תפארת ישראל על גיטין א

משנה גיטין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המביא גט ממדינת הים: ששלחו הבעל מחוצה לארץ לא"י ליתן שם גט לאשתו. וקרי לח"ל מדה"י, משום דהים גבול א"י במערב, ולפיכך בכל חוץ לארץ שישנו בצד מערב מא"י אין שום עיר ח"ל סמוך לא"י דהים מפסיק דס"ל דרק בעיר ח"ל הרחוק מא"י צריך שיאמר בפנו"נ. דכל עיר שסמוך לא"י א"צ לומר בפ"נ וכו' כבסיפא. מיהו ה"ה כל עיר שבח"ל שבשאר רוחות כשאינו סמוך לא"י, צריך לומר בפ"נ וכו':

צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: תוך כדי דיבור קודם שיתן לה הגט, צ"ל בפני הב"ד בפ"נ וכו'. והטעם, י"א משום דאין שיירות מצויות מח"ל לא"י לקיים חתימת העדים, ושמא יערער אח"כ הבעל ויאמר לא כתבתיו. ואף דמדאורייתא לא יהא נאמן, דלא חיישינן שיחצוף אדם לזייף, ויצטרך הבעל להביא עדים שאין זה חתימתן, עכ"פ מדרבנן כל שטר צריך קיום, ומשום עגונה הקילו להאמין השליח שהוא ע"א. ומש"ה תקנו נמי שיאמר המביא הגט, גם בפני נכתב, אף שאין זה ענין לקיום, ה"ט כדי שלא נטעה לקיים גם שאר שטרות ע"י קיום ע"א. ולפ"ז אפילו בא"י גופה, היכא דלא שכיח שיירות מזל"ז, וכ"ש מא"י לח"ל צ"ל בפני נכתב ובפנ"ח. רק תנא חדא גוונא נקט. וי"א דאפילו בשיירות מצויות לקיימו, דהיינו מעיר לעיר בח"ל גופה, אפ"ה צ"ל בפ"נ ובפ"נ, משום דבח"ל מצויין ע"ה, שאינן יודעין שצריך לכתוב הגט לשמה, וע"י שיאמר בפ"נ, יזכרו ב"ד לשאלו אם נכתב לשמה. והא דלא תקנו שיאמר מעצמו בפ"נ לשמה. ה"ט דחיישינן שע"י רבוי המלות ישכח מלאמרו, וישנה עי"ז תקון חכמים בגט, ויהיה הגט בטל. ואף דקיי"ל עדי מסירה כרתי, וא"צ חתימת עדים כלל בגט, רק משום שמא ימותו עדי מסירה [כ(שו"ע אה"ע, קל)], א"כ למה צריך עכ"פ לומר בפנ"ח לשמה. י"ל דגזרינן חתימה אטו כתיבה. או י"ל דאע"ג דא"צ חתימה, אפ"ה כשיחתמו צריך שיחתמו לשמה. מיהו אע"ג דבכל מקום דאתחזיק אסורא בהדבר שמעיד, אין ע"א נאמן [כ(שו"ע יו"ד, קכז)], אפ"ה האמינו הכא לשליח, מדא"צ עדותו דלשמה רק מצד חומרא, דרק מיעוט דמיעוט אין בקיאין, ובכה"ג אפילו ר"מ דחייש למיעוטא, ס"ל דאזלינן בתר רובא, ורק מדרבנן החמירו, ומשום עגונא אקילו בה. ואנן קיי"ל כטעם קמא, דמשום קיום צ"ל בפ"נ, ואפ"ה מדאין דרך בני אדם להכיר חתימת בני עירן, להכי בין בח"ל בין בא"י, ואפילו מבית לבית בעיר א' צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ואם הוא אלם אינו יכול להביא גט. אע"ג דיכול לכתוב בפ"נ, כתיבה לאו כדיבור דמי גם לגבי בעל שצריך לומר בפירוש כתוב גט לאשתי, ואם כתב כך לסופר לא מהני [כ(שו"ע אה"ע קכ, ה)] כ"ש בשליח שאמירתו בפ"נ הוא במקום עדות דאמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם. ורק בפסולי עדות הכשירו חכמים להביא גטה וכלקמן [ספ"ב] אבל בהגדה גופה צריך שיהיה דומיא דשאר עדות [ועי' ריב"ש סי' ר"מ ] ואף דבח"מ [ר"ז סי"ט] הו"ל כתיבה כדיבור. התם רק לענין אסמכתא [ועי' ח"מ ע"ג סמ"ע, ועי' א"ח מ"ז ותשו' חו"י קצ"ד ו(שו"ע אה"ע, קמב)]. ואין ליתן גט על ידי שליח כשהבעל בעיר, אם לא שיביא השליח שטר הרשאה עמו [(שו"ע אה"ע קמא, נה)]:

רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר: שם עיירות סמוכות לגבול א"י אבל אם מובלעות דהיינו שא"י מקיף לעיר שבח"ל מג' צדדים, א"צ שליח שבא משם עם גט לומר בפ"נ, דשם בקיאי שצריך לשמה, ושכיחי נמי שיירות:

רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד: אף שא"י מקיף כפר לודים מג' צדדים, וא"כ בקיאי שצריך לשמה וגם שכיחי, אפ"ה משום לא פלוג צ"ל בפ"נ. והא דנקט ללוד, ואי משום דסמוך, הרי ר"ג נמי בסמוך מיירי. הא קמ"ל אע"ג דסמוך מאד ובני לוד מצויים בה תמיד, וגם איכא תרתי, סמוך מאוד ומובלע, אפילו הכי צ"ל בפ"נ:

וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים: שהוא ח"ל שרחוק מא"י. משא"כ במביא מערי הגבול:

והמוליך: מא"י לח"ל. ולמ"ד דטעם אמירת בפ"נ, הוא מדאין עדים מצויין לקיימו, א"כ ודאי גם לתנא קמא ל"ש מוליך או מביא צריך שיאמר בפ"נ. ורק דרבנן בתראי לפרושי מלתא דת"ק טפי אתו, רק פליגי אר"ג ואר"א ולהכי קאמרי א"צ שיאמר וכו' [ויפה כתב לי בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאון אבדק"ק לאנדסבערג דלמאי דמסיק הש"ס דרבה אית ליה נמי דרבא, א"כ כ"ע הכי ס"ל]:

והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: ולטעמא דאין בקיאין לשמה, אפילו באותה מדינה בח"ל נמי צ"ל בפ"נ. רק נקט ממדינה למדינה לדיוקא, דבא"י גופה אפילו ממדינה למדינה א"צ שיאמר בפ"נ, דהרי בקיאי לשמה, ושכיחי נמי שיירות ע"י בתי דינין שקבועין בכל עיר, שהולכין לדון שם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא: ב' שרים בעיר א', ומקפידין שלא יעברו מכאן לכאן, להכי צ"ל בפ"נ:

משנה ב

רבי יהודה אומר מרקם למזרח: ר"ל מרקם עד סוף העולם למזרח ורקם בכלל, כולם דינם כמזרח, דהיינו כח"ל, דממדינה למדינה שם צ"ל בפ"נ, מדאין בתי דינין קבועין שם כבא"י. וכן מאשקלון לדרום ואשקלון. כולם דינן כדרום. וכן עכו:

מעכו לצפון ועכו בצפון: אבל מערב אין צריך לחשוב, דשם הים גבול א"י. כמ"ש יהיה לכם גבול ים [במדבר ל"ד. ומה שהקשה בני המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א מלקמן ד"ח א' דמותחין חוט מטורי אמנון עד נחל מצרים, אלמא דאין שפת הים הגבול. יש לומר דודאי אין שפת הים הגבול, אבל סוף כל סוף אחר טורי אמנון וקפלוריא וכו' הים הוא גבול א"י. וכדמוכח מקרא שהבאנו]:

משנה ג

המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם: אפילו ממדינה למדינה שם אין צריך בפ"נ, מדשכיחי שם שיירות כלעיל סי' ז':

אם יש עליו עוררים: שהבעל מערער לפסלו ואע"ג דאין ערעור פחות מב', ערעור דבעל חשוב כב':

יתקיים בחותמיו: שיעידו שחתימת העדים הוא וזה דוקא בא"י ולא אמר בפ"נ, אבל באמר בפ"נ, בין בא"י ובין בח"ל לא מהני תו ערעור דבעל רק כשיביא עדים [(שו"ע אה"ע, קמב)]:

המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם: שנתן הגט כשהיה פקח, ואח"כ נשתתק והוא הדין כשלא ראה הכתיבה והחתימה [קמ"ב ס"א]:

אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו: למ"ד דלא בקיאי לשמה, מיירי הכא אחר שלמדו בני ח"ל שצריך לשמה. ואפ"ה ביכול לדבר צ"ל בפ"נ, שמא יחזרו לקלקולם. ואפ"ה בנשתתק, מלתא דלא שכיחי היא ול"ג בה רבנן [כש"ס ד"ה א', וביצה די"ח א']:

משנה ד

אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים: שגם עבד אסור בבת ישראל עד שיקבל גט שנכתב לשמו ומכ"ש דצריך לקיים חתימת שטר שחרורו, והקילו גביה להאמין השליח שהוא ע"ח כדי שלא יתעגן:

שוו למוליך ולמביא: לומר בפ"נ ובפני נחתם:

משנה ה

כל גט: שטר:

שיש עליו עד כותי פסול: אף דס"ל גרי אמת הן, אפ"ה חשידי לשקר:

חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים: שכשרים כשחתם כותי תחלה, ואח"כ עד ישראל, דמדאין עדי גט חותמין רק בזה בפני זה, מסתמא כותי חבר וכשר היה, דאם לא כן לא החתימו ישראל תחלה. אבל בשטר אחר שא"צ שיחתמו זה בפני זה, חיישינן שהניח העד האחרון רווחא לישראל אחר דקשיש מניה, שיחתום לפניו, ובא כותי זה החשוד לשקר וחתם למעלה:

מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה והיו עדיו עדי כותים והכשיר: דאפילו בב' עדים כותים מכשיר:

כל השטרות העולים בערכאות של גוים: מקום המשפט שלהן נקרא "ערכאות" מדכל דיניהן ערוכים וסדורים ע"פ שכל אנושי [אמנם חז"ל השאילו זאת מלשון יון, שכך נקרא [געריכט"ס קאנצעליי] בל"י ערכאות].

אף על פי שחותמיהם גוים כשרים: והוא בידענו שהשופט והעדים אינן מקבלין שוחד. ודוקא בהלואות ומכירות, דאע"ג דאין עדותן עדות, אפ"ה תקנו רבנן דלהמנו מכח אומדנא דמוכח [ככתובות דנ"ו א'] וה"נ מוכח דיהיב ממונא, ואם כן השעבוד חל משעה שנתן המעות. אבל בשטרי הודאות לא קני לה רק בהודה בפני ב' עדים כשרים. וכ"כ במתנות דלא קני רק מכח מסירת השטר, והרי האי שטר חספא בעלמא הוא. מיהו במקום שדינא דמלכותא לכתוב כל השטרות בערכאות, כל שטר שנעשה שם כשר, דדינא דמלכותא דינא [(שו"ע חו"מ, סח)]:

ר' שמעון אומר אף אלו כשרין: דס"ל עדי מסירה כרתי. ונראה לי דמיירי בכתבו ישראל לשמו, דהרי למ"ד עדי מסירה כרתי בעינן כתיבה לשמה [כש"ס כ"ג א']. וכ"כ רש"י [גיטין ד"ט סע"ב] ומיירי נמי ששמות העדים החתומים בגט נכרין שעכו"ם הם. דאל"כ חיישינן שיסמכו על קיום חתימתן בלי עדי מסירה. ות"ק גזר נכרין אטו שאינן נכרין, ואתי למסמך עלייהו:

לא הוזכרו: בבהמ"ד לפסול:

אלא בזמן שנעשו בהדיוט: על ידי עכו"ם הדיוטות שאינן דיינין דלית להו קלא שהן עכו"ם ולהכי חיישינן אף בעדי חתימה ניכרין שהן עכו"ם, שמא אתו למסמך עלייהו גם בלי עדי מסירה, אבל ערכאות יש להן קול שהן עכו"ם ולא יסמכו עליהן בלי עדי מסירה:

משנה ו

האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן: קודם שיגיע לידן.

יחזור: ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:

וחכמים אומרים בגיטי נשים: יכול לחזור בהן דחוב הוא לה:

לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו: והרי זכות הוא השחרור להעבד, וכדמסיק, וכבר זכה בו לצרכו:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי: דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, רק חזור על הפתחים, לפיכך לא מפסיד בשחרורו מידי:

ושלא לזון את אשתו אינו רשאי: ונמצאת מפסדת מזונות על ידי הגירושין:

אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו: דכשלא שחררו אף שלא היה זנו, היה מתפרנס בתרומה בתורת צדקה, משא"כ אח"כ. ואם עבד ישראל הוא, עכ"פ אסרו ע"י שחרור בשפחה, ובת חורין אינה מצוייה לו להנשא אחר שישחרר, ונמצא מפסיד ע"י שחרורו:

אמרו לו מפני שהוא קנינו: ר"ל אכילת תרומה אינו הפסד כ"כ להעבד, דאכילתו תרומה אינו רק מדהוא קניינו של כהן, והרי יכול למכרו לישראל. גם הא דמותר בשפחה תחלה לא מחשב לו הפסד, דחשיבותיה שכשישתחרר יותר בבת ישראל, אף שאינה מצוייה לו, עדיף ליה:

האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה: מדלא אמר תן [כמ"ו], להכי גם בעבד לכ"ע לא עשאו שליח שיזכה עבורו, א"כ אין גט לאחר מיתה [ועי' פ"ו מ"ז]:

תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה: דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי. ואף שלא אמר מנה זו, לא חיישינן שעל מנה קבור קאמר. ודוקא במצוה מחמת מיתה, או בחילק כל נכסיו, קצת לזה וקצת לזה. אבל בלא הקנה רק אותה מנה לזה, הו"ל מתנת שכ"מ במקצת, דלא קנה רק בקניין סודר, והרי הכא מטבע הוה, ולא נקנה בחליפין, ולא מהני רק בהקנה לו אגב קרקע, או שמסר המנה ביד שליש [(שו"ע חו"מ רנג, יח)]:

בועז

הלכתא גבירתא