תפארת ישראל על סוכה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על סוכה · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

החליל:    [הפלעטהע] שנגנו בה כלעיל פ"ד סי' ח'. ואף דכלי זמר הרבה היו שם, עכ"פ קול החליל נשמע ביותר, ובו מתחילין ומסיימין, לפיכך נקרא כל הזמר על שמו:

זהו החליל של בית השואבה:    כך נקרא שם המקום שבעזרת נשים שמתקנין אותו בכמה מיני תקונין [כמ"ב] לשמחת שאיבת מי נסוך שבחג:

ולא את יום טוב:    אע"ג דכלי שיר בשבת ויו"ט אסור רק משום שבות, ואין שבות במקדש. היינו לצורך עבודה, אבל הכא רק שמחה יתירה הוא ולא עבודה:

משנה ב[עריכה]

במוצאי יום טוב הראשון של חג:    וה"ה כל ימי חוה"מ אחר הקרבת תמיד בין הערבים:

ירדו לעזרת נשים:    הכהנים והלויים שבעזרה, יורדים מעזרת ישראל לעזרת נשים שבשפולי ההר:

ומתקנין שם תקון גדול:    [גראסע ארדנונג]. שהניחו קרשים עם מעקה סביב על הזיזין שיוצאין מהחומות סביב, ושם עמדו עליהן הנשים, לראות שמחת בית השואבה שהיה למטה בעזרת נשים, ולא יתערבו הנשים עם האנשים:

וארבעה ספלים של זהב בראשיהן:    בראש כל מנורה היה ד' [בעקקען]. ותוך הספלים הניחו הפתילה העבה ביותר והבעירוה:

וארבע סולמות לכל אחד ואחד:    סולם לכל ספל. ונ"ל דלא שהיו המנורות של זהב כל כך גבוהות ועבות עד שהיה צריכים לעלות בסולמות לראשיהן, ובש"ס אמרינן שהיה גובה של כל מנורה נ' אמה, וזהו גוזמא גדולה שיהיו מנורות רבות גבוהות ועבות כל כך כליל זהב, אלא שהיו המנורות עומדות על בימות גבוהות כל כך, או סביב שפת הגזוזטרא שעשו, וכל זה כדי להפיץ אורה בכל עיר הקדש:

וארבעה ילדים מפרחי כהונה:    מבחורי כהונה. על כל סולם יושב כהן א' רך בשנים שקל לעלות. ונ"ל דאע"ג דכבר קאמר שהיו ילדים, נקט נמי פרחי כהונה לומר שבחרו אותן יפים כפרחים וקלין במעשיהן כעוף פורח, והכל רק להדור השמחה:

ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג:    דהיינו ל' לוג לכל א':

שהן מטילין לכל ספל וספל:    כל שעה שיצטרך:

משנה ג[עריכה]

ומהמייניהן:    ר"ל ממכנסים ואבנטים שנתבלו, מהן עשו הפתילות העבות הנ"ל. ונ"ל דאורחא דמלתא נקט, דהנך דרכן לבלות, ביותר מכתונת ומצנפת, מפני החיכוך והשפשוף בהן. או נ"ל משום דשאר בגדי כהונה שבלו נצרכים למנורה [כשבת כ"ב א'], משא"כ מכנסיים אינן דרך כבוד למנורה, ואבנט נמי מדיש בו צמר מעורב בפשתן, לא חזי רק לשואבה, שהיו הפתילות שם עבות מאוד:

מהן היו מפקיעין:    עשו מהן [שארפיע לדאכטע]:

שאינה מאירה מאור בית השואבה:    שהמנורות עומדות על כן גבוה נ' אמה, וזה על ראש ההר, וכותל מזרחי היה נמוך, לכן האירה כל העיר:

משנה ד[עריכה]

חסידים ואנשי מעשה:    נ"ל דר"ל גדולי הדור, שמעשה הצבור בידן, כסנהדרין וראשי הישיבות, ושאר חכמי ישראל. ולא היו מניחין לכל עם הארץ לרקד ולשורר, כדי שלא יבואו מתוך שמחה יתירה לידי קלות ראש, רק כולם באו לראות ולשמוע:

היו מרקדים לפניהם:    לפני כל העם שעמדו סביב אצל החומות. א"נ נ"ל טפי דלפניהן על המנורות קאי, ועשו כן כדי שיראום הכל:

והלוים בכנורות:    [הארפען]:

ובנבלים:    [לויטע], והוא כלי זמר עם מיתרים כעין [פיאלינע] שלנו. וזה נבל עשור, שהיה לו י' מיתרים, או פחות או יותר. ונקרא נבל מדהיה נגוניו מתוקין ביותר עד שמנבל כל כלי שיר שבעולם [עי' יוזעפוס פלאביוס ספר ז' פ"י]:

ובמצלתים:    [קאסטאגנעטטען], והן ב' קערות של מתכות שמקישין זה בזה:

ובחצוצרות:    [טראמפעטען]:

ובכלי שיר בלא מספר:    באין מספר קבוע ועי' עירוכין:

לעזרת נשים:    ר"ל בשער נקנור שהוא בין עזרת ישראל לעזרת נשים, נמצא שעמדו למעלה ממקום הריקודים והשמחה:

ותקעו:    ב' כהנים הנ"ל תקעו לסימן שיצאו העם לשאוב מים לנסך:

הגיעו:    ב' הכהנים בראש, וכל העם אחריהן:

לעזרה:    לרצפת עזרת נשים:

הפכו:    הפכו כולן א"ע:

פניהן למערב:    נגד המקדש וההיכל:

ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה:    בבית ראשון:

והמה משתחוים קדמה לשמש:    כמוזכר ביחזקאל (יחזקאל ח, טז):

וליה עינינו:    ה"ק ליה אנחנו משתחוים על שעבר, וליה עינינו מיחלות להבא:

משנה ה[עריכה]

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש:    ג' קולות תר"ת חשיב ג':

ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה:    לאו דוקא, דבע"פ בשבת היו נ"ז תקיעות, כ"א שבכל יום, וט' למוסף, וט' לכל כת מג' כתות שהפסח נשחט בהן. רק דלא חשיב הך, מדלא שכיח. [ומה"ט לא חשיב נמי התקיעות שתקעו במקדש ביום א' דחוה"מ סוכות בסוף השמיטה קודם שקרא המלך התורה בהקהל [כתוס' סוטה פ"ז] דהוא ג"כ לא שכיח. א"נ משום דאין להם שיעור וכדקאמר התם כל כהן שלא הריע אז כמדומה שאינו כהן. א"נ משום דכשר היה אף בבעל מום, וכדקאמר התם שראו חיגר תוקע במקדש, משא"כ הכא נ"ל דאף התקיעות שתקעו להבדיל בין קודש לחול בע"ש, נ"ל שהיו בכהן שאינו בעל מום, כדי להודיע שגם הכהנים תמימין לא הותרו רק במלאכת גביה ולא במלאכת הדיוט. מיהו לרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה) בל"ז לא ק' מידי, שכתב שתקיעות ההם בחוצות ירושלים היו כדי להקהיל הקהל, וע"כ דס"ל מש"כ בתוספת שתקעו במקדש, ירושלים אקרי מקדש, וכן פירש נמי [רפ"ד דר"ה] במקדש היו תוקעין, דהיינו בירושלים. ועוד נ"ל דמה דקאמר התם בתוספת שתקעו אז בחצוצרות זהב, היינו שנשכרו בדינר זהב, וכדקאמר התם. דאין לומר דהן עצמן של זהב, דהרי כל דלכנופיא צריך של כסף [כר"ה כ"ז א'] ] ודר"ה לא חשיב (משנה, ראש השנה ג, ג) מדהן דאורייתא:

שלש לפתיחת שערים:    של עזרה בבוקר:

ותשע לתמיד של שחר:    דבשעת נסכי התמיד אמרו הלויים שיר, ומחלקין השיר לג' פרקים, ובתחלת כל פרק תקעו תר"ת:

ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע:    ר"ל לכל קרבנות מוספים שבכל יום, תקעו רק ג"פ תר"ת בשעת נסוכם:

שלש להבטיל העם ממלאכה:    אף דבכל עיר תוקעין בע"ש במקום היותר גבוה בעיר [כשבת ל"ה ב' וקנ"ד ב'], א"כ לא שייך לתקיעות המקדש. נ"ל דקמ"ל הכא דבמקדש נמי תקעו להיכירא דרק לעבודה דוחה שבת. וסדר התקיעות כך היו, במנחה תקעו תקיעה ראשונה, כדי לבטל מלאכה שבשדה. ושוהה מעט וחוזר ומריע להפסיק המשא ומתן. ושוהה עד קרוב לשקיעות החמה וחוזר ותוקע לבטל כל מלאכה אפילו שלצורך שבת, וסי' להדליק הנרות:

ושלש להבדיל בין קודש לחול:    דאחר ששהה מעט חוזר ותוקע תר"ת לסי' שקידש היום ואסור אח"כ כל מלאכה:

שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון ושלש:    הך תנא ס"ל שלא תקעו למעלה העשירית ואע"ג דגם לאחר מעלה עשירית קאמר תוקעין והולכין היינו רק תקיעה בלי תרועה:

לשער התחתון:    היינו לשער העזרה:

ושלש למלוי המים:    ר"ל כשחזרו עם המים והגיעו עמם לשער המים כלעיל [פ"ד סי' מ"ד]:

ושלש על גבי מזבח:    קודם שינסכום [ועי' פ"ד סי' כ"ד]:

משנה ו[עריכה]

יום טוב הראשון של חג:    כ"ד משמרות כהונה היו, ובכל שבוע עובד משמר אחר. רק ברגל כולן שוין בהקרבת המוספין ובהקרבות ראייה וחגיגה ושמחה. ולהכי קאמר תנא הך מתניתין, האיך חלקו בחג הסוכות כל המשמרות קרבנות המוספין ביניהם:

ושעיר אחד:    הפרים והאילים היו עולות, והשעיר חטאת, והם יחד ט"ז קרבנות לט"ז משמורות, נשארו עוד י"ד כבשים לעולות לח' משמורות. אמנם בכל הימים שלאחריו, כל יום מתמעט א' מהפרים:

נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים:    של מוסף:

ששה:    משמרות:

מקריבין שנים שנים:    ב' כבשים לכל משמר, הרי י"ב כבשים:

והשאר:    ב' משמרות הנשארים:

בשני:    שנתמעט א' מהפרים ונשתיירו ט' משמרות לי"ד כבשים:

והשאר:    ד' משמרות הנשארים:

בשלישי:    שנתמעט שוב אחד מהפרים, נשארו י' משמרות לי"ד כבשים:

והשאר:    ו' משמרות הנשארים:

בשביעי כולן שוין:    ר"ל כל משמר מקריב רק קרבן א'. דביום ז' מקריבין ז' פרים, וב' אילים', ושעיר א' וי"ד כבשים, הרי כ"ד בהמות לכ"ד משמורות:

בשמיני:    משום דביום ח' לא היה רק פר א' ואיל א' וז' כבשים, דהו"ל רק ט' קרבנות ואין בהם כדי לחלקן לכ"ד משמורות:

חזרו לפייס כברגלים:    ר"ל כמו בשאר רגלים, שמפייסין ביניהן מי יקרב זה או זה:

אמרו מי שהקריב פרים היום:    ביום אחד מימי החג:

אלא חוזרין חלילה:    סביב [ונ"ל שהוא מלשון, מיחל ושותה מיד (משנה, דמאי ז, ד), דהיינו מחליף, ור"ל הכא, שהקרבת הפרים חוזר בחילוף, היום לזה ומחר לאחר. וכ"כ אמרינן (זבחים כ, א) א"ר חזרנו חלילה, ר"ל לומר פעם כך ופעם בענין אחר. או נ"ל שהוא לשון חוללים במחול שסובבים תמיד]:

משנה ז[עריכה]

בשלשה פרקים בשנה:    ר"ל בג' רגלים:

היו כל משמרות שוות באמורי הרגלים:    ר"ל בקרבנות האמורין שיקריבום ברגלים, חולקין כולן בשוה באכילה והקרבה:

ובחלוק לחם הפנים:    היינו כשחל שבת בא' מימי הרגל. אבל סילוקן של לחה"פ וסידורן והקטרת הבזיכין, היה הכל למשמר הקבוע, שיצא היום בשבת:

בעצרת:    ר"ל כשחל עצרת בשבת. דבעצרת הביאו ב' לחמי חמץ עם ב' הכבשים שהקריבו בעצרת. והרי לחם הפנים של שבת היה של מצה:

אומרים לו:    לכל כהן שנוטל חלק:

הילך מצה:    מלחה"פ:

הילך חמץ:    מב' הלחם, דאין חולקין קרבן נגד קרבן:

משמר שזמנו קבוע:    בשבוע שברגל:

ושאר קרבנות צבור:    מוספין של שבת, ופר העלם דבר של צבור [שהקריבוהו כשהורו סנהדרין גדולה לרוב הקהל והתירו להן איסור כרת, וכשנודע להם שטעו. מביא כל שבט ושבט פר]. ושעיר ע"ז [דהיינו כשהורו סנהדרי גדולה שמותר לעשות דבר זה לפני ע"ז, וכשנודע להם שטעו, מביא כל שבט ושבט פר ושעיר. וזה דוקא כשעשו רוב הצבור על פיהן] [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות]:

ומקריב את הכל:    לאתויי קיץ המזבח, והם העולות שמקריבין משל צבור כשהמזבח פנוי [עי' שקלים פ"ד סי' כ"ב]:

יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה:    שחל שבת באסרו חג:

בין לאחריה:    שחל שבת בעיו"ט:

בחלוק לחם הפנים:    דמדא"א להן לאחר או להקדים ביאתן או הליכתן:

משנה ח[עריכה]

חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים:    בין יו"ט לשבת:

משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש רבי יהודה אומר הנכנס נוטל שבע:    שנוטל ב' חלות יתירות, בשכר הגפת דלתות בית המקדש שפתחום משמר היוצא בשחר, ויסגירום משמר הנכנס. ואי"ל יחלקו תמיד בשוה ולא יפסידו מידי י"ל ניחא לי' לאינש ליקח מיד ולא להמתין:

הנכנסין חולקין:    חולקים לחם הפנים:

בצפון:    מקום שחיטת הקדשי קדשים. כדי להורות שנכנסין לעבודה:

בילגה:    שם משמר:

וטבעתה קבועה:    כל משמר היה לו טבעת מיוחד קבוע ברצפת העזרה, וע"י ציר נפתחה מצד א', ומכניס בה צואר הבהמה כששוחטה, שלא תזוז הבהמה את עצמה בשעת שחיטה. אמנם טבעת בלגה היה סגור וקבוע מב' הצדדים, כדי שתתבזה להשתמש בשל אחרים [ולא עקרו טבעתה לגמרי. כדי שלא תתבייש ביותר לכל הרואה טבעת חסירה בכ"ד טבעות שהיו מונחים בריבוע ו' על ד' (משנה, מדות ג, ה) גם שלא יתגנה סדר הנחתם]:

וחלונה סתומה:    דלכל משמר היה מיוחד ארגז [שראנק] בכות לסכיניהן. ושל בלגה סתום. וכל זה עשו לה לקנס, דבת אחת ממשפחתה המירה ונשאת לשר יווני, וכשמשלו היוונים בימי חשמונאי טפחה בסנדלה ע"ג המזבח, וחרפה את המזבח ואמרה, זאב זאב עד מתי תכלה ממון ישראל, והרי לא תושיען. וכשגברו ישראל קנסו לכל משפחת בית אביה שנתגדלה בתוכן מרשעת כזאת, דאוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק, טוב לשכנו:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]