משנה גיטין א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק א · משנה א | >>
המביא גט א ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
רבן גמליאל אומר, אף המביא מן הרקם ומן החגרז.
רבי אליעזר אומר, אפלו מכפר לודים ח ללוד.
וחכמים אומרים, אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליךט.
והמביא ממדינה למדינה במדינת י הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו מהגמוניא יב להגמוניא.
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם,
- צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים לְלֹד.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם",
- אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהַמּוֹלִיךְ.
- וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם,
- צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא:
המביא גט - ממדינת הים,
- צריך שיאמר: בפני נכתב, ובפני נחתם.
- רבן גמליאל אומר:
- אף המביא - מרקם, ומן ההגר.
- רבי אליעזר אומר:
- אפילו מכפר לודים - ללוד.
- וחכמים אומרין:
- אין צריך שיאמר - בפני נכתב, ובפני נחתם,
- אלא - המביא ממדינת הים.
- והמוליך והמביא, ממדינה למדינה - במדינת הים,
- צריך שיאמר: בפני נכתב, ובפני נחתם.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- אפילו מאגמוניה - לאגמוניה.
הגמוניא - פקידות.
ואומר, שאפילו הביא גט במדינה זאת בעצמה מאדנות זה לאדנות איש אחר, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
ופסק ההלכה, שכל המביא גט לחוצה לארץ ואפילו מארץ ישראל, או המביא גט מחוצה לארץ ואפילו לארץ ישראל, אם נתקיים אצלנו חתימת עדיו ונתקיים בבית דין כמו שנתבאר בפרק שני מכתובות (דף כא:), הרי זה גט כשר ויתנוהו בית דין, ולא נצטרך שנשמע מן המביא שום דבר אלא שהוא היה שליח בלבד. ואם אין מכירין חתימת העדים, על כל פנים צריך שיאמר המביא אותו בפני נכתב ובפני נחתם, ויתנהו לה בפני שנים ואז תתגרש. וחיוב על השנים שיקראו הגט, ואז ינתן לה:
אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא, התחיל עכשיו בענין הגרושין, שאחרי נשואין באין גרושין, ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין:
המביא גט ממדינת הים - כל חוצה לארץ קרי מדינת הים ב:
צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם - אית דאמרי טעמא, לפי שאין בני מדינת הים בני תורה, ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה ג. הלכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין ד. ואית דאמרי טעמא, לפי שאין שיירות מצויות משם לכאן, שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהיו עדים מצויין להכיר חתימת העדים ה. והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי ו, ושוב לא יועיל ערעור הבעל:
מן הרקם ומן החגר - בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:
אפילו מכפר לודים - שהיא מחוצה לארץ:
ללוד - שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל:
מהגמוניא להגמוניא - שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה יא:
אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא. התחיל עכשיו בענין הגרושין. שאחרי נשואין באין גרושין. ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין. וכבר כתבתי בריש מסכת סוטה שבזה נטיתי מסדור הרמב"ם. לפי שלא נראה כן מהגמרא:
המביא גט. שכן יכול הבעל לשלוח כדתניא ברפ"ק [צ"ל ברפ"ב] דקדושין ושלחה [ולא כתיב וגרשה] מלמד שהוא עושה שליח:
גט. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולא תשמע למ"ש התשבי שהתוס' נותנים טעם שנקרא גט. לפי שיש בו י"ב שורות. ע"כ. שלא כן הוא אלא איפכא שכתבו דלפיכך נהגו לכתוב י"ב שורות כמספר גט. ואע"ג דשאר שטרות פעמים נמי קרי גט [כדתנן לקמן מ"ה. ועיין בפירוש הר"ב ר"פ בתרא דב"ב] מ"מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה. משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה. תוס'. וכ"כ הרמב"ם במשנה ה' פרק דלקמן. ועיין [מה שכתבתי שם ו] במשנה ה' פ"ו:
ממדינת הים. פירש הר"ב כל חוצה לארץ קרוי מדינת הים וכן לשון רש"י. והר"ן פירש דחוצה לארץ של צד מערבי של ארץ ישראל נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות [ולקמן אמרינן דת"ק מפיק אלו מכלל] ומש"ה אמר שהמביא גט ממדינת הים שהוא מערב א"י וה"ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאותן שבמ"ה שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים. כלומר כל ת"ל שהיא דומה לח"ל שבמ"ה. עכ"ל:
צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פי' הר"ב אית דאמרי טעמא לפי שאין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הכי אמר רבה בגמ' ופירש"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה. וכתבו התוס' כלומר דהך דרשא אינה נראית להם עקר דרשא. ופירוש אין בקיאין [דהכי לישנא דגמ'] אין חוששין לדרשא דלשמה. דאל"ה מ"ש משאר הלכות גטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. ע"כ. ומ"ש הר"ב וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה וכ"כ רש"י וקשיא דא"כ עיקר תקנה חסר מן הספר. עוד פירש"י בדף ג' דסתמא כי מסהיד דבפני נכתב ובפני נחתם לשמה קמסהיד. וכן דעת התוס'. וכ"כ הר"ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני. ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה. דלאחר נכתב. ועוד שכיון שהוא שלוחו של בעלה [של] זו והוא אומר שבפ"נ ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו בפניו ואח"כ מצאו זה ונתנו לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן. ע"כ. ולפיכך לא הצריכוהו לסיים בעדותו לשמה. אלא סגי כשיאמר בפני נכתב ובפני נחתס. אבל בלא בפ"נ ובפ"נ לא סגי. שהיאך תתקיים עדותו להעיד על לשמה בלא בפ"נ ובפ"נ. וטעמא דלא תקנו לומר בהדיא לשמה מפרש בגמרא דחיישינן דלמא לא יאמר. ופירש"י והוה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמרי שהולד ממזר. ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוהו דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מלתא באפי נפשה היא. לא גייז. והקשו בגמרא אמאי מהימנינן ליה לשליח דליתא אלא חד ובערוה בעינן שנים כדתנן במשנה ג' פ"ו דסוטה. ומשנינן רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. ומ"ש הר"ב ואית דאמרי טעמא לפי שאין שיירות מצויות וכו' שיהיו עדום מצויין להכיר חתימת העדים. ובגמ' א"כ בפ"נ למה לי. ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א. ומ"ש הר"ב והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד [דלא חציף איניש לזיופי] ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא הקלו. גמ'.
רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם כו'. ובגמ' מפרש דבהא פליגי. דת"ק סבר דמרקם וחגר אע"פ שהן מח"ל אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. לפי שהן עיירות הסמוכות לא"י וכ"ש מכפר לודים [ללוד] שא"צ לפי שהוא מובלע בתחום א"י כלומר שהכתוב מנה עיירות רבות בתחום א"י ומהן ולהלן ח"ל. ויש מהן בולטות מחגרותיהן. [ול' רש"י מחברותיהן] ויוצאות לחוץ ד' או ה' פרסאות. ומסילה ההולכת מזו לזו [נכנסת לפנים מן הבליטה והמסילה]. [אלו חמשה תיבות [האחרונות] אינם בפירש"י] היא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מן בליטת העיירות הבולטות ררקרו מובלעות והכי הוה כפר לודין. ות"ק סבר רקם וחגר דכיון דסמוכות נינהו לא"י אין השליח הבא מהן צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכ"ש הבא מכפר לודין שהוא מובלע משום דבין סמוכות בין מובלעות גמירי לשמה ושכיחי עדים לקיימו. ואתי ר"ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודין גמירי ושכיחי. אבל סמוכות כגון רקם וחגר. לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר"א למימר דאפי' מכפר לודין שהוא מובלע ל"ל בפ"נ ובפ"נ. דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעות גמירי ושכיחי. אפ"ה מצריך בהו לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הכי איתא בגמרא. לשון הר"ן:
מן הרקם כו'. פי' הר"ב בין קדש כו' כ"כ רש"י. וכתבו תוס' והר"ן שבספר יהושע מפורש דקדש וברד מא"י הוא. איכא למימר דהני אחריני נינהו דכי היכי דאמרי' בפרק אלו הן [הגולין ד"י] דתרי קדש הוו בא"י ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא הוה בח"ל וכן נמי ברד. ע"כ. ובעל כפתור ופרח בפי"א כתב עוד תירוץ אחר דאפי' כי נאמר שהוא קדש שבגליל שמא לא היה מכבוש שני ע"כ. ואשתמיטתיה דהתוס' הביאו ספרי דפ' עקב דחשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל. ועוד כתבו התוספות דיש לתרץ שאע"פ שהן א"י [צריך לומר בפ"נ ובפ"נ] הואיל והן בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א"י ומופלג מן הישיבות ובתי דינין.
אפילו מכפר לודים ללוד. מקרי כפר לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש"ה נקט לצוד לרבותא. הר"ן והתוס'.
וחכ"א א"צ כו' אלא המביא ממ"ה והמוליך. ובהא פליגי את"ק דלת"ק המוליך מא"י לח"ל א"צ לפי שבני א"י בקיאין לשמה. וחכמים גזרי מוליך אטו מביא. ולאית דאמרי דטעמא דאין עדים מצוים כו' ת"ק נמי הכי ס"ל וחכמים לפרושי מלתא דת"ק אתו דמביא דנקט לאו דוקא אלא ה"ה למוליך. [גמ' דף ד' ע"ב] :
והמביא ממדינה למדינה במדינת הים. למאן דמפרש טעמא דאין בקיאין לשמה מפרש בגמ' דה"ה דבאותה מדינה נמי צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא"י לא צריך ואפי' לכתחלה [ועיין במ"ג] ולאידך טעמא נמי בא"י דקביעי ב"ד שכיחי שיירות:
אפילו מהגמוניא להגמוניא. פי' הר"ב בעיר אחת ומקפידין כו' נמ'. ופירש"י שלא ילך [מן] הגמוניא זו להגמוניא זו. ע"כ. ובא"י נמי לטעמא דקיום כיון דמקפידות. ולטעמא דלשמה נמי על כרחיך בא"י. דבח"ל אפי' באותה הגמוניא. ואלא מיהת דבא"י [אע"ג] דבקיאין לשמה כי מקפידין צריך שיאמר משום דמ"ד טעמא לשמה ס"ל נמי טעמא דקיום כדאיתא בגמרא:
הגמוגיא. פקידות. הרמב"ם ובישעיה ט' י"ג ראש וזנב ות"י ריש והגמון ועיין בעדיות פ"ז משנה ז':
(א) (על המשנה) גט. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולכך נהגו לכתוב בו י"ב שורות כמנין גט. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י. והר"נ פירש דח"ל של צד מערבי של א"י נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות (ולקמן אמרינן דת"ק מפיק אלו מכלל). ומש"ה אמר ממדינת הים שהיא מערב א"י וה"ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאלו שבמדינת הים שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל במה שסיים כלומר כל חו"ל שהוא דומה לחו"ל שבמדינת הים:
(ג) (על הברטנורא) וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה ; ואין בקיאין היינו דאין חוששין להך דרשה דאל"ה מ"ש משאר הלכות גיטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. תוספ':
(ד) (על הברטנורא) ורש"י פירש דסתמא כי מסהיד בפ"נ ובפ"נ לשמה קמסהיד. וסיים הר"ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה. ואלו לא נכתב לשמה היה אומר השליח כך אירע מעשה דלאחר נכתב. והא דסגי בעד אחד, משום דרוב בקיאין הן. ואפילו לר"מ דחייש למעוטא הבא הוי מעוטא דמעוטא, ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. גמרא ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) ופריך בגמרא א"כ בפני נכתב למ"ל, ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד:
(ו) (על הברטנורא) דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. גמרא:
(ז) (על המשנה) החגר. בגמרא מפרש דבהא פליגי דת"ק סבר דמרקם וחגר אע"פ שהן מחו"ל א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפי שהן עיירות הסמוכות לא"י, וכ"ש מכפר לודים ללוד שא"צ לפי שהוא מובלע בתחום א"י כו'. ואתי ר"ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודים גמירי ושכיחי, אבל סמוכות כגון, רקם לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר"א למימר דאפילו מכפר לודים שהוא מובלע צ"ל בפ"נ ובפ"נ, דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעים גמירי ושכיחי, אפ"ה מצריך בהו, לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הר"ן:
(ח) (על המשנה) מכפר כו'. מיקרי כפר. לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש"ה נקט ללוד לרבותא. הר"נ:
(ט) (על המשנה) והמוליך. ובהא פליגי את"ק, דלת"ק המוליך מא"י לחול א"צ לפי שבני א"י בקיאין, לשמה, וחכמים גזרו מוליך אטו מביא. ולמ"ד טעמא משום קיום חכמים לפרושי מלתא דת"ק אתו דמביא לאו דוקא. אלא ה"ה מוליך. גמרא:
(י) (על המשנה) במדינת הים. לטעמא דאין בקיאין ה"ה באותה מדינה נמי צריך שיאמר, אלא דנקט ממדינה, למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא"י לא צריך, ואפילו לכתחלה. ולאידך. טעמא נמי בא"י דקביעי ב"ד שכיחי שיירות. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) גמרא ופירש"י שלא ילך מזו לזו. ובא"י נמי, לטעמא דקיום דמקפידין ולמ"ד לשמה נמי דאיהו ס"ל נמי טעמא דקיום דאלו בחו"ל אפילו באותה הגמוניא כדאיתא. בגמרא:
(יב) (על המשנה) הגמוניא. פקידות:
עיין במה שכתבתי ברפ"ק דקדושין וענין סדור גיטין קודם קדושין. ומה טעם הקדמנו סוטה לגיטין כבר כתבתיו לעיל שם ריש סוטה:
המביא גט: מצאתי כתוב בשם תוס' שנאץ דהאי דנקט המביא לשון דיעבד דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא משום דאסור לגרש לכתחילה כדמשמע בשלהי מכלתין וכה"ג אמרינן בריש מסכת סוטה המקנא דיעבד אין לכתחילה לא קסבר האי תנא דידן שאסור לקנאת והכי נמי הכא ע"כ. ומה שנוהגין לכתוב שנים עשר שורות בגט אומר ר"ת משום דגט בגימטריא הוי שנים עשר ור"י שמע בשם רב האיי גאון ובשם רב סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ד' חומשי ס"ת כדאמרינן בבבא בתרא שצריך להניח ד' שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה תוס' ז"ל. ועיין עוד בספר הלבוש א"ה סימן קכ"ה סעיף י"א. ועוד כתב שם י"א שגט הוא לשון שבר כדאמרינן בירושלמי הני עכברי רשיעי לא דיין דאכלי אלא דגייטי. פי' לא דיי להני עכברים שאוכלין אלא שגם שוברים לכך קראו שטר זה גט מפני שהיא כורת ושובר בין האיש והאשה ע"כ ואני מצאתי כתוב בשלטי הגבורים לשון גט כמו שמצינו בירושלמי אבן אחת בכרכי הים וגטא שמה ומגרשת כל חברותיה מסביבותיה מפי ה"ר אברהם מאושטרקייא ע"כ. ונלע"ד דבהא אתי שפיר דנקט גט סתם ולא איצטריך למנקט גט אשה בהדיא ואתי שפיר נמי דקתני ממדינת הים ולא קתני מח"ל. עוד נלע"ד דבדין הוא דה"ל למישרי ולמיתני ברישא כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול שהוא עיקר דיני הגט ולאשמעינן דבעינן לשמה כדכתיב וכתב לה ודרשינן לשמה והדר ליתני סעיפי העיקר הזה דהיינו המביא גט וכו'. אלא איידי דחביבא דהוי תקנתא דרבנן דלימא הכי ודסגי באחד משום עגונא דאיתתא כדאיתא בגמרא נקטיה ברישא. ואיתא להאי בבא בר"פ שני דמכלתין:
ממדינת הים: כל ח"ל בר מבבל קרי מדינת הים רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל דלהכי נקט ממדינת הים דמשמע רחוק כמו האשה שהלך בעלה למדינת הים פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים לאפוקי רקם וחגר דפליג בהו ר"ג אבל אי הוי תני מח"ל הוה משמע כל ח"ל אפילו רקם וחגר עכ"ל ז"ל. וכתב עליהן הר"ן ז"ל ואין כל זה נוח לי דלא מרחקא כל כך חוצה לארץ מא"י למיקרי לה מדינת הים ודאמרינן בעלמא האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכו להם למדינת הים נהי דה"ה למקום רחוק הרבה מ"מ מדינת הים ממש קאמר ולא אשכחן בשום דוכתא דקרי למקום רחוק מדינת הים ולפיכך אנו אומרים דת"ק דאית ליה דסמוכות ומובלעות לא צריכי נקט ח"ל שהיא מצד מערבי של א"י לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות [כו' עי' בתוי"ט] ומצאתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהא דלא תני מח"ל כדי שלא לכלול גם בבל בדין הזה כי בבל כארץ ישראל לגיטין ע"כ. גם הגיה בכל דוכתא בשם רוב הספרים בפני נכתב ובפני נתחתם נכתבו ונתחתמו וכו':
צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: אית דאמרי וכו' ואית דאמרי וכו' כדפי' רע"ב ז"ל. אמר המלקט ובגמ' מפרש דאיכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבה צריך ולרבא לא צריך אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון מגליל ליהודה דכולן בקיאין לשמה אלא דס"ד דלא שכיחי שיירתא א"נ באותה מדינה במדינת הים ורש"י ותוס' ז"ל מפרשי לכולה מילתא וא"ת לרבה מ"ש משאר הלכות גיטין דלא חיישינן להו אע"ג דלא בקיאי בהו כבר פירשו התוס' משום כח הך קושיא דהאי שאין בקיאין לשמה דקאמר ר"ל אין חוששין לדרשא דלשמה. והעתיק בתוס' יום טוב וז"ל ומה שכתב הר"ב וממילא שיילינן לה אם נכתב לשמה וכן כתב רש"י ז"ל וקשיא דא"כ עיקר תקנה חסר מן הספר ע"כ. ובגמ' פריך א"כ בפני נכתב למה לי ליסגי דלימא בפני נחתם ומשני דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד פי' רש"י ז"ל דאם לא היה אומר ג"כ בפני נכתב הוה מוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי פי' אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני חתימת ידי העדים. ומסיק בגמרא דלא פליגי במדינה למדינה בארץ ישראל דכיון דאיכא עולי רגלים מישכח שכיחי שיירות ואפי' בזמן הזה כיון דאיכא בתי דינין דקביעי בעיירות דשני ובחמישי כתקנת עזרא מצויות שיירות שהולכים לדון במקום הועד וסמי חד ופשו להו תרי טעמי והיכא דאתיוה בי תרי או באותה מדינה במדינת הים או היכא דאיכא עדים דמקיימת ליה לא צריך למימר בפ"נ ובפ"נ. ועיין בתוס' דף ה' דבור המתחיל בי תרי דמייתו גיטא דלאחר שלמדו ליכא בינייהו דאתיוה בי תרי אבל איכא בינייהו מקויים אבל למ"ד וכו' ועיין ג"כ בריש פירקין דבור המתחיל מאי בינייהו ולרבה דסבר דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה מוקמינן מתני' דבעי כתיבה וחתימה לשמה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דה"מ דאמר ר"א דלא בעינן עדי חתימה היכא דליכא עדים דהוי שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה"ל מזוייף מתוכו וה"ל כמו שהחתים בו קרוב או פסול דמודה בו ר' אלעזר ורב אשי אוקי לה כר' יהודה דתנן לקמן פרק שני ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש:
ר"ג אומר אף המביא: וכו'. לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר כיון דסמוכות מיגמר גמירי ולא בעו למימר ואתא ר"ג למימר מובלעים גמירי סמוכות לא גמירי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות אע"ג דגמירי נמי שלא תחלוק במדינת הים. ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו בהא פליגי דת"ק סבר כיון דסמוכות הן מישכח שכיחי עדים לקיימו ואתא ר"ג למימר מובלעות שכיחי סמוכות לא שכיחי ואתא ר' אליעזר למימר מובלעות נמי לא שלא תחלוק במדינת הים. וכתב בספר הלבוש אבן העזר סימן קמ"ב סעי' ו' וז"ל י"א שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בלשון הקדש ואם הוא עם הארץ מקרין אותו בפ"נ ובפ"נ מלה במלה ומודיעים לו הפירוש בלע"ז ובדיעבד שאמר בלשון לע"ז כתב מורי מהרמא"י ז"ל דכשר ע"כ:
מן הרקם: משמע דברקם דרים בה ישראל. והא דתנן בפ"ד דנדה כל הכתמים הבאים מרקם טהורים ור' יהודה מטמא וכו'. היינו משום דכתמים הנמצאים שם דגוים הם דישראל מצניעים כתמיהן ור' יהודה מטמא נראה לו דאותם שנוהגין תורת גויים הם גרים וטועין ולעולם ישראל נמי דרין שם תוס' ז"ל והם והר"ן ז"ל הכריחו שהני רקם וחגר השנויות במשנתנו אינם קדש וברד דקרא דהנהו מארץ ישראל הוו אפילו בכבוש שני כדאיתא בספרי בפרשת עקב אלא הני אחריני הוו וכי היכי דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין דתרי קדש הוו בארץ ישראל ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא היתה בח"ל וכן נמי ברד. ועוד כתבו בשם ר"י דאפילו אם ת"ל שהם בצד ארץ ישראל צ"ל בפ"נ ובפ"נ לפי שהיו רחוקות מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלגות מן הישיבות ובתי דינין. וגם הכריחו שאין קדש השנויה כאן היא קדש שבגבול עשו דההיא מרחקא טובא מא"י:
אפילו מכפר לודים ללוד: אומר ר"י שהזכיר לוד לאשמועינן אע"פ שהיתה נקראת כפר לודים על שם בני לוד שהיו מצויין בה תמיד אפ"ה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ולא חשיב כלוד עצמה ורבינו מאיר פירש דר' אליעזר הזכיר שם עירו כדאמרינן אחר ר' אליעזר ללוד ואין נראה לר"י דכ"ש שלא היה צריך להזכיר כי היכי דלא נקט ת"ק ממדינת הים לארץ ישראל דפשיטא הוא דבא"י קאי תוס' ז"ל:
וחכמים אומרים אינו צריך: וכו'. למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה בהא פליגי ת"ק סבר לא גזרינן מוליך אטו מביא ורבנן בתראי סברי גזרינן מוליך אטו מביא ולמ"ד לפי שאין עדים מצויין רבנן בתראי לפרושי טעמיה דת"ק הוא דאתו דאיהו נמי מוליך ומביא ס"ל אלא חדא מינייהו נקט. ונראה דמדקאמרי אינו צריך בלשון שלילה דודאי דפליגי נמי אר"ג ור' אליעזר והמביא או המוליך מן הרקם או מן החגר או מכפר לודים אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ:
המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים: וכו'. תוס' פ"ק דחולין דף ג'. וכתב הר"ן ז"ל על פי הגמרא וז"ל למאן דמפרש בגמרא טעמא דמתני' משום דבחוץ לארץ אין בקיאין לשמה ה"ה דבאותה מדינה נמי בח"ל צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך משום דבקיאין לשמה ומצויין נמי לקיימו דכיון דאיכא ב"ד מישכח שכיחי ע"כ. ואע"ג דהא תני לה בהדיא בסיפא המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אכתי איצטריך סיפא דאי מדוקיא דהאי רישא ה"א ה"מ דיעבד דאי אייתי ממדינה למדינה בא"י ולא נכתב לפניו אין צריך לפסול שליחותו על כך אבל לכתחילה אי הוה מימלך מורינן ליה דליקו עליה קמ"ל משנה יתירה דסיפא דלא צריך:
ר"ש בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא: גמרא א"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיון שמה והיו בה שני הגמונים שהיו מקפידים שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו וחירום דידהו הוי טפי מחירום דיהודה וגליל ולפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא וש"מ דלכ"ע ממדינה למדינה בא"י היכא דקפדי ולא שכיחי עדים צריך לימר בפני נכתב ובפני נחתם וכדכתיבנא לעיל בסמוך דלרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה נמי טעמא דלקיימו וריב"ל ס"ל נמי דטעמא הוי לפי שאין בקיאין לשמה ור' יוחנן ס"ל כרבא דטעמא הוי לפי שאין עדים מצויין לקיימו. וכתבו תוס' ז"ל דהך דרבה ורבא תנאי היא נמי ולרבה אפילו באותה הגמוניא אם הוא בח"ל צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאין בקיאין לשמה. וביד פ"ז דהלכות גירושין סי' ה' ח' ובטור א"ה סי' קמ"ב:
יכין
המביא גט ממדינת הים: ששלחו הבעל מחוצה לארץ לא"י ליתן שם גט לאשתו. וקרי לח"ל מדה"י, משום דהים גבול א"י במערב, ולפיכך בכל חוץ לארץ שישנו בצד מערב מא"י אין שום עיר ח"ל סמוך לא"י דהים מפסיק דס"ל דרק בעיר ח"ל הרחוק מא"י צריך שיאמר בפנו"נ. דכל עיר שסמוך לא"י א"צ לומר בפ"נ וכו' כבסיפא. מיהו ה"ה כל עיר שבח"ל שבשאר רוחות כשאינו סמוך לא"י, צריך לומר בפ"נ וכו':
צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: תוך כדי דיבור קודם שיתן לה הגט, צ"ל בפני הב"ד בפ"נ וכו'. והטעם, י"א משום דאין שיירות מצויות מח"ל לא"י לקיים חתימת העדים, ושמא יערער אח"כ הבעל ויאמר לא כתבתיו. ואף דמדאורייתא לא יהא נאמן, דלא חיישינן שיחצוף אדם לזייף, ויצטרך הבעל להביא עדים שאין זה חתימתן, עכ"פ מדרבנן כל שטר צריך קיום, ומשום עגונה הקילו להאמין השליח שהוא ע"א. ומש"ה תקנו נמי שיאמר המביא הגט, גם בפני נכתב, אף שאין זה ענין לקיום, ה"ט כדי שלא נטעה לקיים גם שאר שטרות ע"י קיום ע"א. ולפ"ז אפילו בא"י גופה, היכא דלא שכיח שיירות מזל"ז, וכ"ש מא"י לח"ל צ"ל בפני נכתב ובפנ"ח. רק תנא חדא גוונא נקט. וי"א דאפילו בשיירות מצויות לקיימו, דהיינו מעיר לעיר בח"ל גופה, אפ"ה צ"ל בפ"נ ובפ"נ, משום דבח"ל מצויין ע"ה, שאינן יודעין שצריך לכתוב הגט לשמה, וע"י שיאמר בפ"נ, יזכרו ב"ד לשאלו אם נכתב לשמה. והא דלא תקנו שיאמר מעצמו בפ"נ לשמה. ה"ט דחיישינן שע"י רבוי המלות ישכח מלאמרו, וישנה עי"ז תקון חכמים בגט, ויהיה הגט בטל. ואף דקיי"ל עדי מסירה כרתי, וא"צ חתימת עדים כלל בגט, רק משום שמא ימותו עדי מסירה [כ(שו"ע אה"ע, קל)], א"כ למה צריך עכ"פ לומר בפנ"ח לשמה. י"ל דגזרינן חתימה אטו כתיבה. או י"ל דאע"ג דא"צ חתימה, אפ"ה כשיחתמו צריך שיחתמו לשמה. מיהו אע"ג דבכל מקום דאתחזיק אסורא בהדבר שמעיד, אין ע"א נאמן [כ(שו"ע יו"ד, קכז)], אפ"ה האמינו הכא לשליח, מדא"צ עדותו דלשמה רק מצד חומרא, דרק מיעוט דמיעוט אין בקיאין, ובכה"ג אפילו ר"מ דחייש למיעוטא, ס"ל דאזלינן בתר רובא, ורק מדרבנן החמירו, ומשום עגונא אקילו בה. ואנן קיי"ל כטעם קמא, דמשום קיום צ"ל בפ"נ, ואפ"ה מדאין דרך בני אדם להכיר חתימת בני עירן, להכי בין בח"ל בין בא"י, ואפילו מבית לבית בעיר א' צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ואם הוא אלם אינו יכול להביא גט. אע"ג דיכול לכתוב בפ"נ, כתיבה לאו כדיבור דמי גם לגבי בעל שצריך לומר בפירוש כתוב גט לאשתי, ואם כתב כך לסופר לא מהני [כ(שו"ע אה"ע קכ, ה)] כ"ש בשליח שאמירתו בפ"נ הוא במקום עדות דאמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם. ורק בפסולי עדות הכשירו חכמים להביא גטה וכלקמן [ספ"ב] אבל בהגדה גופה צריך שיהיה דומיא דשאר עדות [ועי' ריב"ש סי' ר"מ ] ואף דבח"מ [ר"ז סי"ט] הו"ל כתיבה כדיבור. התם רק לענין אסמכתא [ועי' ח"מ ע"ג סמ"ע, ועי' א"ח מ"ז ותשו' חו"י קצ"ד ו(שו"ע אה"ע, קמב)]. ואין ליתן גט על ידי שליח כשהבעל בעיר, אם לא שיביא השליח שטר הרשאה עמו [(שו"ע אה"ע קמא, נה)]:
רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר: שם עיירות סמוכות לגבול א"י אבל אם מובלעות דהיינו שא"י מקיף לעיר שבח"ל מג' צדדים, א"צ שליח שבא משם עם גט לומר בפ"נ, דשם בקיאי שצריך לשמה, ושכיחי נמי שיירות:
רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד: אף שא"י מקיף כפר לודים מג' צדדים, וא"כ בקיאי שצריך לשמה וגם שכיחי, אפ"ה משום לא פלוג צ"ל בפ"נ. והא דנקט ללוד, ואי משום דסמוך, הרי ר"ג נמי בסמוך מיירי. הא קמ"ל אע"ג דסמוך מאד ובני לוד מצויים בה תמיד, וגם איכא תרתי, סמוך מאוד ומובלע, אפילו הכי צ"ל בפ"נ:
וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים: שהוא ח"ל שרחוק מא"י. משא"כ במביא מערי הגבול:
והמוליך: מא"י לח"ל. ולמ"ד דטעם אמירת בפ"נ, הוא מדאין עדים מצויין לקיימו, א"כ ודאי גם לתנא קמא ל"ש מוליך או מביא צריך שיאמר בפ"נ. ורק דרבנן בתראי לפרושי מלתא דת"ק טפי אתו, רק פליגי אר"ג ואר"א ולהכי קאמרי א"צ שיאמר וכו' [ויפה כתב לי בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאון אבדק"ק לאנדסבערג דלמאי דמסיק הש"ס דרבה אית ליה נמי דרבא, א"כ כ"ע הכי ס"ל]:
והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: ולטעמא דאין בקיאין לשמה, אפילו באותה מדינה בח"ל נמי צ"ל בפ"נ. רק נקט ממדינה למדינה לדיוקא, דבא"י גופה אפילו ממדינה למדינה א"צ שיאמר בפ"נ, דהרי בקיאי לשמה, ושכיחי נמי שיירות ע"י בתי דינין שקבועין בכל עיר, שהולכין לדון שם:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא: ב' שרים בעיר א', ומקפידין שלא יעברו מכאן לכאן, להכי צ"ל בפ"נ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת