משנה קידושין ד ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק ד · משנה ח | >>
האומר: בני זה ממזר, אינו נאמן.
ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה: ממזר הוא, אינם נאמנים.
רבי יהודה אומר, נאמנים.
הָאוֹמֵר: בְּנִי זֶה מַמְזֵר,
- אֵינוֹ נֶאֱמָן;
- וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ: מַמְזֵר הוּא,
- אֵינָם נֶאֱמָנִים.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים:
האומר: בני זה ממזר - אינו נאמן.
- אפילו שניהם אומרים,
- על העובר שבמעיה, ממזר הוא - אינן נאמנין.
- רבי יהודה אומר: נאמנין.
הלכה כרבי יהודה.
ועל מנת שלא יהיה לזה הבן הממזר בנים, אבל אם היו לו בנים אינו נאמן האב לפסול בן בנו, לפי שתכלית הכוונה שנאמן האב על הבן מה שנאמר "יכיר"(דברים כא, יז) יכירנו לאחרים, והאם אינה נאמנת.
ואין אנו צריכין לבאר אם אמר האב אין זה בני אלא ממזר הוא, והאם אומרת שהוא מגוי או מעבד שהיא נאמנת והולד כשר, וזה נתבאר בתחילת כתובות:
האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן - דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד לג:
ואפילו שניהם - הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מרימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת:
אפילו על עובר שבמעיה - שלא היה לעולם בחזקת כשרות:
ר' יהודה אומר נאמנים - טעמא דר' יהודה דכתיב יכיר, יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה לד. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם לה. והלכה כר' יהודה:
אינו נאמן. כתב הר"ב דקרוב הוא אצלו. ואין קרוב כשר להעיד. וכ"כ רש"י. וכתב הר"ן ותמיהני למה הוצרך לכך. דהא כיון דבחזקת כשרות הוא. אין ערעור פחות משנים. ע"כ. וכתבו הר"ב במשנה ח' פ"ב דכתובות. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות. כמ"ש הר"ב. והכי איתא בגמ' מש"ה הוצרך לכתוב כן:
רבי יהודה אומר נאמנים. פירש הר"ב יכיר יכירנו לאחרים. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ"א) ופי' הרשב"ם בפ"ח דב"ב דף קכ"ז דיכיר קרא יתירה. ונ"ל דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירה הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. לתת לו וגו' והא דלא נקט אלא יכיר משום דאלישנא דר"י דנקט יכיר קאי. והיינו דדייק לכתוב קרא יתירה. ולא יתירה בלבד. ובגמ' לרבנן יכיר למה לי. בדצריך היכר כשבא ממ"ה ולא הוחזק שהוא בכור אלא ע"פ אביו ובנכסים שנפלו לאחר מיכן דלית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה דאין אדם מקנה דשלב"ל [ומשמע דבמוחזק בבכור פליגי ר"י ורבנן וכן בהדיא בפ"ח דב"ב דף קכ"ו היו מוחזקים בא' שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. ואמרי' דרבי יהודה היא ובסיפא פליגי עליה רבנן. ותימה על רש"י שפי' דבבכור ל"פ] וא"ת והא קרא בבכור איירי ואכתי מנלן שיהא נאמן לפסול ותירצו התוס' [*לעיל דף ע"ד ע"א] ובפ"ח דב"ב דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה. דהיינו שנואה בנשואיה כדמפרש ברפ"ב דיבמות כגון חייבי לאוין שנשא [כהן] גרושה. ע"כ. וקצת קשה בעיני. דאי הכי דלמא ע"כ לא האמינתו התורה אלא לפוסלו מכהונה. אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו דעל כרחך שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסי בהו קדושין ומהכא ילפינן דקדושין תפסו בהו מדכתיב גבה כי תהיין כמ"ש במשנה ז' פ"ב והיא עצמה הסוגיא ההיא דפ"ב דיבמות. [*ובגמ' ברייתא דר' יהודה אומר שנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה. משמע דאה"נ דדוקא להא נאמן ולא לממזר אבל א"כ ה"ל להגמ' למירמי משנה וברייתא אהדדי] וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו התורה לומר כי הוא זה. והתוס' כתבו עוד פי' אחר דמדיכול לומר שהבן השני הוא בכור א"כ הראשון ממזר אבל כתבו דבירושלמי משמע דמיכיר יליף [*ובתוס' דפרקין דף ע"ד ע"א כתבו דבירושלמי פירשו כמו הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשמם] ומה שכתב הר"ב ואין האם נאמנת כו'. אע"פ שלהכשיר נאמנת כדלעיל במשנה ב' לאבא שאול וכן הלכה וכיון שנאמנת להכשיר היה נראה שכ"ש שנאמנת לפסול. כתב המגיד בפט"ו מהא"ב דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא. בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע"כ. ומ"ש הר"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר"ן. ובית יוסף בשם הרא"ש תוספות והמגיד.
נאמנים. כן הוא בכל הנוסחאות. וכן העתיק הר"ן אבל ברש"י העתיק נאמן. ונראה לי לקיים גירסת הספר דכיון דארישא נמי פליג. וכן כתב רש"י ור"ן. קאי נאמנים אאב האומר בני זה ממזר והיינו דרישא. ואב האומר על העובר כו' והיינו סיפא. ומה שכתב דהלכה כר"י הכי איפסיקבפרק יש נוחלין וכן בפרק החולץ. הרא"ש:
(לג) (על הברטנורא) ותמיהני, למה הוצרך לכך דכיון דבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים הר"ן. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות הוצרך לזה:
(לד) (על הברטנורא) אף על פי שלהכשיר נאמנת כדלעיל במ"ב לאבא שאול, שאני, דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה, דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר לבא בקהל כמ"ש במ"ב אלא דרבנן גזרו עליהם, והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית, היו מקילין בשל תורה, ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב. ואפילו לאב נחלקו חכמים. הה"מ:
(לה) (על הברטנורא) והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן. שאם נאמינהו על הבן. ממילא יהיו נפסלין בני הבן. תוספ' והר"נ:
אפי' שניהם מודים: יש גורסין אפילו שניהם אומרים וכן הוא בירושלמי ומפ' בגמרא דלא מבעיא קאמר לא מיבעיא איהו דלא קים ליה אם ממנו נתעברה אם מאחר אלא אפילו איהי דקים לה בגווה לא מהימנא ול"מ על מי שיצא לאויר העולם שהיתה לו כבר חזקת כשרות אלא אפילו על עובר נמי לא מהימנא:
ר' יהודה אומר נאמנין: ארישא נמי פליג ונראה דרש"י ז"ל גריס ר' יהודה אומר נאמן ואפ"ה פירש דקאי נמי ארישא והלכתא כותיה ומבואר בפ' החולץ שאם יש לבן בנים אינו נאמן ואפילו אבנו נמי לא מהימן דהא בהא תליא. וביד פט"ו דהלכות איסורי ביאה סי' ט"ו ט"ז. ובטור א"ה סי' ד'. ובגמרא מ"ט דר' יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי ]הגה"ה פירוש יכירנו לאחרים כלומר על איזה בן מבן הבנים שיכירנו לאחרים ויאמר עליו שהוא בכור ראשית אונו נאמן עליו לתת לו פי שנים ואפילו יאמר על בן השלישי או הרביעי בין הבנים שהוא בכורו נאמן אע"ג דאם כן ממילא הוו הראשונים ממזרים ודאי כך הוא גזרת הכתוב. וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לר' יהודא היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהיב ליה ומשני בנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס לאחר שהעיד כך אהנו ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס יטול זה כהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכו בהן ע"כ:
יכין
האומר בני זה ממזר: ר"ל זה שמחזיקים אותו שהוא בני אינו בני רק ממזר הוא. וכ"ש באומר שבעל הוא ערוה, וזהו בני מהערוה דא"נ, דהרי במזיד אין אדם משים עצמו רשע, ואם אומר שהיה שוגג, עכ"פ קרוב הוא, ופסול להעיד על קרובו:
אינו נאמן: דאע"ג דעובר לית ליה חזקת כשרות, אפ"ה קרוב פסול לעדות:
ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים: אף דאמו קים לה בגוויה טפי וגם אמרו כן על העובר שבמעיה, שאין לו חזקת כשרות:
רבי יהודה אומר נאמנים: והכי קיי"ל דהאב נאמן שזה אינו בנו, ושהוא ממזר, ודוקא בלא החזיקו תחלה בחזקת בנו הכשר דאל"כ א"נ [(שו"ע אה"ע ד, כט)]. אבל רק לפסלו, ולא לפסל זרעו דביש להבן בנים אז גם על הבן א"נ [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת