רמב"ם על כתובות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על כתובות · י · >>

כתובות פרק י[עריכה]


משנה א[עריכה]

כשנשבעה האלמנה שבועת התורה, כמו שנשבעת כל אלמנה מיד שתזכה בכתובתה כמו שיתבאר לפנים, ואם אחר כך מתה אז יתבעו יורשיה כתובתה, אבל אם מתה קודם השבועה הפסידה כתובתה כולה, לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה.

ואמרו שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה - רוצה לומר לירושת בנין דכרין, שיורשי שנייה יורשין כתובת אמן, ואחר כן ירשו יורשי ראשונה כתובת אמן אם נשאר להם שום דבר. ואמנם דין זה כשמתה האחת בחייו והשניה אחר מותו, אבל כשמתו שתיהן בחייו אין דין לכתובת בנין דכרין עד שיניח יותר על שתי כתובות דינר, כמו שיתבאר בזה הפרק (הלכה שאחר זה):

משנה ב[עריכה]

אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן - ויחלקו כולם הדינר או מה שיש להם בו יותר בשוה.

וראוי - הוא הדבר שעדיין לא הגיע לידו, אבל אפשר הוא וקרוב שיגיע לידו, כגון שהניח חובות או סחורות ביד הלווים או שהקנה ממון בעיר אחרת.

והלכה כרבי שמעון:

משנה ג[עריכה]

( ראו משנה ב' )


משנה ד[עריכה]

מנה - הוא ארבעה דינרין של זהב. וכל מנה הנזכר במשנה הם מאה דינר של כסף לפי מה שנתבאר בסוף פאה. וכמו כן כשהם אומרים מאתים וארבע מאות וזולת זה מחשבון המאות.

וזאת החלוקה מחוייבת בזמן שהכתובות ביום אחד, או כשלא הניח לה [אלא] מטלטלין כמו שנבאר, שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין.

ואמרו היו שם מאתים, היו שם שלוש מאות - כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אומר אף אלו חולקות בשווה, וכן הלכה.

וצריך שתעיין בזה העיקר שנופל עליו דין החלוקה לעולם בין בעלי חובות, ועל זה תעשה היקש בעניין הכתובות.

והוא שהאדם אם הניח ממון ובעלי חובות הרבה, ונתחייבו לחלוק לפי מה שהקדמנו, רואין בכלל כל החובות ומה שהניח.

  • ואם הממון כפי החובות, יקח כל אחד ואחד חלקו וזה מבואר.
  • ואם היה הממון פחות, רואין אם כשיתחלק ביניהם בשווה יגיע לפחות שבהם שיעור חובו או פחות מכאן, חולקין בשווה.
  • ואם כשיתחלק בשווה יגיע לפחות שבהם יותר מן החוב שיש לו, מסלקין זה התוספת, וחולקין השאר ביניהם בשווה עד שיגיע לפחות שבהם שיעור חובו ויסתלק. אחר כך חוזרין לזה התוספת שנסתלק, וחולקין אותו לאותן בעלי חובות שנשארו כמו שחלקו בתחילה, עד שיגמר כל הממון.

ומשל זה בזאת הבבא הנזכרת במשנה.

  • כשהניח שלש מאות או פחות חולקין בשווה.
  • ואם הניח ארבע מאות, חולקין שלש מאות בשווה ותסתלק בעלת המנה מהכל, ויחלקו זה המנה היתר בעלת המאתים ובעלת שלש מאות בשווה.
  • ואם הניח חמש מאות, חולקין שלש מאות בשווה ותסתלק בעלת המנה מהכל, והמאתים חולקות אותן בעלת המאתים ובעלת השלש מאות, ונמצאת הראשונה והשניה שיגיע להם כל חלקם, ונמצאת השלישית שהגיע לה מאתים.

ועל זה תעשה היקש ואפילו היו בעלי חובות אלף.

ואמנם מה שאמר וכן שלושה שהטילו לכיס - הוא חוזר אל הבבא אחרונה, שהם יחלקו ביניהם הריוח וההפסד לפי מה שיש לכל אחד מהם בקרן.

וזה כשיש ריוח והפסד וגוף הממון קיים. והעניין בזה לפי מה שאני מבאר, כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו בחילוף או פחתו על דרך זה חולקין לפי המעות. אבל אם לקחו השותפין סחורה והרויחו בה או הפסידו יהיה הריוח וההפסד ביניהם בשווה, בלתי שנשגיח למה שיש לכל אחד ואחד מהם בעיקר הקרן. וזה הוא הדין המוסכם הנאות ללשון המשנה לפי מה שביאר התלמוד, והוא פסק מן הגאונים האחרונים:

משנה ה[עריכה]

כשיש שם יורש או בעל חוב, אין בו מחלוקת שאין לאחת מהן לגבות כתובתה עד שתשבע.

ואמנם מחלוקת בן ננס (בשאין) [כשיש] שם מערער. שהוא אומר כשנמצאת שדה אחת מאותן שלש שדות שזכו בהן שלש נשים הראשונות שאינה שלו, והוציאה אותו קרקע מתחת ידה, אין מוציאין מיד הרביעית שדה שבידה ואף על פי שהיא מאוחרת ממנה, לפי שהוא סובר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואין לזאת שיצאה הקרקע מתחת ידה עם הרביעית אלא שבועה בלבד, שבדין תפסה ולכך תשבע שבועת התורה ומיד תרד לזה הקרקע, עד שלא תצטרך שבועה אלא כשיתבעו ממנה.

ותנא קמא סבר שהיא לא תשבע, לפי שהעיקר אצלנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, וכשיצא הקרקע מיד אחת מהשלש הקודמות תחזור ותגבה מה שביד אחרים. ומוציאין הקרקע שהיא ביד הרביעית, ולכך אין תועלת לשבועתה אחר כשהורדנו אותה לזה הקרקע אינה הורדה גמורה, לפי שהיא מזומנת לצאת ממנו.

ומתוך דברינו יתבאר לך שאלו הם הארבעה נשים כשתפסו מטלטלין, אם תפסה הרביעית מטלטלין בכתובתה, שהיא נשבעת ומיד תפסה לדברי הכל, לפי שאין מחלוקת במטלטלין שאין מוציאין מתחת ידה. וכבר בארנו פעמים הרבה שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין.

והלכה כתנא קמא במה שאמר מה שגבה לא גבה.

ומה שאמר אין שם אלא מנה חולקות בשווה - הוא דבר מחוייב הכרחי על העיקר שקדמנו באיכות החלוקה, לפי שהכתובה הפחותה בתורתנו מנה, כמו שנתבאר בתחילת המסכתא "בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה":

משנה ו[עריכה]

זאת הכתיבה שכתבה הראשונה היא בקניין על כל פנים. ובתנאי שהיא לא רצתה להקנות ללוקח אחר זולתי לזה הלוקח, כדי שלא תטעון ותאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, שאנו אומרים לה אין מנהגך לעשות נחת רוח לבעליך לפי כשרצית שלא להקנות לא הקנית. ולכך כל הקנאה שתקנה האשה במכירת בעלה בקרקעותיו או בנכסי צאן ברזל אינו עשוי ואינו מועיל, לפי שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולכך הקניתי, אלא אם מכר בעלה לראובן ולא רצתה להקנות, ואחר כך מכר בעלה אותו שדה בעצמו לשמעון והקנית, שאנו נאמר לה זה היה ברצונך, שאם לא כן היית נמנעת מלהקנות כמו שנמנעת מלהקנות לראובן.

ופירוש פשרה - על אמיתת הלשון ביצוע העניין, רוצה לומר תיקון. וכן קורין למים שאינן קרים ולא חמין, פושרין.

ואמרו וכן בעל חוב - פירשו ואמרו וכן בעל חוב ושני לקוחות, וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות כשתרצה לטרוף כתובה והיא כבר הקנית לאחד משני הלקוחות ולא הקנית לשני: