תפארת ישראל על סוכה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על סוכה · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

לולב:    לנטילה:

וערבה:    להקיף בו המזבח:

ששה ושבעה:    ר"ל פעמים הוא ו' ימים, ולפעמים ז' ימים:

ההלל:    החיוב לגמור ההלל בסוכות:

והשמחה:    לאכול שלמים בסוכות:

סוכה:    החיוב לישב בסוכה:

וניסוך המים:    שחייבין לנסך מים ע"ג המזבח כל ימי הסוכות אחר תמיד השחר:

והחליל:    החיוב לנגן [בפלעטהע] ובשאר כלי שיר בעזרה, כל לילי חוה"מ של סוכות אחר הקרבת תמיד הערביים עד אחר קריאת הגבר, דאז הולכין בשיר עד לחוץ לעיר לשאוב מים לנסך ע"ג המזבח:

וששה:    פעמים כך ופעמים כך:

משנה ב[עריכה]

לולב שבעה:    דיום א' לבד דחי שבת בכ"מ בזמן שבית המקדש קיים. משום דאז חייב מדאורייתא אפילו בגבולין, אבל בשאר ימים דליתא מדאורייתא בגבולין, גזרינן אף במקדש שמא ישכח ויעבירנו ד' אמות בר"ה. ואע"ג דאין שבות במקדש. היינו במה דשייך למקדש דבלא שייך למקדש יש שגזרו [כעירובין ק"ב ובפירושנו פסחים פ"ה סי' נ"ה] ויש שלא גזרו [כר"ה פ"ד סי' א'] [והא דנקט שמא יעבירנו וכו', ולא שמא יוציאנו מרה"י לר"ה. ה"ט משום דבין רה"י לר"ה יש היכירא ולא חיישינן שיוציא מזל"ז [אב"י כך כ' תוס'. אבל רש"י תי' דלא נקט כן משום דכשהגביה ע"מ לטלו ונמלך והוציאו פטור. ותמהו רבעתו"ס דה"נ בהעברה בנמלך להעביר אחר שעשה העקירה פטור. ונ"ל להצדיק דברי רבינו רש"י, ע"פ מ"ד [שבת צ"ו ב'] דמעביר ד"א בר"ה הילכתא גמירי לה, ולא ממשכן ילפינן לה. ע"כ, והרי טעם דכשנטלו ע"מ שלא להוציא והוציא פטור, היינו משום דילפינן ממשכן, דמלאכת מחשבת בעינן [כרש"י שבת ד"ה ב' ד"ה אינו]. והא תינח הוצאה דילפינן ממשכן אבל העברה דלא ילפינן ממשכן, אפילו נמלך חייב]:

ושאר כל הימים ששה:    והאידנא גם יום א' בשבת לא דחי, ואפילו בא"י כדי שיהיו הכל שוין בקיום המצוה, משא"כ בלא תעשה מלאכה לא חששו כך, וצריך טעם לדבר, דהכא דאיכא מצוה איכא למיחש טפי שיטעו הרחוקים מירושלים לטלו גם הם. ואע"ג שבזמן המקדש לא חששו בזה אפילו בלולב, התם היו תולין הכל במקדש. אבל השתא גזרו בכל מקום דחיישינן שמא יבוא זמן שישתכח חשבון קביעותא דירחא ושמא יעבירנו אז ד' אמות בר"ה לילך אצל בקי ללמוד ויחלל שבת בחנם [אבל בזמן המקדש, לא גזרו שמא יעבירנו אחר שיצא בו, דלמה יוציאנו אז]:

משנה ג[עריכה]

ערבה שבעה:    דראוי לעשות לערבה היכר שהיא דאורייתא, מדלא כתיבה בהדיא, ולא תקנו שידחה ביום ראשון, דבהכי לא מנכר, דיסברו משום לולב הוא דנדחה דבערבה ולולב הקיפו המזבח, ומדאפקוה מראשון אוקמוה אאחרון, שאז מסויים הדבר טפי. מיהו נטילת הערבה חוץ לביהמ"ק, כבזמן הזה, בהושענא רבה רק מנהג נביאים הוא:

משנה ד[עריכה]

מוליכין את לולביהן להר הבית:    מע"ש. ונ"ל דהאתרוג מכורך בענפי הערבות והדס היה:

והחזנין:    השמשים שמשמשים שם:

וסודרין אותן על גב איצטבא:    הר הבית שחוץ לעזרה, היה מוקף כסאות בנויות בהר, ומסוככות למעלה מפני הגשמים [ועי' פסחים פ"א סי' כ"ב] ומניחין הלולבות על גב הכסאות ולא על גגן, שלא יתיבשו:

והזקנים:    שחלשין מלחטוף למחר:

מניחין את שלהן בלשכה:    בחדר המיוחד לזה:

ומלמדים אותם:    בית דין מלמדין להעם:

הרי הוא לו במתנה:    דאינו יוצא ביו"ט ראשון בלולב שאינו שלו. ולעיל [פ"ג משנה י"ג] בבית הכנסת, לא הוצרכו לכך שלא היה עם רב. וכמו כן במשנה ה' במורביות לא הוצרכו לכך, משום דרק ע"י שלוחי ב"ד הובא, והעם לוקחים משם:

והחזנין זורקין אותם לפניהם:    בהר הבית שהיה חוץ לעזרה:

משנה ה[עריכה]

ומלקטין משם מרביות של ערבה:    ענפים חדשים חותכין בכל יום גבוהים י"א אמה. ומקיפין בהן הכהנים את המזבח ואח"כ באין וכו'. [אב"י וזהו למאן דאמר שבערבה היו מקיפין, ומנהגינו עתה שמקיפים כל ששה ימים בלולב הוא כמ"ד בלולב מקיפין וביום ז' מקיפין גם בערבה לעשות ככ"ע, וכ"כ רב"י בטא"ח סי' תרס"ד]:

ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח:    שמעמידין אותן על היסוד של מזבח סביב למזבח וכל א' מהעם לוקח משם בד א' או יותר וחובטן בקרקע איזה פעמים. [אב"י ר"ל ביום ז' עשו כן ועי' הילכתא גבירתא]:

על גבי המזבח:    דהיינו אמה גבוה למעלה מהקרנות:

ותקעו:    אות לשמחה [כך כתב תוספות]: [ונראה לי שהיו התקיעות הללו גם כן לסימן, שאחר שזקפו הענפים על המזבח, נסכו המים על המזבח. והיינו דקאמר לקמן במתני', ג' לשער העליון וג' לתחתון וג' למלוי המים וג' ע"ג המזבח, דכולהו תקיעות בשביל המים היו]:

אני והו הושיעה נא:    ר"ל אותו שכביכול אני והוא במקרה אחד, הושיעה נא. ור"ל על דרך מה שנאמר [ישעיה מ"ח פ"י] למעני למעני אעשה כי איך יחל, וכן נאמר, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו [להכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", כביכול כאומר מקרותי ירגיש גם הוא]. [אב"י ועי' רש"י ורע"ב שאני והו הם ב' שמות משם ע"ב ושפיר הקדים אני להו]. או נ"ל שמבקש, שגם כנסת ישראל גם הקב"ה יושיעו נא להכנסיה. והוא ע"ד מ"ד בפסיקתא. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מחזיקין כח גבורה של מעלה. שנאמר באלהים נעשה חיל, ובזמן שאין עושין רצון הקב"ה, כביכול מתישין כח של מעלה, שנאמר צור ילדך תשי. [ולהכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", דכל מילי צריך תחלה אתערותא מלתתא, כמ"ש בזה"ק. [אב"י עי' בזהר בראשית ע"פ ואיד יעלה מן הארץ], ואחר כך הבא לטהר מסייעים לו, וכל זה לפי מ"ש בירושלמי הכא, כיני מתניתין אני והוא. באלף. ואשתמיטתיה ירושלמי זה להחכם ר"ו [היידענהיים] ז"ל, ולהגאון מהר"פ זצוק"ל שהודה לו, כמובא במחזור [רעדעלהיים] שהדפיס]:

ואותו היום:    בשביעי:

בשעת פטירתן:    [אב"י דהיינו ביום ז']:

יופי לך מזבח:    יופי זה עשינו לכבודך מזבח, מדאתה מכפר עלינו:

ליה ולך מזבח:    ר"ל אנחנו מודים ליה אלהינו, ולך אנו משבחים. שכל כך אתה חביב לפניו לכפר עלינו:

משנה ו[עריכה]

כך מעשהו בשבת:    כשחל יום ז' של סוכות בשבת. ואע"ג דגם ביו"ט לא היו חותכין אותן ממחובר, מדלא עדיף משופר [כר"ה פ"ד מ"ח], והיו צריכין ללקטם מעיו"ט ולהניחם בגיגיות וא"כ למה נקט שבת דוקא. י"ל תנא רק היתירה קמ"ל דביום ז' שרי לטלטלם בשבת כמו ביו"ט:

אלא שהיו מלקטין אותן:    הענפים:

ומניחים אותן בגיגיות של זהב:    [פעססער] של זהב מליאות מים:

כדי שלא יכמשו:    העלים:

ר' יוחנן בן ברוקה אומר חריות:    ענפים:

היו מביאין:    מדנקט פלוגתא דר' יוחנן הכא, ולא לעיל בריש משנה ה', דהרי התם קאמר דלקחו ערבה, הו"ל לתנא התם למנקט דלר"י לקחו חריות. נ"ל דר' יוחנן לא פליג רק כשחל בשבת אז היו מביאין חריות שאינן נכמשין כל כך מהר, שכך תקנו הנביאים לשבת [ועי' תוס']:

משנה ז[עריכה]

ואוכלין אתרוגיהן:    ר"ל משנפטר העם ויוצאין מביהמ"ק בז', חוטפין הגדולים הלולבות מיד הקטנים, ואוכלין האתרוגים, ואין בזה גזל, דאף דהאתרוגים של הקטנים שייכין לאבותיהן, כך נהגו לשמחה. וי"א דשומטין ר"ל זורקין, שמיד אחר שנפטרו, הקטנים זורקין הלולבות ואוכלין האתרוגים. אבל אתרוגים של הגדולים הרי אתקצאי למצוה ליום ז', ואסירי כל יום ז'. ולדידן גם בח' אסור משום ספיקא דיומא [תרס"ה]. [ואילה"ק למה האתרוגים של הקטנים לא אתקצאי, הרי עכ"פ מצוה דרבנן איכא גם באתרוג שלהן, דהרי קטן היודע לנענע חייב בלולב [כספ"ג דסוכה]. וא"כ מ"ש ממותר מנר חנוכה דנמי מדרבנן, ואסור משום מוקצה [כרא"ש פ"ב דשבת אות ט']. ואף דהתם דוקא בנותר מתוך שיעור הדלקתו, ולא נעשה בו עדיין המצוה שאתקצי לה, משא"כ הכא כבר נטלו בו. עכ"פ ה"נ אתקצי לכולא יומא. ונ"ל דהכא בתינוק אף שהגיע לעונת נדרים אינו יכול להקצות הלולב, מדאינו שלו רק של אביו, ואביו מדיודע דעושין כן לשמחה, כהתנה בפירוש דמי [ועי' ברט"ז ססי' תרל"ח, ומ"ש בקופת הרוכלין בדיני מוקצה סי' ח']:

משנה ח[עריכה]

גמר מלאכול:    ביום ז':

לא יתיר סוכתו:    לסתרה מיד:

מן המנחה ולמעלה:    שהשתמש בהן בסוכה, יורידם להבית. ונקט לשון מוריד, דסוכותיהן עשו בגגות [כע"ז ד"ג א']:

מפני כבוד יום טוב האחרון של חג:    שיראה כמכין כלים נאים ליו"ט. ולדידן דצריך לישב בה בלילה וביום ח', רק שאינו מברך, מוריד הכלים בח' אחר אכילתו [תרס"ו. וצ"ע לענ"ד דהרי מכין מיו"ט לחבירו אסור אפילו באינו מלאכה כרמג"א רס"י תק"ג]:

משנה ט[עריכה]

ניסוך המים:    דניסוך המים הלממ"ס:

צלוחית:    [קריגכען]:

היה ממלא מן השילוח:    שם מעין סמוך לירושלים:

הגיעו לשער המים:    שם שער שבעזרה שבו מכניסין המים כששבו מהמעין:

עלה בכבש:    הנושא הצלוחית עלה בכבש שבדרום המזבח:

ופנה לשמאלו:    דסמוך לקרן דרומית מערבית היו הספלין שבהן מנסכין. וכשעלה בדרום, היה הקרן הזה בשמאל העולה:

שני ספלים:    [בעקקען] מחוברין בסיד במזבח, א' ליין וא' למים:

מפני היין:    ופעמים שטועה לשפוך היין להמערבי, להכי שניהן דומין לכסף:

ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין:    נקב א' בכל חוטם שבכל ספל. והכהן מערה בזמן אחד המים והיין, כל אחד לספלו. ומשם יורדין דרך החוטם לגג המזבח, ומשם דרך נקב שבגג יורדין לשיתין. והוא חלול עמוק מאוד שתחת המזבח:

ואחד דק:    נקב המעובה היה ליין, שעב מן המים. שהמים ממהרין לצאת, יותר מהיין העב בטבעו יותר מהמים:

מערבי:    הספל המערבי:

עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך שלמים:    ר"ל אם טעה והחליף וניסך המים לספל היין, והיין לספל המים:

רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה:    בתרתי פליג את"ק, דקאמר ג' לוגין ורק ז' ימים. ונ"ל מדלא מייתי דברי ר"י לעיל גבי מחזקת נ"ל ואפסיק בינייהו טובא, וגם עם פלוגתא אחריתה דר"י בספלים, ש"מ דמודה ר"י בשאיבה ששאבו בכלי של ג' לוגין, אי משום דמנכרי מצוותה טפי כשישאוה בפרסום משלוח לעזרה. אי כדי שלא יטעו ליקח הלוג המקודש לניסוך ויוציאוהו לשאיבה ויפסלו המים ביוצא. וגם בל"ז אין מוציאין כלי שרת מהעזרה [כמנחות] ומה"ט נמי בסיפא לקחו חבית:

ולמנסך אומרים לו הגבה ידך:    שיראו הכל כשתנסך, ולא יחשדוך כצדוקי שאינו מודה בנסוך המים:

שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו:    משום שצדוקי היה:

ורגמוהו כל העם באתרוגיהן:    דנסוך המים רק בשחר היה, בשעת נטילת אתרוג ולולב:

משנה י[עריכה]

שאינה מקודשת:    שלא נתקדשה לעבודת המזבח. דבנתקדשה, היו המים נפסלים בלינה. דבשבת לא הלכו בשחר חוץ לעיר לשאוב המים, דאסור לנשאן מר"ה לרה"י:

היה ממלא מן הכיור:    שמחוברין מימיו בקרקע, ולהכי אין נפסלין בלינה. מיהו באפשר שאבו ממעין השילוח, דשם היו המים יפין ביותר:

פסולים לגבי מזבח:    מדלא חזי להדיוט, מחשש שתיית נחש, והקריבהו נא לפחתך [כך כ' בש"ס הכא. ואילה"ק למה לא הביא הש"ס המקרא שכ' בתורה ממבחר נדריך [כיומא דל"ד ב']. נ"ל דדוקא כשאין מום בדבר רק שאפשר שיביא מובתר יותר, ילפינן ממובחר נדריך. אבל כשיש חסרון ומום בהדבר, שייך טפי קרא דהקריבהו, ולהכי הכא [בד"נ ע"א] ובחולין [ד"צ ע"ב] מביא הש"ס קרא דהקריבהו, מדיש חסרון בגוף הדבר. ובזה תמוהים לפע"ד דברי רש"י [מנחות דס"ד א'] ד"ה אפילו נמצאת, שכ' דשחיטת קרבן כחוש יליף מהקריבהו. ודו"ק]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]