר, והשיב שכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושים תרועה יללות ויבבות קלות ומהם שברים ואלו ואלו יוצאים י"ח ותיקן ר׳ אבוהו תקנה שיהיו הכל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם חלוקה [ובפרט במצות בתחלת השנה שראוי ביותר שיהיה נזהרים להיות אגודה אחת כנ"ל]. ברכות של ראש השנה [וכן ביוה"כ של יובל] ותקיעות דראש השנה [ויה"כ של יובל] מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כל הברכות לא יאמר מה שיודע, אלא לא יאמר כלום, מה שאין כן בשאר ימות השנה אם יודע ברכה א׳ בשמונה עשרה יאמרה ואין מעכבות זה את זה. וכן תקיעות באינו יודע אלא מקצת הסימן של תשר"ת, תש"ת, תר"ת, לא יעשה המקצת שיודע, אבל הסימנין תשר"ת תש"ת תר"ת אינם מעכבין זה את זה ואם ידע א׳ מהם או ב׳ יעשה, והברכות אינם מעכבות התקיעות ולא התקיעות הברכות ואיזהו מהם שיודע יעשה וכן סדרן אינו מעכב*) שיעור תקיעה (כשלש תרועות) [בתרועה] [ולדידן בתשר"ת שיעור תקיעה (כשלש תרועות) [בתרועה] שכל תרועה כולל תרועה שלנו שהיא יבבות ושברים. ובסימן תש"ת שיעור תקיעה כשלש שברים, ובתר"ת כשיעור ג׳ יבבות בעלמא. ואם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה], שיעור תרועה כג׳ יבבות [י"מ שכל התרועה מורכבת מג׳ כוחות בעלמא כל שהוא, ויש מפרשים שכל אחד מג׳ קולות הקצרות שמורכבת מהם התרועה כל קול וקול בפרט יהיה כשיעור ג׳ יבבות טורמיטון, ולפי זה יהיה כל התרועה בכלל כשיעור ט׳ טורמיטון, ולצאת ידי כל הדיעות יאריך בתקיעות לתשר"ת כשיעור ח"י כוחות דשיעור תקיעה בתרועה, והתרועה לי"מ ב׳ כשיעור ט׳ טורמיטון וכן שברים שנקרא גם כן תרועה, ובסי׳ תש"ת ותר"ת, יאריך לכל הפחות בתקיעה כשיעור ט׳ כוחות דבזה יוצא לכולי עלמא דמותר להאריך בתקיעה אפילו יותר מכשיעור וכמ"ש. וגם יזהר לכתחילה בתש"ת שיקצר בכל שבר, שלא יהיה כשיעור ט׳ כוחות, שאז יצא מכלל שבר והוי תקיעה וגם יזהר שיעשה בתרועה כשיעור ט׳ כוחות, וכל קולות השופר צריכין שיהיו כשלימות בנשימה אחת דתרועה כתיב ולא תרועות ואם מפסיק ביניהם אין כאן תרועה שלימה וכן התקיעות, ולכן צריך ליזהר שיעשה הג׳ שברים בנשימה אחת, דאף על גב דהשברים הם קולות מופסקים, אין הכתה שיפסיק בין שבר לחבירו אלא הכמה שיהא ניכר שכל שבר הוא בפני עצמו ולא תכופים יחד בתרועה. ולענץ תשר"ת דחשבינן הש"ת לתרועה יש פלוגתא אם יעשה הש"ת בנשימה אחת או לא. ולכן בתקיעות דמיושב שלפני השמ"ע יקרא המקרא לפני התוקע סדר התקיעות שברים תרועה בפעם אי, שיזהר עי"ז התוקע לתקוע אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד דהיינו שבשמונה עשרה יפסיק המקרא קצת בין שברים לתרועה לסימן שיתקע אותן התוקע בב׳ נשימות, אך אסור לשהות יותר מכדי נשימה ביניהן]. תקע התקיעה שאחר התרועה כגון בסוף בבא א׳ של תר"ת ומשך אותה כשיעור ב׳ תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בתחילת הבבא זו, כדי שתעלה התקיעה עתה לב׳ לסוף הבבא שגמר ולתחלת הבבא ב׳ שאחריה לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה א׳, וכן הדין בהאריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב׳ תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של סימן תשר"ת. ולראשונה של סימן תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. וליש אומרים בשם הירושלמי אפילו בשביל א׳ לא עלתה לו, מ׳־הא בתקע תקיעה אחת בין ב׳ סדרים והתנה שאידה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא. אעפ"י שלכתחילה יתקעו בציבור התקיעות דמעומד על סדר הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות. מכמ"ק בדיעבד שהתפללו קודם שתקעו שלא היה להם שופר עד אחר כך יצאו. אף על גב דבברכת המצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח מכמ"ק בהפלה שאני, ויתפלל כל יחיד ויחיד תפלה בלחש בפ"ע ובנתיים יסדר הש"ץ תפילתו ויתפלל אז בקו"ר להוציא שאינו בקי. ואפילו בכולם התפללו וכולם בקיאים אף על פי כן ירד ש"ץ וחוזר להתפלל, לקיים תקנת חז"ל.

משנה ח

שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות ואם נפל עליו גל אבנים אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו, מיהא על ידי עכו"ם מותר לעשות שבות דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות ושבות דשבוה במקום מצרה ל"ג.

*) עי׳ מג"א סי׳ תקצ"ג ס"ק ד׳ וצ"ע.

פירושים נוספים

בבלי כט ב  רמב"ם הלכות שופר ב ח  שולחן ערוך אורח חיים תקפח ה