רמב"ם על כתובות יא
כתובות פרק יא
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה כתובות יא רמבם
כבר נתבאר (פרק ד הלכה יא) כי מתנאי הכתובה "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי".
וכבר בארנו (פרק י הלכה א) כמו כן שיורשיה לא יורשין כתובתה אלא אם כן נשבעה ומתה, אבל אם מתה והיא לא נשבעה איבדה כתובתה, ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה:
שלא בבית דין - רוצה לומר שלא בבית דין מומחין, אבל הרשות בידה בבית דין הדיוטות, ובתנאי שיהיו יודעים בשומת הקרקעות שמכרה.
וממה שראוי שתדעהו שהאלמנה ניזונת מן המטלטלין כמו כן, ואפילו שאין המטלטלין תחת ידה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
כבר ביארנו [הלכה הקודמת] כי מה שאמרו חכמים שלא בבית דין רוצה לומר בבית דין מומחין.
ואמרו שהיא מוכרת מקרקעות בעלה בבית דין הדיוטות למזונות או לעיקר כתובה, ואפילו שלא נשאר לה מן כתובתה אלא חלק מעט.
ודע שפסק הלכה מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, רוצה לומר שהיא תשבע שבועת התורה שלא הניח לה מזונות.
והלכה כחכמים:
רבן שמעון בן גמליאל אומר, שאם מכרה שדה בדמים פחות ממה שהוא שווה, בעניין שאם אנו לוקחין אותו ממנה בשווי נשאר מן השדה חתיכה שתהא מידתה בת תשעה קבין, ובגנה אם מכרה גנה ישאר חצי קב, הנה המכר בטל.
וכבר ביארנו בסדר זרעים בכמה מקומות (סוף פאה הלכה ז וכלאים פרק ב הלכה א) כי סאה ששה קבין, ומידת בית סאה אלפים וחמש מאות אמה, ותשבורת בית קב ארבע מאות ושבע עשרה אמה פחות שליש.
ובית רובע - הוא רובע הקב.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אגרת בקרת - הוא שטר חקירה ועיון. והוא שתהיה שם שומא והכרזה, ויכתבו שהם הפליגו בקיום ובחקירה בכל כוחם.
וזה דברי תנא קמא, והלכה כמותו:
כבר בארנו זאת ההלכה בפרק התשיעי מיבמות (הלכה ה) ונחזור לפרשה גם בכאן עד שלא ישאר בה ספק, ונבאר דיניה אחד אחד.
ותחילת זה כי ממאנת, ושניה, ואילונית שלא הכיר בה, אין להן כתובה, רוצה לומר מנה מאתים, אבל תוספת כתובה יש להן.
ועניין לא פירות - שפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו.
ואמנם אמרם ולא מזונות - בממאנת, רוצה לומר כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ואחר כך מיאנה, אינו חייב לשלם מה שאכלה אחר הליכתו וקודם המיאון, אחר שמיאנה. אבל שניה ואילונית אינו חייב במזונות כלל, ואפילו הוא מצוי בעיר והם תחתיו.
אבל אמרם ולא בלאות - הוא לפי מה שאבאר, וזה שבלאותיה כשהם מצוין ואיתנהו בעינייהו אין ספק שנוטלת בלאותיה, בין היתה ממאנת או אילונית, ואפילו זנתה תחת בעלה ברצון הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצוים, והוא מה שאמרו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין. אבל חילוק הדינים כשהבלאות נפסדו ונאבדו על ידי שנשתמשה בהן, אם תוציאם מיד הבעל ויתן מה שהיו שווין הבלאות או לא. [וכל מקום שיאמר יש לה בלאות רוצה לומר שתוציא ממנו ערך דמיהן,] וכל מקום שיאמר אין לה בלאות רוצה לומר שלא תוציאם ממנו.
ואמרו בכאן בממאנת אין לה בלאות, רוצה לומר מה שנאבד מממונה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אין לה בלאות, אבל השניה אין לה בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה. וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על הצד אשר ביארנו בפרק התשיעי מיבמות (שם).
והעיקר אצלנו בנכסי מלוג והוא פסק ההלכה "עיילא ליה גלימא, פירא הוי, ומיכסי בה עד דבלי". ולכך אין האדם חייב בבלאות נכסי מלוג בשום פנים, ונגמר בזה העניין דין שניה וזולתה ודע זה.
ודין האילונית כשלא הכיר בה, שאמרנו בה גם כן אין לה בלאות של נכסי צאן ברזל, לפי שהן ברשותו וכל מה שנאבד מהן אינו חייב בו, אבל בלאות של נכסי מלוג יש לה לפי שהם ברשותה, ולא היה לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל. וכל אלה אם כן נגמרו הנישואין ונתקיימו, אבל הכיר בה דינה כדין שאר הנשים.
אבל אלמנה לכהן גדול וחברותיה, אשר אמר בהן יש להן כתובה, וכמו כן פירות מזונות ובלאות, רוצה לומר שהיא תוציא ממנו הפירות שאכל בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג. וכמו כן יש לה מזונות לאחר מיתה, אבל בחייו כופין אותו לגרש, ואין נותנין לה מזונות, ויש לה בלאות נכסי צאן ברזל כדין כל אשה. וכל זה כשהבין בהן, אבל אם נישאו בטעות ולא נודעו איסורן אלא אחר כן, דינם כדין האילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבלאות ובמזונות ובפירות.
והכלל מכל זה בדיני הבלאות:
- כשהן בעין אין ספק שיש לה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל יהיו הנישואין על איזה דרך שיהיו.
- ואם הבלאות אינן בעין כלל והנישואין גמורין ואין בהם שום הפסד, או שהיתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, או שהיתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן, הדין בהן אחד - בלאות נכסי צאן ברזל יש להן, בלאות נכסי מלוג אין להן.
- אבל הממאנת אין לה בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל.
- ואילונית שלא הכיר בה, ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכיר בהן, הדין לכולן אחד הוא - בלאות נכסי צאן ברזל אין להן, בלאות נכסי מלוג יש להן, הפך מן השניה. והטעם שהשניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה, ואלמנה לכהן גדול והדומות לה יש להן כתובה כשהכיר בהן, לפי שהשניה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא, והללו צריכין חיזוק והללו אין צריכין חיזוק:
משנה כתובות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב