רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/גיטין/פרק א

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ר"ג אומר אף המביא מרקם ומן החגר ר"א אומר אף מכפר לודים ללוד וחכ"א א"צ שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך והמביא גט ממדינה למדינה במדה"י צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רשב"ג אומר אף מהגמוניא להגמוניא:

סימן ב

נהגו לשרטט י"ב שיטין בגט ואומר ר"ת ז"ל משום דגט בגימטריא י"ב ומשום שנקרא ספר נהגו לשרטט השורות ומשום רב האי גאון ורב סעדיה אמרו משום דכתיב ספר כריתות ובעינן שורות כשיעור גליון שמפסיק בין ספר לספר ד' ספרים הראשונים שמניח ד' שיטים בין זה לזה כדאיתא בפ"ק דבתרא דף יג: דהיינו י"ב שיטין והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא קא חשיב דאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה ואם חיסר הסופר או הותיר בשיטין לא פסלינן ליה:

גמ' מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי פירש רש"י למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו וקשה אטו בכפה תלו להו שיהו מזומנים לקיימו כל עת שיבא הבעל ויערער ועוד למה ליה דאתיוהו בי תרי כך שוין אם יש שנים מן השוק שמכירין חתימת העדים ועוד לישנא דאתיוהו משמע שהם רק שלוחים אף על פי שאין מכירין ועוד דלקמן דף ה. מפרש טעמא הא דשנים אין צריכין לומר בפני נכתב ובפ"נ משום דמה אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני ומפרש ריב"א דאתיוהו בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל למימר לא שלחתים הלכך לרבא לא צריך דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולין דאינו חשוד לקלקלה במתכוין. כדאיתא בירושלמי פ"א ה"א וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה פירוש להוציא עליה לעז בפני ב"ד ולומר מזוייף הוא ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתימהו בעדים כשרים אבל בחד אי לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם מצי למימר בעל לא שלחתיו ומזוייף הוא אבל כי אמר בפני נכתב ובפני נחתם לא מצי למימר בעל לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח. דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפני נכתב ובפני נחתם הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש ליה. וכן נראה לי מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו ואם כן למה הוצרכו משום עיגונא להאמין לשליח על קיום הגט כי היכי שיקיים השליח כתב שליחות יקיים חתימת הגט אלא ודאי משום שאין עדים מצויין לקיימו האמינו חכמים על הכל וסוגיא כרבא והיכא דאתיוהו בי תרי או באותה מדינה במדינת הים או היכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם. ודווקא כי אמר בפני נכתב ובפני נחתם הוא דהימנוהו רבנן אבל אי אמר ידעתי כלומר מכירני חתימת העדים לא הימנוהו דדווקא כשהוא אומר בפני נכתב ובפני נחתם מידק דייק ולא מרע נפשיה לומר שנעשה בפניו והוא לא ראהו מעולם אבל בידעתי מצי לאישתמוטי למימר כסבור הייתי שאני מכירו ולא מרע נפשיה כולי האי ודלא כפירוש רש"י שפירש אההיא דקאמר רבא דף ג. אטו הכא כי אמרי ידעינן מי לא מהימני ופירש"י הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אם אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן דמה לי בפני ומה לי יודע אני וקשה לפירושו דא"כ הוה ליה למימר לעיל ידעתי איכא בינייהו ועוד דלא מישתמיט בשום דוכתא למיתני ידעתי אלא בכל מקום הוא שונה בפני נחתם ופירש רבינו משולם ז"ל אטו כי אמרו ידענו שנים מעלמא שקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהימנו ביה ההוא קיום דמהני בשטרות כי לא אמר עד אחד נמי בפני נכתב אתי לאחלופי בשאר שטרות: בר הדיא בעא לאיתויי גיטא אתא לקמיה דר' אחאי דהוה ממונה אגיטי א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דר' אמי ור' אסי אמרו ליה לא צריכת וכי תימא אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים:

סימן ג

רבה בב"ח אייתי גיטא דפלגא איכתוב קמיה ופלגא לא איכתוב קמיה אתא לקמיה דרבי אלעזר א"ל אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך פי' שלא ידע אלא בשיטה ראשונה דמסתמא סיימה לשמה ורב אשי אמר אפי' שמע קן קולמוסא וקן מגילתא פרש"י תיקון הקולמוס והקלף שתקנו לשמה כשחותכים אותו ומחליקים אותו ולא שיהא צריך תיקון הקלף והקולמוס לשמה דדוקא כתיבה וחתימה הוא דבעינן לשמה ולא מכשיריה אלא שמע כשתקנו הקולמוס והקלף שאמרו כדי לכתוב בו גט לשמה ומסתמא כן עשו והוא שראה הקלף אחר שתקנוהו ואחר שנכתב מכירו בטביעות עין הלכך אין להכשיר סומא על ידי קן קולמוסא וקן מגילתא אבל התוספות כתבו שאין להכשיר סומא ע"י קן קולמוסא משום דנראה שקרן אם יאמר בפני נחתם ואם יאמר שמעתי קן קולמוסא אינו מועיל דבעינן שיאמר בלשון שתקנו חכמים כדפרישית לעיל סי' ב דידענו אינו מועיל לרבא ומדבריהם למדנו שאינו צריך שיראה הקלף ויכירהו כי מסתמא כיון שאמרו לכתוב בשעה שתקנו הקלף לשמה כן עשו מה לי בקלף זה מה לי בקלף אחר ומיהו אם שמע שאמרו לכתוב גט לשמה ולא שמע קן קולמוסא או קן מגילתא לא מהני דשמא לא כתבו מיד אלא לאחר זמן וכתבוהו לשם אחר ששמו כשמו עוד פירש"י קן קולמוסא קן מגילתא ששמע העברת הקולמום על הקלף שמשמיע קן קן בשעת כתיבה: והילכתא כרב אשי דתניא כוותיה המביא גט ממדינת הים אפי' הוא בבית וסיפר בעלייה הוא בעלייה וסופר בבית. הוא בבית וסיפר בעלייה הא לא חזי ליה אלא דשמע קן קולמוסא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר פי' נכנס ויוצא הסופר ולא חיישינן דכי נפיק לשוקא אשכחיה אינש אחרינא דשמיה כשמיה ואמר ליה למיכתב גיטא לשמה:

סימן ד

בפני כמה נותנו לה השליח רבי יוחנן אמר בפני שנים ור' חנינא אמר בפני שלשה ודכ"ע בעינן עדים מצויין לקיימו ובהא קא מיפלגי רבי יוחנן סבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין. ורבי חנינא סבר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין הכא חיישינן דילמא מייתי איתתא או קרוב גיטא וסמכינן עלייהו והלכתא כוותיה דרבי יוחנן דתניא במתניתא כוותיה:

סימן ה

המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם האי כיצד יעשה קאי אמילתא דחכמים ואף על גב דלית להו כל המשנה ממטבע חכמים הולד ממזר. מיהו אם שינה מודו רבנן דתצא אם לא יחזור ויתקן מה ששינה ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז ה"ז (פ"ז מהל' גיטין ה"ז) הרי זו ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הרי זה ספק ממזר:

סימן ו

ודקדק ר"י מדקאמר יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה אלמא דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה וה"ה לאחר נתינה בתוך כדי דבור מהני מדקאמר לעיל דף ה. כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש היה אומרו אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר תוך כדי דבור איכא לאיסתפוקי אי מהני כל זמן שעסוקין באותו ענין וקודם הנתינה נמי יש להסתפק אי מהני ומההיא דאמר ספ"ב דף כד. הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ומשוי ליה שליח ומההיא דתנן בפרק כל הגט דף כט: המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד וכו' אין ראיה דמהני קודם נתינה דמ"מ בשעה שהגט יוצא מתחת ידי השליח הוא אומר הלכך טוב ליזהר שיאמרו בשעה שרוצה ליתן הגט לאשה וה"ר יעקב מקינון פירש דלהכי בעי' שיטלנו משום דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או כשהלכו למדינת הים ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע שאין תקנה אחרת: רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא רב ששת מצריך משכונה לשכונה רבה מצריך באותה שכונה ומסיק משו' דניידי בני מחוזא ואינן מצויין לקיימו. וכתב ר"ת דהשתא נמי בכל המקומות ניידי וצ"ל בפ"נ ובפני נחתם:

סימן ז

ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה דתנן האשה עצמה מביאה גיטה וכו' נכסים לא קנה דצריך לקיומיה כשאר שטרות דעלמא: איבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו שכלל העבד והנכסים ביחד אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו דלא פלגינן דיבורא רבא אמר אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כרבי שמעון דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירשב"ם פ' מי שמת דף קמט: דמיירי כגון שלא פירש איזה קרקע שייר דתלינן שמא אעבד גופיה קאמר דחשיב ליה קרקע משום דאיתקש עבדים לקרקעות ואע"ג דאמר התם עשו מטלטלין שיור אצל העבד עבד נמי חשיב כמטלטלין דהא מיטלטל הוא וקשה לפירושו מהא דתניא בתוספתא דב"ב פ"ט רש"א כל נכסי לפלוני עבדי חוץ מא' מרבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אע"פ שאין לו אלא אותה העיר ואותה השדה זכה בנכסים וקנה עצמו ב"ח פי' זכה בנכסים אם יש שם נכסים אחרים וקנה עצמו ב"ח בכל ענין א"נ זכה בנכסים כלומר זכה מכח כל נכסי וקנה עצמו בן חורין ש"מ דלת"ק אע"פ שפירש אותה העיר ואותה שדה לא יצא בן חורין הלכך נראה כפרש"י דטעמא כיון דנחת לשיורא שייר גם העבד רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן ופירש"י מדקאמר רבי שמעון לעולם הוא בן חורין שמעינן לא שנא היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור חוץ מקרקע פלונית דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים כגון דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לית ליה שום קרקע דכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר ואפילו הכי הוי בן חורין אלמא פלגינן דיבורא וצריך לומר דאין לו שום מטלטלין וכן פירש רב אלפס ז"ל וקשה לפירושו דאע"פ שלא הזכיר שם הקרקע ששייר מ"מ קנה כל מקרקעי דאית ליה אלא שיד האדון על העליונה שיקח לו לעצמו מעידית שבנכסיו בית כור כדתנן בפרק בית כור דף קז: חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו ומפרש התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השער על התחתונה. הלכך נראה לפרש הא דשמעינן לר"ש דפלגינן דיבורא היינו מהא דקאמר בתוספתא דאפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה דזכה העבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכיון דאין לו אלא מה ששייר ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו אם כן צריך לומר דאית ליה פלגינן דיבורא ומהא נמי דייקינן דלר' מאיר לא פלגינן דיבורא דמטעם דנחית לשיורא לא שייך למימר לא יצא. בן חורין אלא היכא דיש לו נכסים אחרים דאמרינן מדשייר. אותה העיר ואותה השדה שייר נמי העבד וכל נכסים דקאמר קאי אשאר נכסים אבל אם אין לו אלא אותה העיר ואותה השדה על כרחך כל נכסי לא מצי קאי אלא אעבד ואמאי קאמר ר' מאיר לא יצא לחירות אלא ודאי משום דקסבר לא פלגינן דיבורא והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי את ר"ש דתניא כשנאמרו הדברים לפני ר' יוסי קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברים נכוחים הלכה כדברי רבי מאיר א"ל ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואין חוזר בעבד חוזר בנכסים שהרי מתנת שכ"מ הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן לה דכיון דכתב ליה כל נכסיו וכלל גוף העבד בכלל הנכסים ובאותו הלשון יש לו להשתחרר כיון דאין כל נכסים יכול להתקיים על הנכסים ונשאר זכות לאדון באותו לשון שהוא משתחרר בו לאו כרות גיטא הוא אבל עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך כרות גיטא הוא אלא שלענין הנכסים מחוסר קיום וכן אם כתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מדבר פלוני ואין לו אלא אותו דבר דהשתא לא קנה נכסים כיון דלא כלל גופו בכלל הנכסים אע"ג שנשאר לאדון זכות בזה הגט דנכסים לא קנה מ"מ עצמו קנה וכרות גיטא הוי כיון שהזכיר את העבד לבדו ולא כללו עם הנכסים ומשום הכי לית הלכתא כר"ש דקאמר לעולם הוא בן חורין אבל דבורא פלגינן דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין לעבד ופלגינן דיבורא וסלקא שמעתתא בהכי וכן הלכתא:

סימן ח

מתני' המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו המביא גט ממדינת הים ואין יכול לומר בפ"נ ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו:

גמ' ערער בכמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי יתקיים בחותמיו תרי ותרי נינהו וסמוך אהני שפוסלין חתימה ואוקי איתתא בחזקת אשת איש אלא ערער דבעל וה"ה ערער דלקוחות אם באת לטרוף כתובה מהם כדאיתא בירושלמי מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי אסי אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף מהן ומיהו בשביל ערעור דלקוחות לא אסרינן להנשא אבל בערעור דבעל אסורה להנשא עד שיתקיים בחותמיו אבל בלא ערעור דבעל מותרת להנשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדפרישית לעיל והיא נמי לא תזייף לקלקל עצמה אבל להוציא ממון מן היתומים ולקוחות חיישינן לזיופא כדפרישית בגט פשוט על ההיא דשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לה לנכסי' דכיון דשריא להנשא גביא נמי כתובתה מבני חורי דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

סימן ט

ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש וחרש בר איתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו אמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש הלכך כיון דבעי למימר בפ"נ ובפ"נ ולא מצי אמר לא תנשא עד שיתקיים בחותמיו:

מתני' כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים בין בשחרורי עבדים בין בשאר שטרות דגרסינן בפ"ק דשחיטת חולין דף ו. לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים בין לשחיטה בין ליין נסך ואפי' ליתן רשות ולבעל רשות כעובדי כוכבים כדתניא מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובעובד כוכבים עד שישכור וכ"ש לענין עדות דדינו כעובד כוכבים. והלכתא אין עדי הגט חותמין אלא זה בפני זה מ"ט אמר רב אשי גזירה משום כולכם:

סימן י

כל השטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר"ש אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט:

גמ' קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטר לראיה בעלמא הוא אי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבו ליה שטרא אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. הני תרי לישני ל"פ אהדדי דליכא מאן דפליג אהא דאמר בכולי התלמוד דינא דמלכותא דינא ומיתרצא מתניתין איירי בתרי לישני אם הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא בפני הערכאות שלא יחתמו העדים על שטר עד שיבואו בעלי הדבר לפני הערכאות ויראו וידעו הערכאות אמתת הדבר ואז יתנו הרשות לעדים לחתום והיינו שטרות העולין בערכאות דאחר שנכתב השטר מביאין העדים אותו לפני הערכאות ונגמר כל הדבר בפניהם וסמכינן עלייהו דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיהו לצוות לחתום ואפילו אי נפיק קלא עלייהו דשקלי שוחדא לאצלויי דינא לעדות שקר לא מרעו נפשייהו אז איירי מתניתין בכל שטרות אפילו בשטרי מתנה ואם לא הנהיג המלך כך אז מתרצא מתניתין חוץ מכגיטי נשים: רבינא סבר לאכשורי בכנופייא דארמאי אמר ליה רפרם ערכאות תנן כתב רב אלפס ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא ולא ידענא פירושא דמילתא אי נחת לפרש טעמא דערכאות משום דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא אבל כנופייא דארמאי חיישינן דלמא מקבלי שוחדא ומסהדי שקרא או בעי למימר דוקא ערכאות דידיע לן דהני לא מקבלי שוחדא והרמב"ם ז"ל כתב והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהן אבל במקום קיבוץ פליליהם בלא קיום השופט שלהן לא יועילו לו כלום וכן צריכין שיעידו עדי ישראל על אלו העובדי כוכבים שהן עדי השטר ועל זה השוטר או השופט שקיים עדותן שאינם ידועי' בקבלות שוחד ולא מסתבר לי דא"כ נפל פיתא בבירא שבת דף סו: דמי יעיד עליהם בזה דסתם עובדי כוכבים מקבלי שוחדא כדאמר בפ' כל כתבי דף קטז: אלא מסתברא דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא: אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרין ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי פרש"י וחתמו עליו פרסיים הדיוטות וקשיא לי דהא רבנן דרבי עקיבא פסלי בשטר שנעשה בהדיוט ואפילו בעדי מסירה כדפרי' ר"י לעיל משום דחיישינן דלמא אתי להכשיר בלא עדי מסירה כמו בערכאות ומיהו רש"י פי' לטעמי' שפירש לעיל לא הוזכרו לפסול אלא בזמן שנעשו בהדיוט משום דלא קפדי אאורועי נפשייהו משמע דלא פסול אלא דומיא דערכאות בלא עדי מסירה אבל בעדי מסירה כשר לגבות מבני חרי ושטרות העולים בערכאות אף בלא עדי מסירה ישראל גבו ממשעבדי והכי איתא לקמן בפ"ב דף יט: רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרי פרסאה דעביד בערכאות של עובדי כוכבים מקרי ליה לשני פרסיים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי ופרש"י לקמן משום דאית ליה קלא כשחותמין עליו ערכאות דשטרא פרסאה דלעיל דגבי מבני חרי מיירי דחתומין עליו הדיוטות דלית ליה קלא ולפר"י שפוסל שטרי הדיוטות אף בעדי מסירה על כרחיך הכא מיירי דחתימו עליו ערכאות וקמשמע לן דאע"ג דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל לא מגבינן ביה ממשעבדי ולקמן בפ"ב גרסינן ומגבי ביה מבני חרי וכן נמצא בהרבה ספרים וכן מיסתבר דמשמע בשמעתין דאין חילוק בין ערכאות להדיוטות אלא דערכאות לא מרעו נפשייהו והדיוטות מרעו נפשייהו ולא לענין קלא דדוקא עדי ישראל הוא דמפקי לקלא ועוד דלא מיסתבר כלל שיכשיר רבי עקיבא בשטרי הדיוטות בלא עדי מסירה ואם כן ע"כ רבנן פסלי אף בעדי מסירה ומיהו סוגיא דשמעתין משמע כפרש"י דלפר"י הוה ליה למימר פרסאה אף על גב דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל לא מגבינן ביה ממשעבדי ועוד אי בשטרי ערכאות איירי לא הוה ליה לרבא למימר מימרא באפיה נפשיה אלא הוה ליה לפרושי מתניתין דשטרי ערכאות דאמר במתניתין דכשרים דווקא למיגבי מבני חרי אבל למיגבי ממשעבדי לא גבי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי ישראל וכן מצאתי בירושלמי פ"א הלכה ה מר בר יעקב בר אחא קול יצא לארטכייס אלמא משמע דגובה ממשעבדי וכן עיקר לכן נ"ל לפרש דהאי שטרא פרסאה מיירי שאין חתומין עליו עדים דאי חתימי עליו עדים פרסיים היכי גבי בעדי מסירה ישראל אפילו מבני חרי והא מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו דלמא אתי למימסר קמייהו ודוחק לומר דרבא סבירא ליה כר' שמעון ובשמות מובהקין ושטרא פרסאה דקאמר דהיינו שנכחב בלשון פרסי כההוא דלקמן בפ"ב דף יט: אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי ופריך עלה כדפריך הכא והא לא ידעי למיקרי וכו' כדהכא אלא מאי קמ"ל דבכל לשון כשר תנינא וכו' והכא שלא פי' מי חחום עליו מיירי שאינו חתום כלל אלא שנמסר בפני ישראל וכן מצאתי אח"כ בפר"ח יש מי שאומר שזה השער לא היו בו עדים כלל. והא לא ידעי למיקרי בדידעי והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וליכא בדאפיצן:

סימן יא

והיה אור"ת דקלפים שלנו אע"ג דלא עפצי כשירין לשטרות דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים שלהם דהא קלפים שלנו אינו יכיל להזדייף דאי לא תימא הכי היאך אנו כותבין ס"ת ומגילה על קלפים שלנו דמגילה פסולה על הדפתרא כדאמרי' בפ"ב דמגילה דף יז. ודפתרא היינו דמליח וקמיח ולא עפיץ כדאמר בפ"ב שם יט. וס"ת נמי פסולה על הדפתרא דהא דמגילה פסולה משום דנקרא ספר וכ"ש ס"ת עצמה ועוד תנן בפ"ב דסוטה דף יז. גבי פרשת סוטה אין כותבין לא על גבי דפתרא ולא ע"ג נייר מחוק אלא על המגילה שנאמר ספר וכל שכן ס"ת ועוד תניא במסכת סופרים פ"א ה"ה אין כותבין ספר תורה ע"ג דפתרא ולא ע"ג נייר מחוק אלא ודאי עיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים שלהם ותדע דאפי' בימיהם היה להם תיקון אחר שהיה טוב כמו עפצים דאמרי' לקמן בפ"ב דף יט. כתבו במי טריא ואפצא כשר ומוקי לה בדלא עפיץ ועוד אמרינן התם נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו והיינו בדלא עפיץ דאי עפיץ אין מי מילין ע"ג מי מילין ומיהו אין כל כך ראייה מהנך דאיכא לאוקמינהו כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד הביא ר"ת ז"ל ראיה דאשכחן ס"ת כשרה בלא עפיץ דאמרינן בפ' הקומץ רבה דף לא: גבי קרע הבא בשני שיטין יתפור דמשני הא דעפיץ הא דלא עפיץ אלמא דכתבינן ספר תורה בדלא עפיצן וה"ר יחיאל ז"ל היה דוחה ראיה זו והיה מפרש הא דעפיץ שהקרע מתחבר יפה אז אפי' בג' שיטין יתפור כמו כוורת אפוצה בפ' תשיעי דאהלות ומיהו דברי ר"ת אמת הם דהא חזינן דקלפים שלנו אינן מזדייפים והא דפריך הכא והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו אליבא דר"א דאמר לקמן בפ' שני ד' כב: לא הכשיר ר"א בשאר שטרות ע"ג דבר שיכול להזדייף אלא בגיטין דווקא ומדפריך סתמא דגמרא אליביה אלמא הלכתא כוותיה ולקמן בפ"ב סוף סי' כד נדקדק בו בע"ה: והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה בדמיהדר בפ' גט פשוט סי' ב פירשתי אי לא ניהדר אם יש לפסול כל השטר או דווקא שיטה אחרונה והוא הדין דכל הני פירכי שייך נמי לאקשויי אמתניתין דכל שטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים דבעי' כתב שאינו יכול להזדייף ושיחזור בשיטה אחרונה מעין השטר והא דלא קבעי' ליה רב אשי אמתני' משום דלא שייכי כולהו פרכי אמתני' דשטרי פרסיים ועדי פרסיים חתומים עלייהו וידעי למיקרי. אי הכי אפי' ממשעבדי נמי לית ליה קלא מכאן מוכח דלר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואע"ג דליכא עדי חתימה כלל גבי ממשעבדי דדוקא הכא לית ליה קלא לפי שנעשה בפני פרסיים אבל בשטרי ישראל גבי ממשעבדי בלא חתימה אבל מתוך לשון רש"י משמע דבעדי מסירה בלא עדי חתימה לא גבי בשום שטר ממשעבדי דעדי חתימה דווקא הוא דמפקי לקלא: בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות פרסיים מהו מספקא ליה מי אמרינן אע"פ ששמותיהם כשמות עובדי כוכבים תלינן דישראל נינהו דלא שכיח שיחתמו פרסיים בגיטין וכשר לר"א בעדי מסירה דכיון דאפילו אי הוו עובדי כוכבים לא מיפסל לר"א אלא משום גזירה דלמא אתי מיסמך עלייהו הלכך הכא דלא ידעינן אי פרסיים נינהו או לא מכשרינן בעדי מסירה או דילמא כיון דשמותיהם כשמות עובדי כוכבים חיישינן שמא עובדי כוכבי' נינהו ואפילו בעדי מסירה לא מכשרינן ואפילו לר"ש דאמר אף אלו כשרין הא אוקימנא לעיל דשמות מובהקין והכא איירי בשמות שאינן מובהקין מדקא מיבעיא ליה דאילו בשמות מובהקין פשיטא דעובדי כוכבים נינהו כדאמרי' בכל דוכתא דלא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו משום דידעי כולי עלמא דפרסיים נינהו. א"ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנום משום דהוו שמות מובהקין ולא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו כר"ש דמכשר בשמות מובהקין אבל בשמות שאינן מובהקין חיישינן ואע"ג דמספקא לן דלמא ישראל נינהו. הראב"ד ז"ל פסק הלכה כר"ש משום דהך בעיא היא אליבא דר"ש ורבינו חננאל ז"ל כתב יש מי שאומר מדאוקמינן ליה לר"ש כר"א מסתברא דהלכתא כוותיה בגיטין ואי מזדמן לן כר"ש לא פסלינן ליה משמע דסבירא ליה דלכתחילה לא עבדינן כוותיה וכן כתב אחר שפירש הברייתא תניא אמר ר"א בר' יוסי כך אמר ר"ש לחכמים וכו' והני כולהו לאו דסמכא נינהו מיהו פרשינן סוגיין דשמעתין כר"ש ורשב"ם כתב שמועה זו יותר מארבע לשונות ראיתי בה וכולן שבוש דלא אתי ר' יוחנן וריש לקיש לקבוע הלכה כר"ש דמתני' ואין אדם יכול להעמידן. ברם כך ראיתי לפרשה ושיטת רבינו חננאל כמוני בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים מהו מי חיישינן שמא עובדי כוכבים הם והשליח או הבעל לא דקדקו יפה והיו סבורים שישראל הם או שמא ידעו שעובדי כוכבים הם והחתימום במתכוין וטעו בין גט לשאר שטרות שחותמיהן עובדי כוכבים שהן כשרים מי אזלינן בתר רוב שמות כאלו שהן עובדי כוכבים ופסלינן להאי גט כרבנן דמתני' דקיימא לן כוותייהו או דלמא זיל בתר גיטין דלא שכיח להחתים עליהן עובדי כוכבים ותלינן להו בישראל וכשר אמר ליה לא בא לידינו אלא גט שהיו חתומים עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו ודאי לא טעה השליח או הבעל להחתים אנשים כאלה שדומים בשמותם לעובדי כוכבים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראל הם והחתימום אבל שמהתא אחריני שדומים קצת לשמות ישראל שיכולין מכתבי הגט לטעות בהם משום דשכיחי ישראל אחד מאלף דמסקי בשמייהו לא נכשרינהו דחיישינן שמא טעו והחתימום בתורת ישראל וכן נראה דאין לקבוע הלכה כיחידאה בלא ראיה ברורה הלכך שטרי מקח וממכר והלואות בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהן פרסיים כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי דכיון דנעשו בערכאות אית להו קלא כדאמרי' לקמן בפ' שני דף יט: דרב פפא מגבי בהו ממשעבדי ואפילו בלא עדי מסירה דלא מצריך ר' אלעזר עדי מסירה אלא בשטר קנין או בגיטי נשים אבל שטרות שאינן אלא לראי' בעלמא לא בעי עדי מסירה ושטר מתנה הנעשה בערכאות כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא שיהו כל השטרות נעשין בערכאו' חספא בעלמא הוא ואפי' נמסר בפני ישראל דחיישי' שמא ימסרם הנותן למקבל בפני ערכאות של פרסיים שיהא סבור שכמו שנאמנים חותמים עובדי כוכבים כך נאמנים למסור בפניהם והא ליתא דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל בעדות בעל פה מרעי נפשייהו ואפילו בשמות מובהקין גזרה אטו שמות שאינן מובהקין כרבנן אבל אם הקנה נותן למקבל בקנין סודר וכתב בערכאות שבפניהם הקנה נותן למקבל כשר השטר דלראיה בעלמא הוא דאע"ג דקנין סודר לא מהני בדיני עובדי כוכבים כיון שבעלי הדבר ישראלים הם מהני עדותן דכל מידי דאיתעביד קמייהו לא מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא. ושטר פרסאי שחתומים עליו הדיוטות אפילו נמסר בעדי ישראל פסול דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול דלמא אתי למיסמך עלייהו ואפילו בשערי ממון כדאמר בסנהדרין פרק זה בורר דף כח: גבי ההוא שטר מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי אבל אם אין עובדי כוכבים חתומין עליו ומסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ומיתמי דשטר גמור הוא ולא מצי למימר פרעתי והוא דידעי עדי מסירה למקרי והכתב אינו יכול להזדייף והוא שהחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. וגיטי נשים העולים בערכאו' של עובדי כוכבי' פסולי' ואפי' כתבו ישראל ונמסר בפני ישראל אלא שחותמים עובדי כוכבים ואפילו בשמות מובהקין:

סימן יב

מתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים חוזר באשה ואין חוזר בעבד לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי שלא לזון את אשתו אינו רשאי אמר להן הרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו מן התרומה אמרו לו מפני שהוא קניינו:

סימן יג

גמ' אמר רבי יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפי' עשאו הב"ח שליח לתפוס כדמוכח בכתובות בפרק הכותב דף פד: גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה זיל תפוס לי ואפי' הכי קאמר דלא קנה ולא דמי להאי דאמר בעלמא שלוחו של אדם כמותו דלאו כל כמיניה לשווי' שליח כדי לחוב לאחרים וא"ת משנתנו כל האומר תנו כאומר זכי דמי ושמעינן מינה דהתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה. וחכ"א חוזר באשה ואינו חוזר בעבד כתב רב אלפס ז"ל והני מילי לחזרה דלא מצי למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה כדתנן דף יג. האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעי' מינה דלחזרה הוא דזכי לו לעבד אבל למיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה"ג דאמר לקמן דף יד. הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ומילתא דתמיהא היא דחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא דטעם החזרה משום דתנו כזכי דמי וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה מעעם שליחות ואנן סהדי דניחא ליה שיהא שלוחו ושלוחו של אדם כמותו והוי כאילו בא לידו דאי לא הוי כאילו בא לידו למה לא יחזור בו כל זמן שלא נגמר הדבר אין זכייה ושליחות לחצאין אלא הוי כאילו בא לידו ונשתחרר בקבלתו כיון דתנו כזכי דמי והכי אמרי' לקמן בפ' האומר דף סג: התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה למ"ד תן כזכי כיון שהגיע גט ליד השליח מגורשת ואמרי' בשמעתין ומה עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל אלמא דלרבנן מיד כשהגיע הגט ליד השליח נשתחרר ואינו אוכל ואי לא הוי גיטא עד דמטי לידיה אמאי אינו אוכל ומה שהביא ראיה מהולך מנה לפלוני לאו ראיה היא דהתם נמי זכה המלוה בגוף המנה כאילו בא לידו דזכייה מטעם שליחות ולדבר שהוא זכותו נעשה שלוחו אבל להתחייב באחריות שהוא חובת המלוה לא נעשה שלוחו הלכך נראה כפירוש רש"י וכפיר"ת דרש"י פי' דלא גרסי' תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכי האי גוונא נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ור"ת פי' דלא גרסי' זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסי' תנו גט לאשתי הלכך לא יתנו לאחר מיתה: שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ודחי לה הכא במאי עסקינן דאמר ליה צאי מעשה ידיך במזונותיך לימא כתנאי רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכמים אומרים הרשות בידו מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול ותסברא האי או פרנסני או הוציאני לחירות או פרנסני או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה ועוד מאי שנא בשני בצורת אלא הב"ע דאמר ליה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובשני בצורת לא ספיק ר"ש בן גמליאל סבר וכו':

סימן יד

ת"ש דאמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ואותו העבד ניזון מן הצדקה שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה ואי תקשי לך ברייתא דלעיל דעל כרחיך בין רבן שמעון בן גמליאל בין רבנן סברי דאינו יכול יש לומר דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול דבשאר שנים יכול לחזור על הפתחים וימצא מרחמים יותר מבשני בצורת. רפואתו דידיה הוא דבעיא אתסויי ביה לא צריכא דאמדוה לה' יומין ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומין מהו דתימא צערא דידיה הוא קמ"ל דטופיינא לרביה הוא אבל צער המכה לא איצטריך למיתני דפשיטא דלרבו הוא דאין קנין לעבד בלא רבו אבל האי צערא דקבליה מדעתיה ואי בעי לא היה מקבל ליה סד"א דהוה דידיה וכן נזק ובשת למאן דאית ליה יש לעבדים בשת פשיטא דהויא לרביה ולא תנא אלא הני תרתי שבת לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ורפואתו משום צער שקיבל עליו והדתנן בפ' החובל דף פז. החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דמשמע אף מרפואה היינו כרפואה דהכא דאמדוה לה' יומי כו':

סימן טו

מתני' האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יחנו לאחר מיתה ובשכ"מ מוקמינן למתני' דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ול"ש אמר תנו לו מנה זו ול"ש אמר תנו לו מנה סתם ולא אמרינן שמא מנה קבור קאמר דבהדיא אמרינן והלכתא למנה קבור לא חיישינן והא דלא אוקמה בבריא ומשום מצוה לקיים דברי המת משום דלא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר המושלש לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני כתובות סט: וההיא דסוף פירקין הולך מנה לפלוני ומתני' משמע דלא הושלש מתחילה לכך מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני וכן משמע מעובדא דאיסור גיורא ב"ב דף קמט. דאמאי לא נתנם רבא לרב מרי משום מצוה לקיים דברי המת אלא משום דלא הפקידו בתחילה ביד רבא לתתם לרב מרי:

סימן טז

והא דלא מפרש טעמא דמתני' משום דתן כזכי דמי פירש ר"ת דלא אמר תן כזכי אלא היכא שמוסר לו הדבר מיד ליד ומתני' לא איירי בהכי מדלא קתני תנו מנה זה ועוד היה אומר דלא אמר תן כזכי במתנה כמו שאפרש בסי' יט:

סימן יז

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ל"ש מלוה ול"ש פקדון בכולהו קנה ריב"א היה אומר דאפילו בעל כרחו של לוה או של נפקד קנה שהרי למ"ד דווקא בפקדון ולא במלוה למה לי מעמד שלשתן תיפוק ליה דתנו כזכי ואמרי' בפ' המוכר את הספינה דף פה. ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח אלא ודאי דהכא בעי מעמד שלשתן כדי שיקנה בעל כרחו של נפקד או של לוה ולפר"ת דלא אמרי' תן כזכי במתנה וכן נמי צריך שימסור לו מיד ליד אז אין ראיה מכאן ומיהו דקדק ר"ת דמשום פקדון לא היו צריכין לתקן מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא דיכול לומר לו זכה בפירוש ואף ע"פ שיש לומר שהוצרכו לתקן כשאין הפקדון ביד הנפקד דמשום מילתא דלא שכיחא כזה שיפקיד אדם פקדון ביד אחר לא היו מתקנים מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא ועוד הביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא דהוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא וקאמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי אי במעמד שלשתן לא אזלינא משמע דאי הוה אזיל הוה קני רב מרי בעל כרחיה דרבא ואין לומר הא דקאמר רבא לא אזלינא משום דאי הוה אזיל היה מתבייש לומר שאינו מתרצה א"כ בלא טעמא דמעמד שלשתן היה לו לירא שמא יאמר זכה לו אלא ודאי לא היה חושש לזה שאם היה אומר זכה לו היה אומר אינו רוצה אבל במעמד שלשתן היה קונה בעל כרחו ודוחק לומר שבאותה שעה לא היו ברשותו של רבא ומיהו ההוא טעמא דמפרש לקמן בההוא הנאה דמשני ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה הוא משמע קצת דלא קני אלא מדעתו של נפקד אף על גב דההוא טעמא לא שייך אלא במלוה ולא בפקדון מ"מ אין נראה לומר שתקנו מעמד שלשתן בשני ענינים אלא באותו ענין שתקנוהו במלוה למאן דאית ליה תקנו תקנו נמי בפקדון ואין נראה לי ראיה דתקנת חכמים היתה לפי דעת העולם דניחא להו בהכי הלכך עשו תקנה קבועה שיקנה כל אדם ואפי' אם יש אדם דלא ניחא ליה בטלה דעתו וקנה בעל כרחו של זה ומההוא טעמא דמפרש לקמן נעשה כמי שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אין לדקדק שיקנה בעל כרחו דדלמא לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו מרצוני קאמר מיהו קי"ל דקונה בעל כרחו כדברי ריב"א ור"ת ונראה דאם חזר ומחלו אינו מחול אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול וראיה מהא דאמרינן בפרק ב' דקדושין דף מז: התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומפרש התם דפליגי במלוה בשטר בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה סמכא דעתה קמיפלגי ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן ולא מסיק ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרב הונא ובאשה סמכא דעתה קא מיפלגי אלמא דאינו יכול למחול והיינו טעמא דכיון דהיו שלשתן במעמד אחד נסתלק שעבוד המלוה מעל הלוה ואפילו שיעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע. ומשתעבד גופו לשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו הילכך אין מחילתו כלום אבל מוכר שט"ח שלא בפני הלוה השיעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שיעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה אבל מעמד שלשתן עיקר הקנין היא הלכתא בלא טעמא אלא משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו ואין צריך להמתין עד שיקנה לו בקנין ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה וכמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק תקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני ולא יוכל הראשון למחול דאל"כ בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיכול המלוה למחול והיה ר"ת אומר מעמד שלשתן שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעובד כוכבים לא תקנו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה והוסיף ר"י לבאר דשלשה חלוקים יש בדבר דאם הנפקד או הלוה עובד כוכבים ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה שהרי אפילו זיכה לו על ידי עובד כוכבים זכייה גמורה לא קנה ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הוא עובד כוכבים כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר יכול הוא ליתנו לעובד כוכבים דאפילו אם אמר לו בינו לבין עצמו מה שיש לי בידך תנהו לעובד כוכבים פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין הישראל חוזר בו אבל אם חוזר בו ישראל אע"פ שאמר לו במעמד שלשתן לא קנה העובד כוכבים וחייב הנפקד להחזיר למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העובד כוכבים שלא יפרע לו לפי שבדיניהם הוא חייב לו כיון שאמר לו ליתן אז ודאי יתן לעובד כוכבים ופטור מן המפקיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כי ידע שיצטרך הנפקד לתתן לעובד כוכבים ואם הנותן הוא עובד כוכבים והנפקד והמקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד ישראל בב"ד דכיון דהפקיעו חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד שלשתן כ"ש ממון העובד כוכבים ועוד שגם בדיניהם הוא כך ועוד אני אומר אם מלוה הוא והעובד כוכבים אנס והוציאו בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל חייב הלוה לפרוע גם לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל ואם העובד כוכבים אנס וגזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך ואם פקדון הוא ונכנס העובד כוכבים לבית הנפקד ונטלה בחזקה אינו חייב לשלם לישראל דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה לראשון ופטור מן האונסין ואפילו אם אנסו עד שהביא הפקדון לבית עובד כוכבים פטור ואין זה מציל עצמו בממון חבירו ודמי להא דאמרי' בהגוזל בתרא דף קיז: ההוא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו עליה גנבי יהביה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי חזינן אי איניש דאמיד הוא עליה סליקו ואי לא אכסא דכספא סליקו אבל במלוה לא שייך למימר האי טעמא דמלוה להוצאה נתנה וכאילו אנסו ליתן לו ממון אחר: אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא דאמרן ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואידך דאמר ר' חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באנפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי מכלל דאי בעי למיהדר מצי הדר ביה הכי קאמר דברים הללו לא נתנו לחזרה ואשמעינן הכא דאפילו במתנה מועטת בעינן מעמד שלשחן: הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי פש חמש אסתירי גבי חד מינייהו א"ל הבינהו נהליהו למרי ארעא בטסקא באפי מריה ארעא וקנו מיניה אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש ליה גביה ולא מידי אחא לקמיה דרב נחמן א"ל מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך א"ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר ליה אם כן קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר פירש רבינו חננאל ז"ל שהיו מודים לו בעלי דינין או שהיה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש ליה גביה ולא מידי רבינו תם וכן רב אלפס ז"ל וכתב ר"י ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך משום דאין דרך בני אדם להודות עד שיכוין חשבונו יפה וראיה מההוא דתנן בשבועות דף לח: מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ' קמא דב"ב דף ו. מפרש טעמא משום דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן לומר אין לך בידי שטעיתי ושהייתי סבור שהייתי חייב לך ואיני חייב לך כלום במיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך וקשה מהא דאמרינן בפרק גט פשוט דף קעה. שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעו לא הוה אמר תנו משמע דיתומים הוא דאין נאמנין במה שאומרים שחזר ואמר להם האב פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופא הוה מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי מיגו דאי בעי למימר פרעתי אחר כך דאי איהו גופיה נמי לא מהימן אמאי נקט מילתיה ביתמי וי"ל דאיהו גופיה נמי לא הוה מהימן מטעם מיגו דאי הוה מהימן יתומים נמי להימנו בהאי מיגו דאי בעי אמרי פרענו אח"כ או ראינו שאבינו פרע אח"כ אלא ש"מ האי שכיב מרע גופיה אי הוה ידעינן שחזר ואמר שטעה מהימן לאו משום מיגו אלא משום דשכ"מ אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל איניש אחרינא אינו נאמן לומר שטעה ואפילו במיגו מאחר שהודה וליורשים נמי לא טענינן שטעה משום דלא שכיח ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם חוב הוא אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן ואם אין לו נכסים לאו כל כמיניה לחוב למקבל בהודאתו כדאמרינן בפ"ב דכתובות דף יט. דאין המלוה נאמן לומר שער אמנה הוא היכא שהוא חב לאחרים ואף אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא והשני נוח לו יותר ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש לו שום הפסד ואם מתנה היא. אינו נאמן כלל:

סימן יח

מעמד שלשתן על ידי השליח ששלח הנותן שליח לנפקד ואמר השליח בפני המקבל שיתנם לו כתב הרמב"ן ז"ל דאינו מועיל דהלכתא בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וראיה לדבר מעובדא דאיסור גיורא ב"ב קמט. דאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזלינא אבל לא היה ירא רבא שמא ישלח איסור גיורא שליח ויאמר לרבא שיתנם לרב מרי אבל במעמד שליח המקבל נראה דקנה דלענין הפקעת הממון מן הנותן הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיית המקבל שלוחו כמותו.

סימן יט

איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב. באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי וא"ת נהי דהולך לאו כזכי וכי גרע מתופס לבעל חוב דקנה אפי' בעל כרחו של לוה כ"ש הכא דמדעת ואם כן אמאי יכול לחזור. ותירץ ה"ר משה מאיבר"א דהא דאמר דהתופס לב"ח קנה היינו כשאין לו ללוה נכסים אחרים ונמצא שיפסיד המלו אי לאו הא תפיסה הלכך מהניא תפיסה והכא מיירי כשיש ללוה נכסים אחרים וכה"ג התופס לב"ח לא קנה דאי לא תימא הכי לא שבקת חיים לכל בריה שכל אדם יתפוס נכסי. חבירו כשהוא חייב לשום אדם ויאמר בשביל בעל חובך אני תופס וה"ר פרץ ז"ל תירץ דהכא מיירי כשקבע לו זמן לפורעו בתוך הזמן שלח לו מעותיו ולא שייך הכא לומר התופס לבעל חוב כיון שהמלוה עצמו לא היה יכול לתפוס תוך הזמן. ולי נראה דלא קשה מידי דהתם נמי מצי א"ל לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת ואפילו רב מודה בזה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי למימר ליה את לא מהימנת לי וגם תירוץ ה"ר משה אמת אבל תירוץ ה"ר פרץ ז"ל אינו נכון דאף אם הוא תוך הזמן אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה מהניא תפיסה: תניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אמר ר' זירא כשהוחזק כפרן אבל אם לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר וכי קאמר דהולך כזכי ה"מ במלוה או בפקדון כשהוחזק כפרן אבל במתנה הולך לאו כזכי דקי"ל דשליח מתנה כשליח הגט כשם ששליח הגט הולך לאו כזכי ואי בעי מצי למיהדר ביה הכי נמי במתנה ורבינו תם כתב דאף תן לא הוי כזכי במתנה משום דבמתנה קיימא לן הולך לאו כזכי מדקאמר לקמן דכ"ע הולך לאו כזכי הוא הא בבריא הא בש"מ ומדקאמר סתמא דהש"ס הכי אלמא הלכה כן ומיהו אין כל כך ראיה משום דלא הוה מצי למימר דכ"ע כזכי אבל מדרב זביד יש לדקדק מדקאמר הא והא בשכ"מ הא דאיתיה למקבל וכו' ואמאי לא אוקמא בבריא וכ"ע הולך כזכי הא דאיתיה למקבל וכו' אלא ודאי משום דקיימא לן דהולך לאו כזכי במתנה ובמתנה איירי התם ועוד דפסקינן בהדיא בסוף פירקין כר' שמעון הנשיא דהולך לאו כזכי וכן בריש השולח דף לב: אמר דשליח מתנה כשליח הגט מכל הלין שמעינן דבמחנה לא הוי הולך כזכי ואם איתא דבמתנה הוי תן כזכי כיון דתנא גבי מלוה ופקדון דהולך כזכי למה ליה תו למיתני תן מנה לפלוני דהוי כזכי דהיינו זו ואין צריך לומר זו דכיון דתניא הולך כזכי במלוה ובפקדון אע"ג דבמתנה לא הוי כזכי כל שכן תן במתנה דהוי כזכי אלא שמע מינה דתן והולך במתנה שניהם לאו כזכי ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד הביא ראיה מן התוספתא דתניא התם תן מנה זו לפלוני וכו' אם רצה להחזיר יחזיר הלך ומצאו שמת יחזירנו מת נותן יחזירנו ליורשיו זכה מתנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר ועיד ראיה מהא דגרסינן בירושלמי אמתני' בכל אתר אתמר תן כהולך והכא איתמר תן כזכי כיני מתני' זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לישנא דמתני' אמרה כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו פירוש לשון המשנה מוכיח דאיירי כשאמר לו זכה ואע"פ שחולק על גמרא דידן דמפרש לה דתן הוה כזכי ובירושלמי מוקי לה כשאמר זכה בהדיא מכל מקום שמעי' מהתם דתן והולך שוין בכל מקום והא דאמר גבי עבד תן כזכי אע"פ שמרצון לבו משחררו שאני שחרור דאי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה משחרר ליה הלכך הוי כמו חוב ואם תאמר גבי מתנה נמי אמרינן בפרק הניזקין דף נ: אי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה יש לומר דלא דמי דרגילות הוא כמה פעמים שאדם נותן לקרובו או לאוהבו אע"ג דלא עבד ליה ניח נפשיה מעולם אבל אין דרך אדם לשחרר עבדו אי לאו דעבד ליה ניח נפשיה טובא. הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזיר למשלח מת משלח אי בריא הוא חזינן אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן הולך לאו כזכי דמי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקי"ל מצוה לקיים דברי המת ואי ש"מ הוה חזינן אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין ואע"ג דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפי' הכי קונה אע"פ שמת מקבל בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת הנותן ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קונה משום דדברי ש"מ לענין לקנות אחר מיתחו חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזיר ליורשי משלח דקי"ל דאין קנין למת וכן הלכתא: