עיקר תוי"ט על סנהדרין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סנהדרין ט: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) הרוצח כו'. ילפינן להו בגמרא דבסייף. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) וכבש כו' חייב. דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם, היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום. גמרא. ומלת כבש עברית, כמו הגוים אשר כבש:

(ג) (על הברטנורא) אעפ"י שיודע שסופו להקיא. מיהו לאו מכחו מיית. רש"י:

(ד) (על המשנה) באבן כו'. הכא דפליגי באם יקום והתהלך כו' דכתיב בפרשת משפטים, ובאותה פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל, כדכתיב בפרשת רוצח בפרשת מסעי:

(ב)

(ה) (על המשנה) נתכוין כו'. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם, פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני חייב מיתה, פטור, דשמא לא יהרגנו. רש"י:

(ו) (על המשנה) לנפלים. אנפלים לא מחייב, דכמאן דקטיל דמי. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) דאם לא נתכוין למכות מיתה, התראת ספק היא, דהתרו בו אל תזרוק שמא תלך על לבו. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) והתרו בו עליו, דהתראת ודאי הוא, והרג את זה, חייב, דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית. ור' שמעון אומר כו', והאי דשביק ר' שמעון לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא, דלא תימא דר' שמעון פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. רש"י:

(ג)

(ט) (על הברטנורא) שלא להטריח בית דין. רש"י:

(י) (על המשנה) לבת כהן. ור"ש לטעמיה דס"ל דארוסה ג"כ בשריפה, ומדאפקה מארוסה בת ישראל שבסקילה ש"מ כו'. גמרא:

(יא) (על המשנה) למגדף כו'. שפושטין ידן בעיקר. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה. ומכלל בת ישראל נשואה שהיא בחנק. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) ר"ש לטעמיה דס"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק, דדנין הדחה הדחה מנביא, ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף, אמרת וכי איזה כח מרובה, כלומר איזה עון חמור, כח המדיח או בח הנדח, הוי אומר כח המדיח, שמע מינה דחנק חמור מסייף. גמר':

(יג) (על הברטנורא) שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב, דרבנן סבירא ליה דמדיחי עיר הנדחת בסקילה כו' גמרא. ועיין תוספות יום טוב:

(ד)

(יד) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן לה:

(טו) (על הברטנורא) ה"ק, שנמצאת עכשיו שהיתה תחלה כו':

(טז) (על הברטנורא) ואף על גב דבאיסר מוסיף מודה ר"י כדתנן במשנה ח' פרק ג' דכריתות, הכא בחמותו ונעשית א"א אף על גב דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית א"א ובמגו תאסר נמי עליו בא"א, תרי קטלי לא מצית קטיל ליה ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא:

(ה)

(יז) (על הברטנורא) דגברא בר קטלא הוא בידי שמים, וקרובי הוא דלא מקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת, מקרבים ליה לקטלה עלויה. ורמיזא בקרא דכתיב תמותת רשע רעה. פרש"י מי שהוחזק רשע תמיתתו רעתו, אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוהי. ועיקרא דמלתה דכיפה הלכה למשה מסיני היא:

(יח) (על הברטנורא) גמרא. אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת אלא שרוצה לטעום כל האיסורים:

(יט) (על הברטנורא) דכיון דשנה הוחזק דשוב לא יתיסר וכרבי אתיא דקים ליה דבתרי זימני הוי חזקה:

(כ) (על הברטנורא) ואין לו שם מקום להתפשט ולו לישן. הר"מ. וכיפה מלת ארמית. ונתת אותו אל המהפכת מתרגמינן כפתא:

(כא) (על המשנה) ההורג כו'. ואין עושין זה לשאר מחייבי מיתות ב"ד, אלא אם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עוונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמי, אפילו ע"ז ועריות ושבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן בין אדם למקום, אבל ש"ד מעבירות שבין אדם לחבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל מצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין כו'. הר"מ:

(ו)

(כב) (על הברטנורא)} כלומר שהקסוה הוא שם מושאל:

(כג) (על המשנה) קנאין כו' גונב קסוה, רמיז ליה קרא, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. ופירש"י כבלע לשון גנב שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא כו'. והמקלל בקוסם, דמחזי כמברך את השם. גמרא. ובועל כו' דהא אשכחן דבר כרת הוא, יכרת ה' לאיש:

(כד) (על הברטנורא) כמו לך פגע בו (מ"א ב') רש"י:

(כה) (על הברטנורא) אם הוא כהן. רש"י:

(כו) (על המשנה) לב"ד. כלומר להלקות בדין, לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים, אלא מוציאין כו' ואין ממחין עליהם. הר"מ:

(כז) (על המשנה) חוץ כו'. דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו:

(כח) (על הברטנורא) דבמאתים וחמשים איש (בשרופים דקרח) כתיב. רש"י. ור"ע סבר אין דנין יומת מימות כו' גמרא:

(כט) (על הברטנורא) וא"ת ותיפוק ליה שנכנס למקדש דבכרת. וי"ל שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור אלא בא בקצרה והפך בצנורא. תוספ'. ועתוי"ט אמאי לא חשיב נמי פרומי בגדים: