תפארת ישראל על סנהדרין ט

משנה סנהדרין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הבא על אשה ובתה: ר"ל אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו, או איפכא, אז הוא והערוה נשרפין ודוקא כשבא על הערוה בחיי אשתו. אבל בבא על הערוה אחר מיתת אשתו, אינן אלא בכרת, [רמב"ם פ"ב ה"ח מא"ב], ובבעל ראשונה בזנות ואח"כ נשא השנייה, אין מוציאין [אה"ע ט"ו י"ג]:

ובת כהן שזנתה: שזנתה מנשואין, אז היא בשריפה והוא בחנק, אבל בארוסה, שניהן בסקילה:

יש בכלל אשה ובתה: דכתיבה בהדיא, ומנה ילפינן בתו וכו':

בתו: מאנוסתו, דאי מאשתו הא תנא ליה:

ובת בתו: שהיה לו מאנוסתו:

ובת אשתו: בין שהיא בתו או חורגתו:

ואם חמותו ואם חמיו: כל חד מהנך שש, מיירי בחיי אשתו:

הרוצח: דינקם דכתיב גביה, הרג הוא:

וכבש: או כבש וכו':

ואינו יכול לעלות משם: שנפל מעצמו לכם, ועל ידי שכבשו לא יכול לעלות:

פטור: אף שדחפו בידים:

שיסה: [העטצען]:

השיך בו את הנחש: שאחז הנחש וגם בחבירו, והגיע שיני הנחש בהאדם עד שנשכו:

רבי יהודה מחייב: דסבירא ליה ארס נחש בין שיניו עומד, והו"ל ככבש עליו במים:

וחכמים פוטרין: דס"ל דנחש מקיא את הארס מעצמו. [ונ"ל דמה שאמרו חז"ל מעצמו הוא מקיא. אינו ר"ל מתוך גופו הוא מקיאו, דא"כ פליגי במציאות. ועוד דכבר התברר בזמנינו בחכמת (אנאטאמיא), שנתחו כל אברי הנחש ומצאו שיש לה בהלחי העליון שבפיה, בכל צד שני שניים ארוכים וחלולים ובראש כל שן יש נקב קטן, ובתחתית החלול שבתוך השן מונח שלחופית מלא ארס, ושיערו שכשנושכה לשום בעל חי, ע"י כעסה עולה הארס מהשלחופית ויוצא דרך ד' הנקבים הקטנים שיש בראש ד' השיניים הנ"ל ונכנס הארס לתוך החבורה שעשתה בנשיכתה. א"כ מזה מבורר דהא דאמרינן דלרבי יהודה הארס בשיניו עומד רצונו לומר הארס ממלא תמיד את השן החלול עד פי הנקב שבראש השן, ולפיכך כשהשיך הרוצח את הנחש הרי הביא את הארס בידו בנשר הנרצח, ולרבנן הארס עומד תמיד בהשלחופית בתחתית השן, וכשהשיך הרוצח את הנחש, היא מקיאה בכח את הארס. מהשלחופית שלמטה להנקב שבראש השן, ולפי זה מ"ש בש"ס לרבנן מעצמה מקיאה, רצונו לומר מכח עצמה, והרוצח לאו מידי עביד בזה, וגרמא בעלמא הוא]:

בין באבן בין באגרוף: הוא הדין בחרב או בדבר אחר, רק לשנא דקרא הוא דנקט הכי משום דבהכאת אבן אפשר שנסתפק באומדנת הרופאים שמא טעו כשאמדוהו תחילה למיתה, והרי בכה"ג היה פטור ואפ"ה חייב לת"ק, אבל בהכאת חרב א"א כלל שנסתפק באומדנת הרופאים:

ואמדוהו למיתה: דאילו אמדוהו לחיים תחלה, פטור לכ"ע:

והוקל ממה שהיה: שחזרו ואמדוהו לחיים:

רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר: ר"ל אומדנא דמוכח הוא שלא מההכאה מת:

משנה ב

נתכוין להרוג את הבהמה: שראו שהטה ידו מול בהמה, והתרו בו שאפשר שישמט ידו ויהרוג אדם בהכאה זו, ואמר שמתכוון לבהמה, ושאם יפגע לאדם הכאתו לא איפכת ליה [ודו"ק]:

לנפלים והרג את בן קיימא: והכל בהתראה כנ"ל:

פטור: אף שהתרו בו, עכ"פ לא התכוון:

ומת פטור: אף שהתרוהו שאפשר שתלך ההכאה על לבו, עכ"פ לא התכוון לכך:

ומת פטור: דתרתי בעינן, שיתכוון למכת מיתה, ושהיה מכת מיתה:

נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב: תנא מתניו ולבו לרבותא דפטור, אף שהן בגוף א', ותנא גדול וקטן לרבותא דחיוב, אפילו בב' גופין:

רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור: אי ר"ש אסיפא קאי בגדול וקטן, הול"ל ר"ש פוטר. ואי אמתניו ולבו קאי, הול"ל אם נתכוון. אלא ר"ש ארישא קאי, בנתכוון להרוג בהמה והרג אדם, דתני פטור, משמע הא נתכוון לאדם והרג חבירו חייב, ועלה קאמר ר"ש אפילו בכה"ג פטור. אבל במתניו ולב, והיה בשניהן כדי להמית, לכ"ע חייב, מדחד גופה הוא, ומה"ט לא קאמר ר"ש פוטר, דל"ת אמתניו ולבו נמי קאי. ול"מ היה נראה דר"ש אהכאה קאי, דהיינו בהכה בהכאה שיכול להמית זה וזה דמחייב ת"ק, וה"ק ולא מבעיי' בכה"ג פטור אף שהתרו בו העדים אפשר שתמית בו הקטן, עכ"פ הרי גם כשהמית בו הגדול היה יכול. לפטור א"ע לומר שלא התכוונתי להכאה חזקה, וכ"ש כשבאמת הרג הקטן, יכול להתנצל ולומר חשבתי שאם אפגש הקטן ארפה ידי לבלי להכותו בכח, אלא אפי' התכוון להרוג בחרב, והתרו בו לא תכה בחרב, דאפשר שתכרות ראש הקטן אפ"ה פטור, [ועי' רתוי"ט פ"ה דנזיר מ"ש בשם הרמב"ם] וקיי"ל כר"ש:

משנה ג

רוצח שנתערב באחרים: אפילו כולן חשודין, כגון ב' שהיו עומדין וקשתות בידם, והתרו בכל א', וקבלו ההתראה, ויצא חץ מביניהן ונהרג אדם עי"ז, ולא יודעין מי הרוצח:

כולן פטורין: אפילו א' מוחזק בחסידות:

רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה: [געוועלב] סגור. ור"י לאו ארוצח קאי, אלא חסורי מחסרא וה"ק, ושור הנסקל שנתערב בשוורים, כולן נסקלין. ואע"ג דרק מדרבנן בריה לא בטל. על כל פנים כיון דהתערובות מדרבנן אסור בל"ז להכי יסקלו כולן, כדי שתתקיים המצוה בשור המחוייב בה, ועלה קאמר ר"י דא"צ להטריח הב"ד, רק יכנסום לכיפה שימותו ברעב:

אמר להן רבי שמעון אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזנתה: לטעמיה אזל, דס"ל דגם ארוסה בשריפה, ורבנן ס"ל רק נשואה שדינה בחנק בת כהן בשריפה, לפיכך לא מוכח דשריפה חמורה מסקילה:

לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה: שחטאן הוא היותר חמור מכל עבירות, ואי"ל סייף יוכיח דניתן לעיר הנדחת שג"כ כפרו בעיקר, ואפ"ה שריפה חמור ממנו. י"ל התם עכ"פ ממונם אבד, ושני העונשים יחד שקולין כסקילה. ור"ש סבירא ליה מנא לן ששקולים כסקילה, משא"כ שריפה שבארוסה בת כהן, מוכח החומרא, מדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה:

רבי שמעון אומר בסייף: דס"ל חנק חמור מהרג, וראייתו ממדיחי עיר הנדחת שהן בחנק ולא בהרג:

וחכמים אומרים בחנק: דס"ל מדיחי עיר הנדחת בסקילה, אבל הרג חמור מחנק, דהרי עיר הנדרת גופה בהרג ולא בחנק:

משנה ד

נדון בחמורה: אף שעבר החמורה אחר שנגמר דנו לקלה, לא אמרי' גברא קטילא הוא:

שתי מיתות: כגון שבעל חמותו שהיא א"א:

נדון בחמורה: ר"ל בשריפה משום חמותו, ולא בחנק כשאר א"א:

רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו: באותו איסור שהוזקק תחילה לפרוש ממנו, ולא באיסור שבא אחרון אף שהוא חמור, דס"ל אין איסור חל על איסור אפילו חמור על קל, ולפיכך אלמנה שנעשית חמותו, ואח"כ ניסת, נידון בשריפה, דאע"ג דא"א מוסיף הוא, דמתחלה היתה רק עליו אסורה, וכשנעשית א"א אתסרא גם לעלמא, ובמוסיף מודה ר"י. עכ"פ לא מצינן להרגו ב' מיתות, ונדון בחמורה, ואם נעשית חמותו כשכבר היתה א"א חייב חנק. [מיהו הא דנדון בזיקה ראשונה, לאו כללא הוא, דהרי חמותו ונעשת אשת אב, ודאי נידון בזיקה ב' שהיא סקילה, משום דאשת אב איסור מוסיף הוא גם אשאר אחין [כפ"ז מ"ד] אבל בנתחייב ב' מיתות זאח"ז כברישא מודה דנידון בחמורה]:

משנה ה

מי שלקה ושנה: שעבר על כרת, ולקה עליה, וחזר ועבר אותה עבירה ולקה, כשיעבור שוב אותה עבירה פעם ג', ב"ד מכניסין וכו':

בית דין מכניסים אותו לכיפה: בית צר רק כשיעור קומתו, שלא יוכל להתפשט לישן, ומאכילין אותו שם לחם צר ומים לחץ, עד שיצרו בני מעיו:

ומאכילין אותו שעורין: ר"ל ואח"כ יאכילוהו פת שעורין שמתפיח מעיו. ודבר זה הלממ"ס הוא [רש"י]:

ההורג נפש שלא בעדים: שלא היה שם התראה כדינו, או שהוכחשו עדיו בבדיקות, כל שידוע לב"ד שרוצח הוא:

מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ: ואח"כ שעורים כברישא. אבל בשאר חייבי מיתות ב"ד, כשלא יוכלו להמיתו בדין תורה, פוטרין אותו [דרציחה חמורה לענין זה מכל עבירה שבעולם, שאין לו כפרה בשום אופן עד שיהרגוהו, שנאמר ולארץ לא יכופר וגו' כ"א בדם שופכו [במדבר ל"ה], וכן באחאב אף שחטא בע"ז שחמור מכל העבירות, אפ"ה ביום דינו רק רציחת נבות גרם מיתתו. ואף שלא הרגו בידים [כ"ז לשון הרמב"ם פ"ד ה"ט מרוצח]:

משנה ו

הגונב את הקסוה: כלי שרת, מלשון קשות הנשך (במדבר ד, ז):

והמקלל בקוסם: שבירך השם ב"ה בשם ע"ז, דמחזי כמברך שם בשם:

והבועל ארמית: ר"ל בת עכו"ם, ואין פוגעין בו רק בשעת מעשה, ורק בבעל בפני עשרה מישראל, ובחסר חד מהנך אסור להרגו, אבל ענשו מפורש בנביא, יכרת ה' וגו' [מלאכי ב' י"ב] וקנאים פוגעין בו קאי גם אגונב קסוה שאינו נהרג רק כשתפסו בשעה שגונב:

קנאין: [אייפרער], שמתקנאין עבור כבוד ה' ב"ה:

פוגעין בו: ר"ל מי שמתלהב באותו שעה לכבודו יתברך, רשאי להרגו:

כהן ששמש: ע"ג מזבח,

בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין: להלקותו כדינו, דלאו שיש בה חיוב מיתה בידי שמים הוא, ודוקא שניטמא בפנים, ולא שהה כשיעור המפורש [בפ"ה דשבועות], דאל"כ, או שנטמא בחוץ ונכנס, בר כרת הוא:

אלא פרחי כהונה: בחורי כהונה, דאינו ראוי שיענש ע"י נכבדי כהנה הזקנים, גם כדי שיקחו אלה מוסר [כבסוטה פ"א מ"ו]:

מוציאין אותו חוץ לעזרה: דבהר הבית מת מותר:

ומפציעין את מוחו בגזירין: בגזרי עצים. ונ"ל דכולהו הלממ"ס, כדמשמע מרש"י [דפ"א ב' ד"ה והיכא רמיזא]:

וחכמים אומרים בידי שמים: מיתה בידי שמים חלוק מכרת בג' דברים. דבכרת (א) מת בפחות מבן ס' שנה [כמ"ק דכ"ח א'], ולירושלמי [בכורים פ"ב] מת בפחות מנ' שנה. (ב) גם זרעו הקטנים בשעת החטא, נכרתים מהעולם, ולריב"א דוקא אותן שנכתב בהם ערירים ימותו. (ג) בכרת יש ג"כ אופן שגם נפשו נכרתת, דהיינו כל מקום שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא אז נפשו תתם כעשן אחר מותו, וכדאמרינן [סנהדרין ס"ד ב'], הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב. ואפשר דגם היכא דכתיב תכרת הנפש ההיא מלפני [כויקרא כ"ב ג'] גם היא תמה נכרתה. ומרמב"ם [רפ"ח מתשובה] משמע דבכל חייבי כרת הדין כן [ועי' מ"ק דכ"ח א', ותוס' שבת כ"ה א' ד"ה כרת, ותו' יבמות ד"ב א' ד"ה אשת]. משא"כ במיתה בידי שמים אין ענשו רק שמת בקוצר שנים, ואין זמן קצוב למיתתו, אמנם בש"ס [מ"ק דכ"ח א'] אמרי' דבמת בן ס' הו"ל מיתה בידי שמים. ורבינו כסף משנה [פ"ד מכלי מקדש ה"ד] כתב, דבמיתה בידי שמים, עלה מות בחלונו, שגם בעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו מנקרת באשפה והיא מתה, משא"כ בכרת ענשו רק על עצמו וזרעו [וע"ש]. וכל זה בלא עשה תשובה, אבל בעשה תשובה, כל חטא מתכפר [רמב"ם ספ"ג מתשובה]. אמנם לא תקשה, הרי ראינו כמה רשעים שכפרו בעיקר ובועלין נדות ומחללי שבתות הרבה פעמים, ואפ"ה יאריכו ימים ושנים כזקני אשמאי. וגם זרעם אינו כלה. ותו מה יהא ענשו של העובר כמה פעמים על כריתות, כיון שנפשו אבדה בראשונה, מה יהא לו עוד עונש בעה"ב אחרי שנפשו כבר כהנדוף עשן תנדוף, וכי אתגורי אתגור [ועי' בירושלמי רפ"ב דככורים דמקשה מה יהיה עונשו של חוטא בכרת אחר שחי נ' שנה וע"ש]. תשובה לדבר זה עי' בדרושי אשר פי ה' יקבנו אור החיים הנדפס בסוף הסדר הזה אי"ה, ובר"פ דלקמן:

בועז

הלכתא גבירתא