משנה כתובות יא ה

שום. בערוך [ע' שם] הביא ויקרא רבה פרשה צו [ט'] ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהלים נ') בשי"ן כתיב דשיים אורחיה סגי שוה ע"כ וכ"כ רא"ם פרשת לך לך [פיסקא שנאב] דשומא בשין ימנית:

שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. סתמא אפילו בקרקע משמע וכן מוכח מאוקמתא דגמרא שאכתוב לקמן בס"ד. וכתב הראב"ד פרק י"ג מהלכות מכירה דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאנה. ויהיה שם טעות. הלכך אפילו קרקעות קפידי אינשי:

שתות. הכא ביתמי תקון שיהא בטל אע"ג דקי"ל שתות קנה ומחזיר אונאה כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ד' דב"מ כ"כ מהר"ר פאלק כהן בש"ע ח"מ סימן ק"ט:

מכרן בטל. הא פחות משתות קיים ומקשינן בגמרא מדקתני סיפא אבל אם עשו אגרת בקורת. [פירש הר"ב הכרזה] ש"מ דרישא בדלא אכרוז והא תנן [בריש פרק ו' דערכין] שום היתומים שלשים יום כו' ומכריזין כו' וכל טועה בדבר משנה חוזר [כמ"ש הר"ב בריש פרק ג' דסנהדרין ובמשנה ד' פרק ד' דבכורות] ומוקמינן למתניתין בדברים שאין צריך הכרזה ואלו הן עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואיבעית אימא בשעה שאין מכריזין דלכרגי ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין שבמקום ההוא אין קונה לנכסים הנמכרים בהכרזה משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא בדרך בזיון לבזותם על שקונים השדות הנמכרים בזול ע"י הלחץ זו הדחק של הנושה הבא לקחת:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. פסק הר"ב כת"ק דהכי אפסיק בגמרא:

מכרן קיים. עד פלגא ותניא נמי הכי גמרא:

אגרת. שטר. הרמב"ם. לפי שכל הקונה או שהוחלט לו ניחא ליה דלקריוה אינשי להאי שטרא. כי היכי דלידעו כולי עלמא שעל ידי הבית דין ובדקדוק היתה הקנייה שלא יבא לידי בזיון וקצף רב הואיל והמכר לא נעשה מן הבעלים עצמם ולמיחש איכא לקלא בישא שיוציאו עליו ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא קרוי גלוי לכל לכך קראוהו אגרת שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה וכמו שכתבו הפוסקים בשם רב האי בקריאת המגילה שפושטה כאגרת ולא כרוכה כספר תורה כך נ"ל. ועיין משנה ח' פרק קמא דב"מ:

שוה מנה במאתים וכו'. וכתב בכסף משנה פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה שהרמב"ן כתב דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עד כאן ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה דהיינו עד מחצה דוקא עכ"ל הכסף משנה. ומסתברא ודאי דהרמב"ן חד מתרתי נקט והוא הדין מנה במאתים דדוקא אבל ביותר ממאתים לא ומוכח נמי שסברת הרמב"ן דלמאי דאמרינן דיש אונאה לקרקעות שזהו דוקא ביתר מפלג. ובאמת דפשטא דמתניתין הכי משמע מדנקט מנה במאתים ולהפך דמכרן קיים ומסתמא בדוקא מיתניא. אלא דקשיא לי דאי הכי אם כן רישא דמתניתין דלעיל מכרה שוה מנה במאתים כו' דנתקבלה כתובתה שמפרש הירושלמי בהוקר והוזל והיינו משום דקשיא ליה שיחזור המקח. ומאי קשיא ליה כלל הא ליכא חזרה בפלג אלא ודאי דסבר ליה להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות [דהיינו ביטול מקח אלא נקט לישנא דאיסורא דבקרא לא תונו] וכן הוא בטור חושן משפט סימן רכ"ז דבמחצה הוי אונאה לקרקעות. ומיהו התוספות בפרק ב' דקדושין דף מ"ב ע"ב נסתפקו בזה אי אמרינן במחצה הויא אונאה. אי דוקא ביתר ממחצה. ומאי דמספקא להו בקידושין מפשט פשיטא להו בפרק קמא דב"ק דף י"ד ע"ב. שכתבו דיתר מפלגא יש להם אונאה. וזה כסברת הרמב"ן. ולכך נראה בעיני דאף הירושלמי סבר ליה דוקא ביתר מפלגא וכפשטא דהך מתניתין דמסתמא בדוקא מתניא. והא דמקשה אמתניתין דלעיל ויחזור המקח היינו משום דסבירא ליה דלאו בדוקא נקטה מנה במאתים וכו' אלא הוא הדין נמי בפחות ויתר דההיא מתניתין לא אתיא לאשמעינן אלא דנתקבלה כתובתה ולפיכך לאו בדוקא מתניא. אבל הך דהכא דאשמעינן בדין המכירה עצמה. אם היא קיימת אם לא. היא ודאי בדוקא מתניא. ולפיכך נשמעינה מינה דאין אונאה אלא ביתר מפלג. [*ועיין מה שכתבתי בסוף משנה ב' פרק ו' דערכין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יד) (על המשנה) שום. בשי"ן ימנית. כמו [תהלים נ] ושם דרך, אראנו בישע אלהים, דשיים אורחיה, סגי שוה. ערוך:

(טו) (על המשנה) שתות. הכא ביתמי תקון שיהא בטל, אע"ג דקיימא לן דשתות קנה ומחזיר אונאה. בן כתב מוהר"ר פאלק כהן:

(טז) (על המשנה) בטל. היינו בדברים שאין צריך הכרזה. ואלו הם עבדים, שמא ישמעו ויברחו. מטלטלים ושטרות, שמא יגנבו. גמרא. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) קיים. עד פלגא. ותניא נמי הכי. גמרא:

(יח) (על המשנה) אגרת. שטר. לפי שכל הקונה ניחא ליה דלקרוייה אינשי להאי שטרא, כי היכי דלידעו כולי עלמא שע"י הב"ד ובדקדוק היתה הקניה כו' ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא גלוי לכל, לכן קראוה אגרת, שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה, וכמו שכתבו הפוסקים גבי המגילה. תי"ט:

(יט) (על המשנה) מנה במאתים וכו'. דוקא מאתים במנה. אבל בפחות ממנה לא. הרמב"ן. ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא. כ"מ. ועתוי"ט פלפול נאה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

שום הדיינים וכו': ביד פי"ג דהל' מכירה סי' י' י"א י"ב ובספי"ב דהלכות מלוה ולוה. ומלת שֹׁוֹם בשבלת דהיינו נקודה בימין גרסי' לה ובחולם. ותימא קצת בעיני אמאי לא קתני הדיינים שמכרו ופחתו שתות וכו' ונלע"ד שמתורץ עם מה שכתוב במגיד משנה בשם הרמב"ן ז"ל שם פי"ג דהלכות מכירה שכתב שם וז"ל הרמב"ן ז"ל באותה משנה הא דתנן שום שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ודאי בקרקעות היא ואם פחתו הדין נותן לחזור אבל אם הותירו ונתאנה לוקח למה חוזר לא יהא כח הדיוט חמור מכח ב"ד. ונ"ל דשום ששנינו כאן שהורידוהו לב"ח בשומא שב"ד תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן אם לא מצאו אלא כדי שומא מוכרין ואם לא מצאו אפילו כדי שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרים לב"ח להפרע ממנה בשומן והייינו שטרי חליטתא וכיון שב"ח בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה כך נ"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. גם הרשב"א ז"ל הביא לשון זה בחדושיו עכ"ל הרב המגיד ז"ל ולע"ד נראה שבזה הפירוש מדוקדק ומתורץ לשון שום הדיינים דנקט במתני. ואיתה למתני' פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) ותוס' פ' הזהב דף ז"ן. ובטור א"ה סי' ק"ד ובח"מ סי' ק"ט. וע"ש בספר מ"ע בסוף הסימן שנתן טעם לדעת הרא"ש ושאר גאונים דס"ל דהא דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל הוי כפשוטו דאיירי גם במכרו ללוקח ודלא כמ"ש בסמוך בשם מגיד משנה:

שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל: נראה מדברי תוס' ז"ל שאם לא טעו הדיינים אלא בפחות משתות אע"פ שהמקח קיים האונאה מיהא צריך להחזיר. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פי"ג מהלכות מכירה שב"ד שמכרו ביוקר שתות לתועלת היתומים אם ירצו היתומים שלא לבטל המקח ויחזירו האונאה מחזירין שלא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל איכא דקשה ליה דהא סתמא דמתני' אפילו בקרקעות משמע ואמאי מכרן בטל בשלמא פחות משתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרינן בגמרא גבי שליח ובדין הוא דאפילו כל שהוא חוזר אלא דמשום כח ב"ד אמרו עד שתות הלכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח. והראב"ד ז"ל בהשגות בפי"ג מהלכות מכירה כתב דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מב"ד לא עלה בדעתו שיתאנה ויהיה שם שום טעות הלכך אפילו קרקעות קפיד איניש עכ"ל הר"ן ז"ל ועוד הביא שם התירוץ שהבאתי לעיל בראש המשנה בשם הרמב"ן ז"ל והביאו ג"כ בפ' האיש מקדש דף תרל"ח:

אבל אם עשו אגרת בקרת: הא דתנן בפ"ק דב"מ אגרות שום ואגרות מזון רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום ושטרי מזון כדאמר שטרי חליצה ומיאונים ושטרי בירורין נראה לו דקרי אגרת מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרותיהן לב"ד אחר לשום ולמזון לפלוני אבל הכא לא אפשר הכי ולעיל בגמרא בשלהי אע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דבגמרא אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה. כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין נעשה ודאי טעו דתנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההיא ה"א שליח אבל ב"ד לא קמ"ל דאפילו ב"ד. איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינים שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים לא רישא וסיפא בדאכרוז [הגהה כך הלשון ג"כ בהרי"ף ז"ל ונראה שנסחא מדוייקת היא ועיקר אבל בגמ' אני רואה אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא וכו' ותימא מרש"ל וגם מהרב בצלאל אשכנזי ז"ל שלא הגיהוה ולא דברו בה]. ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהם רישא דקתני פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין עליהן כגון עבדים שטרות ומטלטלין שאין מכריזין עליהם מטעמא דמפרש בגמ' עבדים שמא יברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו. א"נ בשעה שאין מכריזין עליהם כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה דמזבנינן בלא הכרזה. א"נ במקום שאין מכריזין כגון נהרדעי שלעולם לא עשו אגרת בקרת משום דהוו מבזו להו בני אכלי נכסי אכרזתא הנמכרות בזול דכיון דלא בעו הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא אם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים סיפא דקתני אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכרוז עלייהו כד חזי בין פיחתו בין הוסיפו מכרן קיים והלשון דחוק דקתני אבל אם עשו אגרת בקרת דמכלל דרישא מיירי בדלא אכרוז וי"ל דאי הוה תני אבל אם הכריזו הוה משמע דברישא לא אכרוז אבל להכי תני אגרת בקרת משום דאורחא דמילתא הוא כשמכריזין מדרך החיוב כותבין שטר הכרזה אבל כשמכריזין שלא מדרך החיוב אלא שהיה נראה לב"ד צורך שעה אין כותבין שטר הכרזה לפי שמי שיראה שטר הכרזה יחשוב אותם לב"ד טועין שהכריזו בדברים שאין להכריז נמצא שזה הלשון דאגרת בקרת מדלא קתני אבל אם הכריזו מודה דרישא נמי איירי בדאכרוז אלא שלא כתבו שטר הכרזה. מיהו אין הטעם הגון לחלק בין אם היתה הכרזה מדרך החיוב ובין לא היתה מדרך החיוב דטעמא דהכרזה היא כיון שדקדקו ב"ד כ"כ במתון ובפרסום בשומא זו אין לתלות בה שום טעות הלכך אפילו עשו הכרזה בדברים שאין מכריזין האי טעמא מיהא איתא ביה אם הוסיפו לעשות וכי בשביל זה גרע טפי על כן נראה לפרש רישא וסיפא בדאכרוז כלומר רישא וסיפא מודו דבעינן הכרזה ואם לא הכריזו אפילו שוה בשוה מכרן בטל והא דדייקינן מרישא הא שוה בשוה מכרן קיים בדברים שאין מכריזין עליהם ולא הכריזו עכ"ל הרא"ש ז"ל. ונראה שהפירוש הראשון הוא ג"כ פי' הרב אלפסי ז"ל וכתב הר"ן ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ולוה ולפי זה הא דנקט רישא וסיפא בדאכרוז ולא אמר רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז משום דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דבדברים שאין מכריזין עליהם אפילו הכריזו לא יפה כחן אבל רבינו האיי ז"ל פי' בספר המקח דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ובהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו דכיון שדקדקו כ"כ שהכריזו בדברים שאין צריך להכריז עליהם אמרו דאפילו עד פלגא מכרן קיים. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או מאתים במנה אבל יותר על כן או פחות מכן מכרן בטל מדגרסינן בפ' מי שמת גבי מתני' דתנן אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר וכו' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דוקא הוי ואע"ג דקתני אפילו עכ"ל ז"ל: