משנה סנהדרין ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ט · משנה ג | >>
רוצח שנתערב באחרים, כולן פטורין.
רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכיפה.
כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, נדונין בקלה.
הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר, נדונין בסקילה, שהשריפה חמורה.
וחכמים אומרים, נדונין בשריפה, שהסקילה חמורה.
אמר להן רבי שמעון, אילו לא היתה שריפה חמורה, לא נתנה לבת כהן י שזנתה.
אמרו לו, אילו לא היתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרהיא.
הנהרגין בנחנקין, רבי שמעון אומר, בסייף.
וחכמים אומרים, בחנק.
רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כָּל חַיְּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה.
- הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה.
- אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה,
- לֹא נִתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסַיִף;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּחֶנֶק:
רוצח שנתערב באחרים - כולם פטורים.
- רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה.
- כל חייבי מיתות, שנתערבו זה בזה - ידונו בקלה.
- הנסקלין, בנשרפין -
- רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה - שהשריפה חמורה.
- וחכמים אומרין: ידונו בשריפה - שהסקילה חמורה.
- אמר להם רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה - לא נתנה לבת כוהן שזינת.
- אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה - לא נתנה למגדף, ולעובד עבודה זרה.
- הנהרגין, בנחנקין -
- רבי שמעון אומר: בסיף.
- וחכמים אומרין: בחנק.
דברי רבי יהודה אמורים על כוונת דברים נסתרים, והוא זה כגון שיצא אבן או חץ מבין אנשים הרבה והרג, ואין ידוע מי הוא אותו שיירה אותו החץ כולם פטורין, ואין בזה מחלוקת.
אבל שור שהרג ונגמר דינו, ונתערב בשוורים אחרים, סוקלים את כולם. ורבי יהודה חולק בזה, ואומר כונסין אותן לכיפה.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:
רוצח שנתערב באחרים - כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורים. ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ, אפילו הכי לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו:
רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, סוקלים אותם, דהא על כרחך כולהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף, מפני זה המעורב בהן, הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [ר' יהודה אומר] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן ט, אלא כונסין אותן לחדר והן מתים ברעב. ואין הלכה כר' יהודה:
ר' שמעון אומר בסייף - שהחנק חמור יב:
וחכמים אומרים בחנק - שהסייף חמור יג:
רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק ושור שנגמר דינו וכו' דהא על כרחך כולם אסורים בהנאה. כדתנן רפ"ח דזבחים. ומ"ש הר"ב ואין צריך לסקלם. שלא להטריח ב"ד. רש"י:
אמר להן ר"ש אילו לא היתה שרפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזינתה. ור"ש לטעמיה דס"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשרפה. דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשרפה ש"מ שרפה חמורה. גמרא רפ"ז ד' נ':
אמרו לו אילו וכו' לא נתנה למגדף ולעובד ע"ז. שפושטין ידן בעיקר. רש"י. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה ומכלל בת ישראל נשואה. שהיא בחנק. [רש"י] :
רבי שמעון אומר בסייף. דחנק חמור מסייף ר"ש לטעמיה דס"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק. דדנין הדחה הדחה מנביא ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף. אמרת וכי איזה כח מרובה. כלומר איזו עון חמור. כח המדיח. או כח הנדח. הוי אומר כח המדיח ש"מ דחנק חמור מסייף. גמרא שם:
וחכמים אומרים בחנק. דסייף חמור מחנק. שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב דרבנן ס"ל דמדיחי עיר הנדחת בסקילה דדנין הדחה הדחה ממסית. והשתא דאתינן להכי נפרש נמי הא דתנן ברפ"ז דסקילה וכ"ש שרפה לר"ש חמורה מחנק וכ"ש מהרג. ודשריפה וכ"ש סקילה לרבנן חמורה מהרג. כ"ש מחנק. והכי טעמייהו. לר"ש סקילה חמורה מחנק. מדאפקא רחמנא לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה ועל כרחך ארוסה חמורה מנשואה [דאיכה קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה. ואפקה מחנק לסקילה ש"מ דסקילה וכ"ש שרפה חמורה מחנק. וכ"ש מהרג. ולרבנן שרפה חמורה מהרג. נאמר אביה בסקילה. ובנערה המאורסה לזנות בית אביה] ונאמר אביה בשרפה [בבת כהן את אביה היא מחללת] מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מהרג שכן מדיחי עיר הנדחת בסקילה לרבנן. נדחין בסייף. ועון מדיח מרובה. אף אביה האמור בשרפה שרפה חמורה מהרג. וכ"ש מחנק. גמרא שם:
(ט) (על הברטנורא) שלא להטריח בית דין. רש"י:
(י) (על המשנה) לבת כהן. ור"ש לטעמיה דס"ל דארוסה ג"כ בשריפה, ומדאפקה מארוסה בת ישראל שבסקילה ש"מ כו'. גמרא:
(יא) (על המשנה) למגדף כו'. שפושטין ידן בעיקר. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה. ומכלל בת ישראל נשואה שהיא בחנק. רש"י:
(יב) (על הברטנורא) ר"ש לטעמיה דס"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק, דדנין הדחה הדחה מנביא, ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף, אמרת וכי איזה כח מרובה, כלומר איזה עון חמור, כח המדיח או בח הנדח, הוי אומר כח המדיח, שמע מינה דחנק חמור מסייף. גמר':
(יג) (על הברטנורא) שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב, דרבנן סבירא ליה דמדיחי עיר הנדחת בסקילה כו' גמרא. ועיין תוספות יום טוב:
רוצח שנתערב וכו': בתוס' ר"פ כל הזבחים וביד שם פ"ד סי' ז'. בפי' רעז"ל כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה ור' יהודה אומר כונסין אותן וכו' כצ"ל. ופי' רש"י ז"ל כונסין אותן לכיפה ואין צריך לסקלם שלא להטריח על ב"ד:
כל חייבי מיתות וכו': תוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ"ה.) ובגמרא ש"מ מיתרה לדבר חמור הוי מיתרה לדבר הקל דאי לאו הכי הנך דנתחייבו במיתה חמורה היאך נתחייבו בקלה הא לא אתרו בהו מיתה זו ונפטרינהו לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה ומשני ר' ירמיה מהכא לא תילף דהכא במאי עסיקינן דהתרו בו מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע ודלא כר' יהודה דאמר דצריך שיתרו בו ויודיעוהו באיזו מיתה נהרג. והגיה הרי"א ז"ל כל מלות נידונין דבמתני' ידונו:
הנסקלין כנשרפין: אע"ג דרובא דהני נשרפים כדקתני נסקלים בנשרפים משמע חד נסקל שנתערב בנשרפים טובי אפ"ה לר"ש ידונו כולן בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים ידונו בשריפה וכו' לדבריו דר"ש קאמרי לדידן תיפוק לן משום דרובא נשרפים נינהו לדידך דאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאים למשוך את הקלין להחמיר עליהם לָא סקילה חמורה וכן נמי בסיפא גבי הנהרגין בנחנקין. ואיתא להאי בבא בפ"ק דקדושין דף ל"ב:
לא ניתנה לבת כהן שזנתה: וחומרתה היא שמחללת את אביה שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול ואומרים ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ור"ש לטעמיה דס"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשריפה ש"מ שריפה חמורא גמרא רפ"ז דף נ':
אמרו לו אילו לא היתה סקילה וכו': תוס' ר"פ ד' מיתות:
ר"ש אומר בסייף: דחמור מחנק שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת שממונם אבד:
וחכמים אומרים בחנק: שחמור יותר שכן ניתן למכה אביו ואמו שהוקש כבודן לכבוד המקום ושם פ"ד מיתות נותן טעם ג"כ לחומרות שבין סקילה ושריפה לחנק והרג. וביד פי"ד דהלכות סנהדרין סי' ז':
יכין
רוצח שנתערב באחרים: אפילו כולן חשודין, כגון ב' שהיו עומדין וקשתות בידם, והתרו בכל א', וקבלו ההתראה, ויצא חץ מביניהן ונהרג אדם עי"ז, ולא יודעין מי הרוצח:
כולן פטורין: אפילו א' מוחזק בחסידות:
רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה: [געוועלב] סגור. ור"י לאו ארוצח קאי, אלא חסורי מחסרא וה"ק, ושור הנסקל שנתערב בשוורים, כולן נסקלין. ואע"ג דרק מדרבנן בריה לא בטל. על כל פנים כיון דהתערובות מדרבנן אסור בל"ז להכי יסקלו כולן, כדי שתתקיים המצוה בשור המחוייב בה, ועלה קאמר ר"י דא"צ להטריח הב"ד, רק יכנסום לכיפה שימותו ברעב:
אמר להן רבי שמעון אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזנתה: לטעמיה אזל, דס"ל דגם ארוסה בשריפה, ורבנן ס"ל רק נשואה שדינה בחנק בת כהן בשריפה, לפיכך לא מוכח דשריפה חמורה מסקילה:
לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה: שחטאן הוא היותר חמור מכל עבירות, ואי"ל סייף יוכיח דניתן לעיר הנדחת שג"כ כפרו בעיקר, ואפ"ה שריפה חמור ממנו. י"ל התם עכ"פ ממונם אבד, ושני העונשים יחד שקולין כסקילה. ור"ש סבירא ליה מנא לן ששקולים כסקילה, משא"כ שריפה שבארוסה בת כהן, מוכח החומרא, מדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה:
רבי שמעון אומר בסייף: דס"ל חנק חמור מהרג, וראייתו ממדיחי עיר הנדחת שהן בחנק ולא בהרג:
וחכמים אומרים בחנק: דס"ל מדיחי עיר הנדחת בסקילה, אבל הרג חמור מחנק, דהרי עיר הנדרת גופה בהרג ולא בחנק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת