ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק א

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

המביא גט ממדינת הים. כתב רש"י ז"ל כל חו"ל קרי מדינת הים בר מבבל כדאמרינן לקמן (ו.): צריך. [השליח] המביא לומר בפני נכתב וכו'. וטעמא מפרש בגמ' (ב:) אי משום דבחו"ל אין בקיאין לשמה אי משום דאין עדים מצויין לקיים בארץ [ישראל] גט שנכתב בחוצה לארץ ואם יבא הבעל ויערער לא תוכל האשה לקיימו: רקם וחגר תרגום (בראשית טז, יד) קדש וברד: אף מכפר לודים. שהוא חו"ל: לוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל, ומיקרי כפר לודים שבני לוד מצויין בה תמיד, ומשום הכי נקט ללוד לרבותא.

ובגמרא (ד.) מפרש דת"ק ור"ג ורבי אליעזר בהא פליגי דת"ק סבר דמרקם וחגר אע"פ שהן מחו"ל א"צ שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שהן עיירות הסמוכות לא"י וכ"ש מכפר לודים שאינו צריך לפי שהוא מובלע בתחום א"י כלומר שהכתוב מנה עיירות רבות בתחום א"י ומהם ולהלן חוצה לארץ ויש מהן בולטות מחגורותיהן ויוצאות לחוץ ארבעה או חמשה פרסאות ומסילה ההולכת מזו לזו נכנסת לפנים מן הבליטה והמסילה היא הגבול ועיירות הבולטות מקרו מובלעות והכי הוי כפר לודים. ות"ק סבר רקם וחגר דכיון דסמוכות נינהו לא"י אין השליח הבא מהן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכ"ש הבא מכפר לודים שהוא מובלע משום דבין סמוכות בין מובלעות גמירי לשמה ושכיחי עדים לקיימו ואתא רבן גמליאל לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כגון מכפר לודים גמירי ושכיחי אבל סמוכות כגון רקם וחגר לא גמירי ולא שכיחי ואתא ר"א למימר דאפילו מכפר לודים שהוא מובלע צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעות גמירי ושכיחי אפ"ה מצריך בהו לומר בפני נכתב בפני נחתם כדי שלא תחלוק במדינת הים הכי איתא בגמרא בהדיא.
ולפיכך הקשו (תוד"ה ממדינת הים) על רש"י שכתב במשנתינו דתנא כל חוצה לארץ קרי מדינת הים שאם כדבריו אף סמוכות ומובלעות בכלל והיכי אמרינן בגמרא דלת"ק במובלעות וסמוכות לא צריך. לכך פירשו דמדינת הים היינו מקום רחוק כדאמרינן בעלמא (יבמות פז:) האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרינן נמי (שבועות מא:) פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ומשום דתנא בא"י קאי כל מקומות חוצה לארץ שאינן מובלעין ולא סמוכין לתחום א"י קרי להו מדינת הים. ואין (כל) זה נוח לי דלא מרחקא כל כך חו"ל מא"י למיקרי לה מדינת הים ודאמרינן בעלמא האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכו להם למדינת הים נהי דה"ה למקום רחוק הרבה מ"מ מדינת הים ממש קאמר ולא אשכחינן בשום דוכתא דקרי למקום רחוק הים.
ולפיכך אני אומר דת"ק דאית ליה דסמוכות ומובלעות לא צריכי נקט חו"ל שהוא מצד מערבי של א"י לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדין אחרים לא פסיק ליא מילתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות ומש"ה אמר שהמביא גט ממדינת הים דהיינו מצד מערב לא"י צריך שיאמר [וכו'] וה"ה לכל צדדין אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאותן שבמדינת הים שאינן לא מובלעות ולא סמוכות ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל שכתב דכל חו"ל קרי מדינת הים כלומר כל חו"ל שהיא דומה לחו"ל שבמדינת הים:
ורקם וחגר פרש"י ז"ל דהיינו קדש וברד (בראשית טז, יד) כדמתרגמינן בין רקם ובין חגרא ואע"ג דקדש וברד מא"י הוו כמו שמפורש בספר יהושע איכא למימר דהני אחריני נינהו דכי היכי דאמרינן בפרק אלו הן הגולין (מכות י.) דתרי קדש היו בא"י ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא הוה בחו"ל וכן נמי ברד. מיהו האי קדש דהכא לאו היינו קדש שבגבול עשו דכתיב ביה (במדבר כ, טז) והנה אנחנו בקדש וגו' דא"כ היכי אמרינן דסמוך לא"י [הוא] הא מרחקא טובא ועוד דכתיב (שם לד, ג) והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום וקדש במדבר צין היא דכתיב (שם כ, א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש והיאך שנינו מרקם למזרח ורקם כמזרח דבסיפא דהך מתני' תנן הכי רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון כלומר מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונית כמזרח העולם ולא כא"י. וכן באשקלון ועכו אבל מערב א"י א"צ גבול שהים גבול שלה דכתיב (שם לד, ו) וגבול ים וגו' מ"מ קתני דרקם כמזרח הלכך ודאי קדש אחרינא היא שבחו"ל.
וכן צריך נמי לומר באשקלון דתנן הכא אשקלון כדרום דאלמא מחו"ל הוא ואילו בספר שופטים אשכחן דמא"י הוה דכתיב (שופטים א, יח) וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה אלא דאיכא למימר האי אחרינא הואי. אי נמי יש לומר דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ואפשר שאשקלון היא מהם ולפיכך לא היו בקיאין לשמה ולא הוו עדים מצויין לקיימו ואע"ג דמני בספרי (דברים פיסקא נא) בתחומי א"י שהחזיקו עולי בבל (בכל) פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם דחגרא אפשר דפרשת אשקלון אינה אשקלון אלא פרשת דרכים שלא היה ללכת לא"י והכי איתא בירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"א) דתני בתחומי א"י גינייא דאשקלון ובעי אשקלון עצמה מאי א"ר יעקב בשם ר' זעירא מן מה דתני גינייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ. ורקם דחגרא נמי אינו רקם השנוי במשנתינו.
ובמאי דתנן נמי ועכו כצפון איכא למידק דהא עכו מא"י היא דכתיב (שופטים א, לא) לא הורישו את יושבי עכו וכל היכא דכתיב הכי מוכח דמא"י היא דבפ"ק דחולין (ז.) אמרינן ומי איכא למ"ד בית שאן לאו מא"י היא והא כתיב (שם א, כז) ולא הוריש משנה את בית שאן וליכא למימר שלא כבשוה עולי בבל דהא אמרינן בסוף כתובות (קיב.) דר' אבא הוה מנשק כיפי דעכו וליכא למימר דאפ"ה אכתי חביבותיה גביה וכן נמי ליכא למימר דהאי עכו אחרינא הוא דהא אמרינן בפרק מי שאחזו (עו:) דעכו השנוי שם (עו.) במשנתנו לאו במדינת הים קיימא דכי הוו מיפטרי רבנן מהדדי (מעכו) [בעכו] הוה [מפטרי] משום שאסור לצאת מא"י לחו"ל אלמא עכו המוזכר במשנתינו מא"י היא ומכבוש שני.
יש לומר דעכו חציה בא"י וחציה בחו"ל והכי איתא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם המוכר עבדו [לעכו] יצא לחירות ר' ישמעאל [אבוה דר' יודן] בעי ואפי' מעכו לעכו ואתיא כיי דמר ר' [יעקב בר אחא בשם ר' אמי] מן תרין עובדי דר' אנן ילפן עכו יש בה א"י ויש בה חו"ל. ודאמרינן בגמ' (ו:) ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בעכו דמרחקא לא שתהא רחוקה מא"י שהרי חציה בארץ אלא דעכו דמרחקא לא שתהא רחוקה מא"י שהרי חציה בארץ אלא דמרחקא מעיקר א"י דהיינו ירושלים שבתי דינין קבועין שם (ומצפה) [ומצפורי] שהיה שם ב"ד הגדול ולפי שחציה של עכו בחו"ל דינו כולה כחו"ל והיינו דתנן ועכו כצפון:
וחכמים אומרים וכו' אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך. או המוליך מא"י למדינת הים לפי שאין עדים מצויין שם לקיימו ומפרש בגמ' (ד:) דאף ת"ק נמי ס"ל הכי ורבנן בתראי לפרושי מילתיה דת"ק אתו דמביא דנקט לאו דוקא אלא הוא הדין למוליך:
המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים וכו'. למאן דמפרש בגמ' טעמא דמתני' משום דבחו"ל אין בקיאין לשמה הוא הדין דבאותה מדינה נמי בחו"ל צריך שיאמר [וכו'] אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא"י לא צריך משום דבקיאין לשמה ומצויין נמי לקיימו דכיון דאיכא בתי דינין משכח שכיחי: רשב"ג אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא. מפרש בגמ (שם) עיר אחת היתה בא"י ועססין שמה היו בה ב' הגמוניות שהיו מקפידין זה על זה ולפיכך לא היו עדים מצויין לקיימו מממשלת הגמוניא (אחת) לחברתה:
גמ' לפי שאין בקיאין לשמה. אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעים שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב (דברים כד, א) וכתב לה (דהוי) לשמה הלכך יאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וממליא שיילינן ליה אי נכתב לשמה והוא אומר אין כך פרש"י ז"ל. ויש לזה הוכחה בירושלמי דגרסי' התם (ה"א) בפני נכתב ובפני נחתם היינו בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה. מיהו בגמ' דילן לא משמע הכי דשיילינן בגמ' מאי איכא בין רבה לרבא ומהדרינן איכא בינייהו דאתיוה בי תרי. כלומר דלרבא לא צריך דהא איכא עדים מצויין לקיימו אי נמי דכיון שאלו מעידין שהבעל שלחם ודאי הבעל החתימן וליכא למיחש לזיוף ולרבה צריך משום לשמה וכן נמי איכא בינייהו באותה מדינה במדינת הים דלרבא לא צריך והא עדיפא טפי דאיתא בכל מביא שצריך לומר בפני נכתב אלא ודאי אפי' לרבה לא צריך והיינו דלא משתמיט תנא או אמורא למימר בשום דוכתא בפני נכתב לשמה אלא כי אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן לשמאל אם נכתב ונחתם בפני ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב ועוד שכיון שהוא שלוחו של בעלה של זו והוא אומר בפניו ועשאו שליח ואין חוששים שמא אחר כתבו בפניו ואח"כ מצאו זה ונתנו לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן.
ודאמרי' בגמ' (ג.) ורבא מ"ט לא אמר כרבה ומהדרינן אמר לך מי קתני בפני נכתב ובפ"נ לשמה ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא אי מפשת ליה דיבורא אתי למגזייה לאו למימרא דלרבה בעינן דלימא השליח לשמה בתחילה או בסוף אלא משום דחיישינן דילמא גאיז ליה ולא אמר לשמה וכיון שהכל אומרים כן וזה אינו אומר כן במשמעות דבריו סתם לא משמע לשמה ועוד דהוה משנה ממטבע [שטבעו] חכמים (עי' ה:).
ואם תאמר ומאי שנא דחיישינן טפי בלשמה מכמה דברים הפוסלים בגט כמחובר (כא:) ונכתב ביום ונחתם בלילה (יז.) ולא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו (עא:) וכי תימא נקט לשמה והוא הדין להנך אחריני דמסתמא כיון דחזי דבעינן דלימא בפני נכתב ופני נחתם אם איתא דאיכא פסולא במלתא מימר אמר ליה ליתא דלקמן בפרקין (ט:) בגמרא אמרי' והא איכא לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אלא לרבא קשיא ותו דבין לרבא ובין לרבה הא איכא מחובר אלמא מוליך ומביא לא מפיק אלא משום חששא דלשמה י"ל פסולין הללו לסופרים הם מסורים וסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכשחששו בלשמה לא משום סופר אלא משום דילמא אכתביה להאי דשמיה כשמיה ואע"פ שאין חוששין לשני יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו (כז:) כיון דאיכא נמי מיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי חיישינן וכי תימא כי אמר בפני נכתב ובפני נחתם מאי הוי ליחוש דילמא בפסולין אחתמיה ולקלקלה נתכוון לאו קושיא הוא דלמאי לעביד הכי אם אין דעתו לגרש לא יגרש וכשחששו בלשמה אי נמי בשאין מצויין לקיימו לא חששו אלא שמא ימלך וירצה לפסול הגט אבל ליכא למיחש דלכחלה יכוון לקלקלה דלמאי לעביד הכי:
ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים: ופרכינן בגמרא (ג.) דלרבא דלא חייש אלא משום קיום לימא בפני נחתם ובפני נכתב למה לי ונמפרקינן כי היכי דלא ליתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא לקיימן בעד אחד דבגיטין דוקא הוא דסמכינן על השליח המביאן משום עיגונא: ורבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה דרבא דאמר בעינן [עדים] לקיימו. הכי מסקינן בגמ':
ואמרי' דאיכא בין רבה לרבא היכא דאתיוה בי תרי א"נ באותה מדינה במדה"י. ופרש"י ז"ל דאתיוה בי תרי ושניהם נעשו שלוחין לגרשה והגט יוצא מתחת יד שניהם לרבה בעי למימר לרבא לא בעי למימר שהרי ב' הם ואם יערער בעל הרי עדים מצויין לקיימו כך פרש"י ז"ל. והקשו עליו בתוס' (ד"ה דאתיוה) דאטו בכיפה תלו להו שיהו מזומנים לקיימו כשיבא הבעל ויערער ועוד למה לי למימר דאתיוה בי תרי שהרי לדבריו כך הוא הדין אם יש שפ שנים מן השוק שמכירים חתימת העדים לכך פירשו דהכי קאמר דאתיוה בי תרי ואמרו שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים ולא חיישינן שמא יחתום במזיד פסולין דמסתמא כיון ששלח לה גט כדין עשאו שאינו חשוד להכשילה וכמו שכתבתי (לעיל ד"ה וא"ת). ואיכא בינייהו נמי באותה מדינה במדינת הים. דלרבא דלא חייש אלא לעדים מצויין לקיימו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמסתמא באותה מדינה עצמה יהו עדים מצויין לקיימו ולרבה דחייש נמי משום לשמה צריך [לומר בפני נכתב ובפני נחתם]:
ובדין הוא דליבעי תרי אליבא דתרוייהו. כלומר בין לרבא בין לרבה ואע"ג דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין הכא הוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בגמרא: אלא דמשום עגונא אקילו בה רבנן. כלומר כיון דמדאורייתא לא צריך דהא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ולקיום נמי ליכא למיחש דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות ואצרוך נמי אליבא דרבה למיחש שמא לא נכתב לשמה אם יבא הבעל ויערער משום עיגונא אקילו להימוניה לחד דהם אמרו והם אמרו:
וסוגין כרבא וכו' כמו שכתוב בהלכות. וכתב כן הרב ז"ל משום דבגמרא מותבינן תיובתא ואמרינן בהו לרבא ניחא לרבה קשיא ואע"ג דשנינהו אשינויי לא סמכינן הלכך במדינה אחת בחו"ל לא צריך אבל ממדינה למדינה צריך ובא"י אפי' ממדינה למדינה לא צריך דכיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירתא (ד:) ומא"י לחו"ל א"נ מחו"ל לארץ ממקום קרוב לא צריך וכת"ק דמתני' דלא מצריך אלא מחו"ל לארץ ממקום רחוק וכמו שכתבתי במשנתינו (ד"ה ובגמ').
ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל (ה. ד"ה ואי) דהאידנא א"י כחו"ל לגיטין דהא ליכא בתי דינין דקביעי ומסתברא נמי דבכל דוכתי הכל לפי מה שהוא ענין דהא אמר בגמרא לקמן (ו.) דבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל ופרש"י ז"ל שקבע שם ישיבות ואיכא עדים מצויין לקיימו ואמרי' נמי (שם) דרבא מצריך במחוזא אפילו באותה שכונה משום דשאני בני מחוזא דניידי אלמא הכל לפי מה שהוא ענין. ומכאן פסק ר"ת ז"ל (שם תוד"ה שאני) דבזמן הזה צריך לומר בכל מקום בפני נכתב ובפני נחתם דאע"ג דקי"ל כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולא חייש לשאין בקיאין לשמה אפ"ה צריך דהאידנא בכל דוכתא ניידי כבני מחוזא.
והוי יודע שיש חולקין בדבר על הרי"ף ז"ל ופוסקין כרבה דחייש נמי לשאין בקיאין לשמה וזהו דעת הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות כאן) ומביא ראיות לדבריו ז"ל מן הגמ' ומקצתן כתובות בהלכות בסמוך כמו שאפרש בע"ה (בסמוך ד"ה א"ל צריך וד"ה אפי'):
בר הדיא בעי לאתויי גיטא אתא לקמיה דר' אמי דהוה ממונה אגיטין. באותה העיר שהיו כותבין אותו ומשום דקי"ל (קידושין ו.) דכל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם הוה ממנין גברא רבא לאורויי היכי נעביד: א"ל צריך אתה לעמוד על לכל אות ואות. לרבה אתי כפשטיה משום לשמה ומכאן סמך הראב"ד ז"ל לפסוק כמותו. ומיהו לרבא נמי מתרצא שפיר דכיון דס"ל דצ"ל בפ"נ כי היכי דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא הוה ס"ל לר' אמי דלא מצי למימר הכי אא"כ עומד על כל אות ואות שבו:
אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. לרבה אתיא כפשטיה דחייש לשאין בקיאין לשמה ומכאן סמך הראב"ד ז"ל ג"כ לפסוק כרבה ומיהו לרבא נמי מתרצא שפיר דהכי קאמר אפי' לא כתבו בפניו אלא אותה שיטה שצריכה לשמה מן התורה דהיינו שמו ושמה והרי את מותרת לכל אדם (כו.) שוב אינו צריך לעמוד על שאר הגט דכיון דאותה שיטה עיקר הגט משום אותה שיטה בלבד יכול הוא לומר בפ"נ ובפ"נ:
אפי' שמע קן קולמסא וקן מגילתא. תקון הקולמוס ותקון המגילה כשחותכים אותו ומחליקין אותו לשון אחר (קל) [קן] קולמוסא (וקל) [וקן] מגילתא קול הקולמוס בשעה שהוא כותב וקל היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן:
בפני כמה נותנו לה השליח. דכ"ע בעינן תלתא לקיימו. כשמקיימין הגט בפני ג' צריך לקיימו דשנים אין נקראים ב"ד: רבי יוחנן סבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. כלומר כי היכי דשליח נעשה עד ה"נ עד נעשה דיין הלכך מצטרף בהדייהו והוו תלתא: ורבי חנינא סבר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין. וקיום הגט דרבנן הוא (כתובות כא:) דמדאורייתא לא דבעינן קיום שטרות אפ"ה אם נאמר כאן שיהא העד נעשה דיין זמנין דמתיא אשה עצמה גיטה כדתנן (כג:) האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם וסמכינן עילוה להצטרף לשלשה כשאר שלוחין דעלמא ואע"ג דאשה לא שכיחא כדאיתא בגמרא (ה.) וליכא למיגזר משום דמתניא דהדיא (לקמן כג:). וי"א דכיון שהזכיר חשש הבאת האשה שהוא דבר שאינו מצוי ולא הזכיר קרוב או פסול משמע שאף הקרובים מצטרפין לשלשה דאע"ג דדיינים קרובים לבעלי (דבר) [הדין] פסולין בעלמא (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) אפ"ה הקלו להכשירן כאן כמו שהקלו והאמינו הבעל דבר לקיימו ולומר בפ"נ ובפ"נ וכדתנן האשה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ואעפ"כ לא הכשירו שתצטרף האשה לג' משום דאשה לאו בת דין היא כלל (ירושלמי שם).
וש אומרים דכיון דטעם דצריך ליתנו בפני ג' היינו משום קיום אם הביאו בא"י או חו"ל במדינה אחת שאינו צריך קיום אינו צריך ליתנו בפני שלשה אלא כל שנותנו בינו לבינה די וכן דעת בעל העיטור ז"ל (שלישות גט מה. בשם ר"ח). ויש מי שאומר (רשב"א ד"ה איתמר) דכיון דקי"ל (ד.) כר"א דאמר עידי מסירה כרתי צריך ליתנו בפני שנים כדי שיהו עדים שנמסר לה הגט והיינו דאמרי' בפרק המביא תניין (לקמן יט:) הני בי תרי דיהיב גיטא קיימהו צריכי למיקרייה. ומיהו לדברי מי שאומר דכי אר"א עדי מסירה כרתי אף עדי מסירה קאמר אפילו לר"א כל שהחתימו בעדים אם נתנו בינו לבינה די אלא שבירושלמי (פ"א ה"א) אמרו דאפילו לר"מ צריך ליתנו לה בפני שנים כדי להחזיקה בתורת גרושה וכן דעת ר"ת ז"ל (ד. תוד"ה דקיימא לן):
יוציא והולד ממזר. יוציא. מי שנשאה בגט זה: והולד ממזר. דסבירא ליה לר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר ולפיכך אפילו העיד לאחר נתינה שבפניו נכתב ונחתם כיון שלא אמר כן בשעת נתינה הולד ממזר: וחכמים אומרים אין הולד ממזר. כיצד יעשה וכו'. פירשו בתוספות (ד"ה כיצד) דהכי קאמר כיצד יעשה לרבנן שתנשא לכתחלה או אם נשאת שלא תצא אבל לולד אין צריך שיטלנו ממנה דכל שהוא מעיד אפילו לאחר נתינה דבפניו נכתב אין חוששין לו דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ולר"מ נמי הכי קתני כיצד יעשה קודם נישואין אבל לאחר נישואין ליכא תקנתא דמסתברא דכיון דהולד ממזר תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ככל הני דתנן לקמן בפרק הזורק (פ.).
ולענין הלכה לא קי"ל כר"מ דאמר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אלא כרבנן דפליגי עליה מדמתמהינן בגמרא עלה דהא ור"מ משום דלא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר ומהדרינן אין ר"מ לטעמיה. ובפרק הזורק (לקמן עט:) נמי תנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' תצא מזה ומזה ואמרינן עלה (פ:) זו דברי ר' מאיר דאמר כל המשנה וכו' אבל חכמים אומרים אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת ומשמע לכאורה זו ולא סבירא לן כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז הי"ז) וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה ואע"ג דבירושלמי (פ"ח ה"ה) משמע דנקטינן כוותיה אגמ' דילן סמכינן דיחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.). ומ"מ שמעינן משמעתין דכל גט שאין פסול בגופו אלא שנפסל בנתינתו לא מיפסל בהכי ומשום הכי סגי ביטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה.
וכתבו עוד בתוס' (ד"ה יטלנו) דמדאמרינן יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכו' משמע דצריך לומר בפני נכתב בשעת נתינה ומיהו ה"ה לאחר נתינה בתוך כדי דבור דמהני מדאמרינן לקמן (ט.) שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הפסיק לומר בפ"נ עד שנתחרש אבל לאחר כדי דבור מספקא ליה לר"י ז"ל אי מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין או לו.
וכתב רש"י ז"ל במשנתינו (ב. ד"ה צריך) דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה. ונ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והיינו נמי דפרכינן בפ' המביא תניין (לקמן כד.) עלה דמתני' דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט וטעמא דמלתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח הולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט. מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו דהוה ליה כאותה ששנינו בפרקין (ב.) המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. כן נראה לי:
אמר ליה לא צריכת. משום דבגמ' אמרינן דבבל הרי היא כא"י לגיטין ואין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער. כלומר שאומר מזוייף הוא לא משגחינן ביה. ומהא שמעינן שאפילו במקום שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחין ביה. ודאמרינן לקמן בגמ' בסוף פ' המביא תניין (כג:) גבי מתני' דתנן דאף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה ואמרינן עלה בגמ' (שם) דהני מילי בא"י משום דלאו אדבורא דידה סמכינן דמשמע לכאורה דבא"י לא מהני אי אמרה בפ"נ ובפ"נ, ליתא [ד]כי אמרינן דלאו אדבורא דידה סמכינן היינו משום דמסתמא מיירי בשלא אמרה בפ"נ ובפ"נ כסתם מביא גט בא"י אבל אי אמרה מהני כדמוכח הכא:
גרסי' בגמרא א"ר יצחק שתים כותבין. כלומר שתי תיבות כותבין בלא שרטוט: ג' אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. וגרסי' תו שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות וכו'. וכתבם הרי"ף במס' מגילה (פ"ב סי' אלף עז) ופירשתים שם בסייעתא דשמיא:
וגרסי תו שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור. וכתבם הרי"ף ז"ל בפ' אין עומדין (ברכות פ"ה סי' קיב) ואפרשם שם בס"ד:
ת"ר עבד שהביא גטו. ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' (ט.) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא: עצמו קנה. דנאמן על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו: נכסים לא קנה. דבעינן עדים כאשר קיום שטרות: כל נכסי קנויים לך מהו. מי אמרינן עצמו ונכסיו תרי מילי נינהו אבל כל נכסי כיון דבחד דבורא אתי ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים כדקי"ל הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים הלכך אי לא מהימן מהאי לא מהימן מהאי ולא פלגינן דבורא או דלמא פלגינן דבורא. והאי דנקיט לה באומר כל נכסי היינו טעמא משום דאע"ג דעבדא איקרי נכסי וכי אמר נכסי לפלוני עבדיו בכלל אע"ג דלא אמר כל כדמוכח בפ' מי שמת (ב"ב קמט: וע"ש סב. תוס' ד"ה ואי) אפ"ה כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו [באים כאחד] אא"כ פירש ואמר כל נכסי:
כמאן כר' שמעון דאמר פלגינן דבורא דתנן וכו' דת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי כל שהוא וכו'. זהו לשון הרי"ף ז"ל.
ונראה שדעתו ז"ל דכיון דנותן לא פירש מה שהוא משייר יכול לדחות מקבל מתנה ולומר על כל אחד מן הנכסים זהו ששיירתי דזיל הכא מדחה ליה ולא קנה בנכסים כלום וכיון שכן א עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דבורא. וכן כתב הר"י הלוי ז"ל תלמידו (הובא ברמב"ן ח: ד"ה ואיכא) ולפיכך אמר דהקנאה אגב ד' אמות [קרקע] סתם לא מהני אלא להרשאת מלוה או פקדון דהכי שדרו ממתיבתא דאפילו על [קרקע] ד' אמות דא"י סמכינן דתקנתא היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא חוביה או מארי פקדונא פקדוניה אבל מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמות [קרקע] צריך לסיומי ליה הנהו ארבע אמות ולהכי אמרי' (ב"ק קד:) אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה שהוא מקום מסויים ואע"ג דאמרינן (ב"ב קז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל כחוש התם היינו טעמא משום דסיים לו השדה אלו דבריו ז"ל. ואף דברי רש"י ז"ל מוכיחין כן שהמקנה לחברו דבר שאינו מסויים לא קנה.
ואין דינם מחוור מדגרסינן פ' שני דייני גזרות (כתובות קט:) ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' וכו' אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא ושמעינן מינה שנוטלת דקל ואע"ג דלא אמר לה דקל פלוני ובפי"ג דמנחות (קח:) נמי גרסינן אמר רב הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה אע"פ שאינו מסויים ומעתה אין מקום לתקנת הגאונים ז"ל אלא לסמוך על ד' אמות של א"י במי שאין לו קרקע אבל מי שמקנה ד' אמות בחצרו קנה מן הדין אע"פ שלא סיים.
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל (ד"ה וכיון שנתברר) שלא הוצרכו לתקן אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל אחד ואחד יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון צבור יכולים להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה (נדרים מו:).
וכיון דמסקינן דמקנה דבר שאינו מסויים קנה צריכין אנו לפרש דטעמא דת"ק דאמר שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין משום דלא פלגינן דבורא היינו טעמא משום דכיון דמעיקרא כלל על נכסיו והעבד בכלל נכסיו ועכשיו שאמר חוץ מקרקע פלוני פגם כללו הראשון כיון דלא פלגינן דבורא חשבינן לכלליה קמא כאילו שייר בכל מה שנכלל בו והרי העבד היה בכלל ור"ש פליג עליה משום דס"ל דפלגינן (ליה) דבורא:
שפתים ישק משיב דברים נכוחים. אותם שחבריו משיקין שפתותיהם זו לזו ששותקים ואינם יודעים מה להשיב כך פירשו בתוספות (ד"ה שפתים): אמר ליה ההוא מתניתין משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר ליה קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכו' זהו לשון הרי"ף ז"ל. אבל בתוספות (ד"ה הלכה) לא פירשו כן אלא מפני שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ משדה פלוני לפי דבריהם יצא לחירות דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך וכרות גיטא הוא ולדברי הרי"ף ז"ל כיון דאית ליה לאדון זכותא בגויה לאו כרות גיטה הוא ולא יצא לחירות:
שכיב מרע. חוזר בכל מתנותיו כדאיתא בבבא בתרא (קמח:): ואעפ"כ אינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין. וכי תימא והא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה (ב"ב קלז.) ואין גט לאחר מיתה יש לומר דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו דעתו שיקנה בשעה שהיא ראויה לשחרר דהיינו מחיים. וכי תימא ולמה אינו חוזר בעבד כיון דאומדן דעתא הוא דשכיב מרע אם עמד חוזר יש לומר דמתוך שאדם יודע שאסור להוציא שם קול בן חורין על עבדים מסתמא גמר ויהיב ומיהו אם כתב לו בפירוש מהיום אם ימות ודאי מצי למיהדר ביה כיון שהתנה בפירוש.
וסלקא שמעתין דפלגינן דבורא ואע"ג דבפרק יש נוחלין (ב"ב קלד:) פליגי רב מארי ורב זביד אי פלגינן דבורא או לא ההיא בחד גופא אבל עבד ונכסים תרי גופי נינהו ובתרי גופי פלגינן דבורא כדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה והכא לטעמיה אזיל ומשמע דקרוב נמי שהביא גט אשה בחו"ל וכתוב בו מתנת נכסים נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לגבי אשה ואע"ג דאיתמר בסנהדרין (י.) עלה דההיא דאמר רבא פלוני בא על אשתו וכו' סד"א אדם קרוב אצל עצמו לפי שאין לגבי עצמו תורת עדות כלל ובאשתו נמי דמסקינן דפלגינן היינו משום דאשתו כגופו (ברכות כד.) אבל גבי קרוב אחר לא דעדות מקריא ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (לג:) אפילו הכי הכא אפשר דפלגינן לפי שעל פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת וקרוב גלוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימות ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דעלמא דחיישינן בה.
אלא מיהו איכא למידק מדגקסינן בירושלמי (פרק א הלכה א) כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד לא כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים ייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן ורשב"ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולין לזה אלמא דהא בהא תליא ואשכחן ליה לרי"ף ז"ל שכתב בפ"ק דמכות (סי' אלף סג) ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובין לזה ורחוקין מזה רבי יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וכיון דנקיטינן כההיא דר' יוחנן היכי מסקינן הכא דפלגינן דבורא והרי באידך ירושלמי תלאום זו בזו. ואפשר דהתם הכי קאמרי' דלרשב"ל דאמר התם פלגינן דבורא כל שכן הכא דפלגינן ומיהו לרבי יוחנן אפשר דהכא פלגינן דבורא מטעמא דכתיבנא והתם מקריא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומש"ה נקטינן כוותייהו:
מתני' המביא גט בארץ ישראל וכו' אם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזוייף: יתקיים בחותמיו. ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתן כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיעין לשמה ועדים מצויים תמיד לקיימו.
וכתבו בתוספות (מובא באי' הרמב"ן) דמהא שמעינן דמי שבא ליפרע מנכסי חבירו שלא בפניו או מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה וא"צ לקיימו דלא חיישינן למזוייף אלא כשהלוה טווען ברי שהוא מזוייף אבל בלקוחות ויתומים דטעני שמא לא חיישינן ואע"ג דטענינן להו ליתומין כל מאי דמצי טעין אבוהון (ב"ב נב.) בכי הא דלא שכיחא כלל לא חיישינן ולפיכך מניחין האשה לינשא ולא חיישינן שמא מזוייף הוא.
והביאו עוד ראיה לדבריהם מדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא (טז:) אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה [כיון דקנה מיניה] הא שעבד נפשיה אי משום פרעון לפרעון לא חיישינן ומדאמרינן הא שעבד נפשיה ודאי בשטר שאינו מקויים עסקינן דאי במקויים לא צריכינן לההוא טעמא אלא משום דכיון דמקויים הוא על כרחיך לוה ושטר זה ליד המלוה בא דלוה לא מקיים שטריה וכדאיתא התם (כ:) ואם איתא דחיישינן למזוייף אמאי יחזיר נהי דלפרעון לא חיישינן ניחוש שמא מזוייף הוא. וכ"ת היא הנותנת דמשום דטענינן להו ליתמי וללקוחות מזוייף הוא משום הכי יחזיר ואם נפרע בפניו איהו טעין ואי מודה מודה ליתא דהא מוכח התם דכל שטוען מזוייף הוא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר וראיה לדבר מדגרסי' התם (יב:) אמתניתין דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אין בהם אחריות נכסים יחזיר במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כי יש בהם אחריות נכסים אמאי לא יחזיר ואי כשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר הא אין חייב מודה פרש"י שם (יג. ד"ה שמואל) דהיינו שאומר מזוייף הוא וכן עיקר דהתם אמרינן ולהדר ללוה לצור ע"פ צלוחית של לוה ומהדרינן לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם אלמא באומר מזוייף הוא עסקינן דאי באומר כתב ללוות ולא לוה הוא עסקינן אי נמי פרעתי הא לא קאמר לא היו דברים מעולם אלא ודאי באומר מזוייף הוא עסקינן ואפילו הכי קשיא לן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר אלמא אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום השטר הילכך מדאמרינן במוצא שטר הקנאה דיחזיר לבעלים אף על פי שאינו מקוים שמע מינה דלא חיישינן לזיוף כלל אלא א"כ טוען בעל השטר בברי שהוא מזוייף זהו דעתם ז"ל.
ואין אלו ראיות דממתני' ליכא למגמר לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כענין מה שהאמינוה לומר מת בעלי (יבמות פח.) ודאמרינן במוצא שטר הקנאה יחזיר לאו ראיה היא דהיא הנותנת דליכא למיחש למידי דאי אתי למיגבי ביה אמרינן ליה קיים שטרך ותדע לך דאי לא תימא הכי [אפילו תימא דבעלמא לא חיישינן] הכא ודאי איכא למיחש דכיון דנפיל איתרע ליה אלא ודאי עיקר טעמא כדאמרן.
ומה שהביאו ראיה ממצא שטרי חוב דדייקינן עלה אי בשאין חייב מודה אפי' אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר אינה ראיה דאנן הכי קאמרינן ליחוש דילמא כתב ללוות ולא לוה הוא ולא מטא לידיה דמלוה כלל הילכך אפילו מקיים ליה גבי שלא כדין ואע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא אומר מזוייף הוא מלתא דלא רמיא עליה היא ומתוך שהוא יודע שלא לוה אמר ולאו אדעתיה ומסקינן דלהכי יחזיר לצור על פי צלוחיתו של מלוה בלחוד משום דאומר היה ר"מ שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין כדאיתא התם אבל לא מהדרינן ליה ללוה דהא קאמר לא היו דברים מעולם ואע"ג דאנן אמרינן דאף כתב ללוות ולא לוה בכלל טענתו נהי דמשום הכי פטרינן ליה לא יהבינן ליה מידי דלא תבע אלא למלוה מהדרינן דאיהו תבע ליה. ואדרבה בפרק גט פשוט (ב"ב קעד:) מוכח דחיישינן למזוייף דאמרינן התם שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא כגון דנקיט שטרא בידיה אמר תנו קיימיה לשטריה [לא אמר תנו לא קיימיה לשטרא] אלמא אםלא אמר תנו אין נותנין משום דחיישינן לזיוף ואע"ג דטענתייהו דיתמי אינה אלא טענת שמא:
המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר. מפרש בגמרא: אם יש עליו עדים. או העדים עצמן יעידו שחתמוהו או אחרים יכירוהו: שוין למוליך ומביא. לומר בפני נכתב ופני נחתם: וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. בדין הוא דהוה ליה [לתנא] למיתני שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים דעיקר מוליך ומביא בגיטין נשנה אלא דכיון דתנא בגיטי נשים קאי נקיט ליה ברישא.
ואם תאמר בשחרורי עבדים נבעי ב' עדים דהא בין לרבה בין לרבא גבי אשה משום עגונא הקלו (ג.) ובעבד ליכא למימר הכי דהא בגמרא (ט:) תניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אצר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ואתמר עלה בפרק המביא תניין (לקמן יט:) אמר רבי אלעזר מ"ט דרשב"ג כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אלמא דבשחרורי עבדים ליכא משום עגון י"ל דבמביא גט ממדינת הים אפילו בעבד איכא עגון שלפעמים שהאדון שולחו לו בעל כרחו ומשהתנו השליח לידו לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אבל בעדים שאין יודעים לחתום גבי אשה איכא למיחש שמא ילך בעל למדינת הים אי נמי מאית ומיעגנא ויתבה אבל עבד אם אינו משחררו יכול הוא לישא שפחה:
כל גט. כלומר כ לשטר: חוץ מגיטי נשים. מפרשינן טעמא בגמרא (י.) כגון דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים ליה מקמיה ובשאר שטרות איכא למיחש דדילמא ישראל רווחא שבק למאן דקשיש מיניה. כלומר שראה עדות זה ישראל החתום עם ישראל אחר שהוא זקן ממנו והכותי וכשחתם ישראל זה היה סבור שיחתים בעל השטר אותו ישראל אחר שהוא זקן ממנו שראה העדות עמו ומש"ה שבק ליה רווחא ובא המלוה והחתים אחריו הכותי למעלה הימנו ורבנן אחזקינהו לכותיים סתמא לפסולא אבל בגיטי נשים ליכא למיחש להכי משום דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה כדאיתא בגמרא (י:) הילכך על כרחיך ישראל זה ראה הכותי חתום למעלה והוא חתם למטה ואי לאו דחבר הוא לא אחתמיה מקמיה. וכי תימא והיכי מקיימינן כולי שטרא אפומא דחד סהדא דהיינו חד ישראל דחתים בסוף י"ל (דלמאן) בקיאין בדקדוקי מצות כדאיתא בגמרא (י.) חששא דרבנן בעלמא היא וכיון דגלויי מילתא בעלמא היא סמכינן אהאי דחתם בסוף:
ומעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותני גט אשה והיו עדיו עדי כותיים. מפרשינן בגמרא (י:) דרבן גמליאל מפלג פליג וחסורי מחסרא והכי קתני רבן גמליאל מכשיר בשנים ומעשה נמי והביאו לפני רבן רבן גמליאל לכפר עותני גט אשה והיו עדיו עדי כותיים והכשיר:
גמ' והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים. [פי' רש"י ז"ל לא אתפרש אהיכא אמרה ר' יוחנן] ואומר ר"ת ז"ל (תוד"ה קאמר) דעיקר מילתא דר' יוחנן איתמר בפ' שני דכתובות (כו.) גבי פלוגתא דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד ואע"ג דהתם נמי מייתי לה כלישנא דמייתי לה הכא והכי משמע בירושלמי בהדיא בפרק שני דכתובות (הלכה ח): מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. שפוסלין החתימה ונוקמה בחזקת אשת איש:
אלא ערער דבעל. שהבעל מערער עליו לפסלו. וגרסינן בירושלמי (בפרקין הלכה ג) מי עורר רב חסדא אמר בעל עורר אמר רב יוסף אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מידן ומשמע לכאורה דבירושלמי סברי דבכלל אם יש עליו עוררין דתנן במתניתין היינו ערעור דלקוחות ומיהו דוקא בשנשאת בגט זה שאינו מקויים ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נשאת בגט כשר שהעיד שליח שבפניו נכתב ובפניו נחתם נפרעת כתובתה מן הלקוחות דכיון דהימנוה כבי תרי להתירה לינשא אף היא נפרעת מכתובתה דמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (יבמות קיז.) אבל כל שלא אמר בפני נכתב ופני נחתם אינה גובה מן הלקוחות שהרי לא התירוה ב"ד לינשא אלא שאם נשאת אין מוציאין אותה אלא אם כן בא הבעל וערער וכל כה"ג לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי כיון שבעלה הראשון יכול עדיין לערער עליה אבל בחוצה לארץ אי נמי בא"י אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם שאין לחוש אח"כ לערעורו של בעל קרינא בה לכשתנשאי לאחר והיינו דלא קתני גבי מביא גט בחו"ל אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו משום ערעור דלקוחות. ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה ומאתים אבל לענין תוספת לא שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוספת ולפי זה הא דאמרינן הכא בשמעתין ערער דבעל בדין הוא דהוה מצי למימר ערעור [ד]לקוחות אם הוציאה גט ואין עמה כתובה אלא משום דמתני' להתירה לינשא היא מש"ה ניחא להו לאוקומי בבעל.
ולא ולא נראה לי כן לפי שכבר כתבתי במשנתינו (ד"ה ואין אלו) שאפי' בנפרע שלא בפניו טענינן דילמא מזוייף הוא ומעתה אם איתא דערעור דמתני' ערעור דלקוחות הוא מאי איריא בזמן שהלקוחות עוררים אפילו אינן עוררין נטעון להו אנן ומש"ה מסתברא דכי אמרינן בשמעתין ערעור דבעל בדוקא נקטי ליה דליכא למימר ערעור לקוחות מטעמא דכתיבנא ואפשר שאף בירושלמי כשאמרו אף הלקוחות עוררין דלאו בדוקא אמרו כן אלא לומר שאף הן יכולים לעכב שלא תטרוף משום דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי מטעמא דכתיבנא וכיון שהן יכולין לעכב אנן נמי טענינן להו אפי' אינן עוררים אבל מתני' דקתני בזמן שיש עליו עוררין ליכא לאוקמא בערער דלקוחות:
מאי ואינו יכול אלימא חרש וכו' חוץ מחרש וכו. לפי שאין בהם דעת ואין שליחותם שליחות: כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הפסיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. מהא שמעינן דלאחר נתינה תוך כדי דבור מצי למימר בפני נכתב ובפני נחתם וכמו שכתבתי למעלה (בסוף סי' ת"ה ד"ה וכתבו). ואם תאמר ולוקמה באלם שהוא כפקח לכל דבריו י"ל דאלם יכול הוא להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפרק מי שאחזו (עא.) וכ"ש הכא דכתיבת הגט מוכיח כדאיתא בשלהי פרק המביא מניין (כג.):
כ לגט שיש עליו שיש עליו עד כותי פסול וכו'. ואפילו ליתן רשות ולבטל רשות. דינם כעובדי כוכבים אם דר כותי במבוי צריך לשכור רשותו ואפילו נתנו לו במתנה אינו מבוטלת לו עד שישכיר משום דדיניה כעובד כוכבים דישראל ששכח ולא נתן בעירוב עם בני מבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם מבטל להם רשותו ובעובד כוכבים עד שישכור ישראל ממנו וטעמא מפרש בגמ' בפ' הדר עם העובד כוכבים (עירובין סב.): וכל שכן לעדות דדינו כעובד כוכבים. דאפילו למאן דלא הוה בעי למיפסל עבד לעדות משום דכתיב (דברים יט, יח) שקר ענה באחיו ועבד אחיו הוא במצות כדאיתא בהחובל (ב"ק פח.) עובד כוכבים דלאו אחיו הוא פשיטא דפסול:
והלכתא עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה מ"ט אמר רב אשי גזירה משום כולכם. פרש"י ז"ל דאמרינן לקמן (סז:) דהאומר לעשרה בני אדם כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין ואי לא חתמי כלהו פסול לפיכך תקנו שלא יחתמו זה בלא זה כדי שלא יסמוך שליח על שנים מהם. פירוש לפירושו דאע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן בפ' המביא תניין (יח:) דשנים משום עדים וכולן משום תנאי ואי חתום בי תרי מינייהו ביומיב ואינך מכאן ועד י' ימים כשר וכיון דמשום תנאי הם אפי' אחר שנשאת מצי חתמי כדיני התנאין כולן שכל שנתקיים התנאי כשר ואע"ג דכל תנאי שהוא בקיום מעשה אין מתירין אותה לינשא עד שיתקיים התנאי כדאמרי' בפ' מי שאחזו (עד.) היר זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנתקרע הגט הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן אפ"ה הוה לן לאכשורי האי גיטא כי היכי דמכשרי כולהו גיטי אע"ג שיש בהן תנאי שהוא תלוי בקיום מעשה ואפ"ה הכא שאני משום דכולכם לא משמע להו לאינשי שיהא צריך שיהו כולן חותמין הילכך אם לא יחתמו לאלתר שמא לא יחתמו כלל לאחר זמן ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ובפ' המביא תניין (יח:) דמכשרינן בדיעבד דוקא מכשרינן והיינו לישנא דאמרינן (שם) איכא בינייהו דחתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה יומי מ"ד משום תנאי כשר ולא אמרינן לישנא דלכתחלה זה נ"ל פי' לפירושו של רש"י ז"ל.
אבל הרמב"ן ז"ל (במלחמות ה') פי' דגזרה משום כולכם עדים קאמר משום דכיון דכולם עדים צריכין כולם לחתום ביום אחד דאי לא חתמי כולהו בחד יומא הוה ליה מוקדם ופסול ואי אמרינן שיהו עדי הגט רשאין לחתום זה בלא זה נהי דבשני עדים בלבד יודעים הם שצריכים לחתום ביום אחד דאי לא חתמי כולהו בחד יומא הוה ליה מוקדם ופסול איכא למיחש שיאמר לעשרה כולכם עדים ולא יחושו לחתום ביום אחד והוה ליה מוקדם ופסול:
מתני' כל השטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים. מקום בית הועד דיינים קבועים שלהם כך כתב רש"י ז"ל. ובזמן הזה סופר הממונה מן המלך יש לו דין ערכאות של עובדי כוכבים: ואע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים כשרים. מפרש טעמא בגמ': חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתה נינהו. כלומר דכיון דלא שייכי בתורת גיטין וקדושין אינם נעשים עדים בדבר דכתיב (דברים כד, א) וכתב ונתן מי שישנו בכתיבה ישנו בנתינה ובר מן דין דלאו בני עדות נינהו:
ר"ש אומר אף אלו כשרים. מפרשים בגמ' דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשר דסבירא ליה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא לאו הכי פסיל מטעמא דכתיבנא. ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקין (יא.) כלומר שהם ניכרים שהם [של] עובדי כוכבים הא לאו הכי חיישינן דילמא אתי למסמך עלייהו דמש"ה מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול ות"ק נהי דס"ל כר"א אפ"ה פסל גיטי נשים ושחרורי עבדים אפי' בעדי מסירה ושמות מובהקין משום דגזר שמות מובהקין אטו שאין מובהקין:
ולא הוזכרו. בבית המדרש ליפסל: אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע"י עובדי כוכבים הדיוטות שאינן דיינין וכי תימא וכיון דאעדי מסירה סמיך ר' שמעון בשמות מובהקין למה אינן כשרין אפי' נעשו בהדיוט איכא למימר אין ה"נ דבגיטי נשים ערכאות והדיוט שוין הן וכי קתני דנעשו בהדיוט פסולין אגיטי ממון קאי.
ויש לי בזה שטה אחרת דר' שמעון לא מכשר בעדי מסירה ושמות מובהקין אלא דוקא בשנעשו בערכאות משום דערכאות קלא אית להו וידיע דעובדי כוכבים נינהו ולא אתי למסמך עלייהו ולא אתי לאכשורי אלא בעדי מסירה אבל הדיוט לית ליה קלא ואפי' בשמות מובהקין איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו ואסקי שמייהו הכי ויבואו להכשיר בלא עדי מסירה ור' שמעון תרתי בעי ערכאות ושמות מובהקין ויש לזה הוכחה בירושלמי (בפירקין ה"ד) דגרסינן התם אתיא דר' שמעון בן אלעזר כמה דר' אלעזר אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר [כן] ר' שמעון אמר (כן) אע"פ שאין עליו עדים כשר מעתה אפי' נעשו בהדיוט הוי צורכא לההיא דמר רבי יעקב בר אחא קול יוצא בערכאין. ויש בזה דקדוקים תלויים בסוגיית הגמרא והארכתי בחדושי בס"ד (סוף י:):
ולענין הלכה כתב הראב"ד ז"ל (מובא ברשב"א ד"ה ולענין) דמסתברא בהלכתא כר"ש דסוגיא דשמעתין כוותיה ומשמע דאמר הכי מדאהדר ליה (יא:) ר' יוחנן לר"ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנום. כלומר מפני שהן שמות מובהקין כדאיתא בגמרא והא כר"ש אתיא. ואין זה הכרע דלישנא בתרא איכא בגמרא דלא מכרע כר"ש ואף ר"ח ז"ל כתב (שם ברשב"א) ישמי שאומר מדאוקימנא ליה לר"ש כרבי אלעזר דהלכתא כוותיה בגיטין אי [מזדמן] לן כר"ש לא פסלינן ליה. ואף בזה אין הכרע דת"ק נמי כר"א ס"ל ושמות מובהקין בלחוד הוא דאיכא בינייהו ולפיכך נראין הדברים דקי"ל כת"ק וזהו דעת הרי"ף ז"ל שכתב משנתנו כפשטה. הלכך גיטין העולין בערכאות שלהן אפילו בשמות מובהקין ובעדי מסירה פסולין כת"ק. ומיהו קדושין תופסין בה שגט גמור הוא מן הדין ואין פסולו אלא משום גזרה ולפיכך דינו כדין הספיקות:
גמ' קא פסיק ותני. כל השטרות כשרין בחותמיהן עובדי כוכבים לא שנא שטרי מכירה ול"ש שטרי מתנה: בשלמא. שטרי מכר דארעא לאו בהאי שטרא מקניא אלא בזוזי: מכי יהיב. האי גברא: זוזי. לישראל חבריה: קמייהו. דדיינין עובדי כוכבים: הוא דקנה. לארעא. דקרקע נקנה בכסף או בשטר והאי שטר ראיה בעלמא הוא שלא יאמר [לא] מכרתיה ולא קבלתי מעות ובהא מילתא אינהו מהימני: דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו. כיון דערכאות נינהו:
לא מרעי נפשייהו. וכתבי ליה שטרא. ונ"ל דלאו מדינא אמרי הכי כיון דעובד כוכבים פסול לעדות כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי אטו משה ואהרן מי לא מהימני ואפ"ה רחמנא פסלינהו אלא ודאי הכי קאמרי בשלמא מכר איכא חמימר דתקנתא דרבנן הוא כיון דקים לן דקושטא קאמרי דאי לאו הכי [לא] הוו מרעי נפשייהו: אלא מתנה. דעל ידי בשטר הוא קונה אותה שהוא כותב לו שדי נתונה לך (קידושין כו.) ובלא שום חליפין וקנין הוא קונה אותה במסירת השטר היכי מקניא דהא האי שטרא חספא בעלמא הוא:
דאמרינן מדיהיב זוזי לאו דוקא אלא הוא בדין דאי אודי קמייהו דיהיב ליה זוזי דלא הוו מרעי נפשייהו וכתבי שטרא וכל היכא דאודי מהני [בין בשטרי מכר בין בשטרי הודאות והלואות] דבכה"ג ליכא למימר משטה אני בך ולא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וכיון דהודאה מהניא כי אמר בשלמא מכר ומתמה אמתנה לאו דוקא דאין הכי נמי דמצינן למימר איפכא ומתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוי זוזי הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהן ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם שטר מכר לראיה וסתם שטר מתנה לקנייה נקטינהו הכי וה"ק בשלמא שטר ראיה שפיר אלא שטר קנייה אמאי:
אמר שמואל דינא דמלכותא. של גויים דינא. הלכך כל השטרות העולות בערכאות של עובדי כוכבים לא שנא שטרי מכר ולא שנא שטרי הלואה כשרין לגמרי ואפילו לגבות ממשעבדי דכל שטר העשוי בערכאות קלא אית ליה והכי מוכח לקמן באידך פירקין (יט:) דאמרינן רב פפא כיהוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של עובדי כוכבים מקרי [ליה] לשני עובדי כוכבים זה שלא בפני זה ומגבי ביה ממשעבדי וזו היא גרסת ר"ח ז"ל (מובא ברשב"א ד"ה בשלמא) וכן בעיקר הנוסחאות וליכא למדחי דההיא בדאיכא עדי מסירה ישראל [עסקינן] חדא דסתמא קאמר ועוד דאי משום שטרא גופא לא גבי ממשעבדי משום עדי מסירה נמי לא גבי כדאמרי' בסמוך (יא.) אי הכי ממשעבדי נמי ומפרקינן לית ליה קלא אלא ודאי משום שטרא גופיה גבי ממשעבדי.
ודאמרינן דדינא דמלכותא דינא. דוקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכותו אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דדינא דמלכותא הכי משמע ומשום הכי לא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין חמסנותא הוי ולא דינא:
ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. כל שטרות שהן כגיטי נשים שע"י השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה. וליכא למימר דנדינן מלישנא קמא משום דפליג עליה וס"ל דלא אמרינן דינא דמלכותא גינא דהא בעלמא נקטינן לדשמואל כדמוכח בפ' הגוזל (ב"ק קיג:) ובפ' חזקת הבתים (ב"ב נד:) ולפיכך יש מי שפירש (מובא ברמב"ן ב"ב נה. ד"ה ויש) דנדינן מלישנא קמא משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרינן בפרק הגוזל (שם) תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ודאמרינן נמי בפ' חזקת הבתים (שם) דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא בכה"ג נמי איכא לאוקומי כדי שיקיים השטר ויקח את חוקו אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא ומש"ה נדינן הכא מלישנא קמא ואמרינן ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים.
ולא נהירא מדאמרינן התם בפ' חזקת הבתים (שם נה.) אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבא בר נחמיה משמיה (דרבא) [דשמואל] דינא דמלכותא דינא אריסא דפרסאי ארבעין שנין. כלומר דמלכא אמר והנהיג שתועיל חזקה לעובד כוכבים בארבעין שנין והכא ליכא הנאה ותועלת בכך למלך אלא ודאי כי אמרינן הכא ואיבעית אימא לא פליגא אלישא קמא אלא ה"ק מתני' אפילו בדליכא הורמנא דמלכא [אערכאות אלא אינהו קיימי מנפשייהו אפ"ה קתני מתניתין דכשרין] ותני חוץ מכגיטי נשים והוא הדין לשטר מתנה דדמי להו שבשניהם הדבר מתקיים בשטר בלבד. ומיהו היכא דאיכא הורמנא דמלכא כל שטרות העולות (בנוטירין) בערכאות שלהם כשרין ואפילו שטרי מתנה:
רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי. שאינן ערכאות: שטרא פרסאה. שעשאוהו בלשון פרסי וחתמו פרסאים הדיוטות עליו:
והא לא ידעי. העדים שמסרו לפניהם: למקריה. ולא ידעי מאי ניהו והיכי מסהדי לאחר זמן עלה דמלתא: והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עבודו שעושין אותו שחור ושוב אין אדם עושה מחק וחוזר וכותב עליו מפני שהוא ניכר וקלפי פרסיים אינן מעובדים בעפצין שקורין גלי"ש ואדם יכול למחוק כתבו ומניח חתימת העדים וכותב למעלה ממון הרבה: ומשנינן בדאפיצן. שהקלפים מעובדים בעפצין שקורין גלי"ש.
ואיכא למידק וכיון דבעדי מסירה עסקינן דשמעתין כר"א אתיא דאמר עדי מסירה כרתי ור"א הא לא בעי כתב שאין יכול להזדייף דהא תנן דאידך פרקין (כא:)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.