תוספות יום טוב על גיטין א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על גיטין · א · >>

משנה א[עריכה]

אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא. התחיל עכשיו בענין הגרושין. שאחרי נשואין באין גרושין. ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין. וכבר כתבתי בריש מסכת סוטה שבזה נטיתי מסדור הרמב"ם. לפי שלא נראה כן מהגמרא:

המביא גט. שכן יכול הבעל לשלוח כדתניא ברפ"ק [צ"ל ברפ"ב] דקדושין ושלחה [ולא כתיב וגרשה] מלמד שהוא עושה שליח:

גט. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולא תשמע למ"ש התשבי שהתוס' נותנים טעם שנקרא גט. לפי שיש בו י"ב שורות. ע"כ. שלא כן הוא אלא איפכא שכתבו דלפיכך נהגו לכתוב י"ב שורות כמספר גט. ואע"ג דשאר שטרות פעמים נמי קרי גט [כדתנן לקמן מ"ה. ועיין בפירוש הר"ב ר"פ בתרא דב"ב] מ"מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה. משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה. תוס'. וכ"כ הרמב"ם במשנה ה' פרק דלקמן. ועיין [מה שכתבתי שם ו] במשנה ה' פ"ו:

ממדינת הים. פירש הר"ב כל חוצה לארץ קרוי מדינת הים וכן לשון רש"י. והר"ן פירש דחוצה לארץ של צד מערבי של ארץ ישראל נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות [ולקמן אמרינן דת"ק מפיק אלו מכלל] ומש"ה אמר שהמביא גט ממדינת הים שהוא מערב א"י וה"ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאותן שבמ"ה שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים. כלומר כל ת"ל שהיא דומה לח"ל שבמ"ה. עכ"ל:

צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. פי' הר"ב אית דאמרי טעמא לפי שאין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הכי אמר רבה בגמ' ופירש"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה. וכתבו התוס' כלומר דהך דרשא אינה נראית להם עקר דרשא. ופירוש אין בקיאין [דהכי לישנא דגמ'] אין חוששין לדרשא דלשמה. דאל"ה מ"ש משאר הלכות גטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. ע"כ. ומ"ש הר"ב וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה וכ"כ רש"י וקשיא דא"כ עיקר תקנה חסר מן הספר. עוד פירש"י בדף ג' דסתמא כי מסהיד דבפני נכתב ובפני נחתם לשמה קמסהיד. וכן דעת התוס'. וכ"כ הר"ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני. ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה. דלאחר נכתב. ועוד שכיון שהוא שלוחו של בעלה [של] זו והוא אומר שבפ"נ ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו בפניו ואח"כ מצאו זה ונתנו לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן. ע"כ. ולפיכך לא הצריכוהו לסיים בעדותו לשמה. אלא סגי כשיאמר בפני נכתב ובפני נחתס. אבל בלא בפ"נ ובפ"נ לא סגי. שהיאך תתקיים עדותו להעיד על לשמה בלא בפ"נ ובפ"נ. וטעמא דלא תקנו לומר בהדיא לשמה מפרש בגמרא דחיישינן דלמא לא יאמר. ופירש"י והוה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמרי שהולד ממזר. ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוהו דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מלתא באפי נפשה היא. לא גייז. והקשו בגמרא אמאי מהימנינן ליה לשליח דליתא אלא חד ובערוה בעינן שנים כדתנן במשנה ג' פ"ו דסוטה. ומשנינן רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. ומ"ש הר"ב ואית דאמרי טעמא לפי שאין שיירות מצויות וכו' שיהיו עדום מצויין להכיר חתימת העדים. ובגמ' א"כ בפ"נ למה לי. ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א. ומ"ש הר"ב והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד [דלא חציף איניש לזיופי] ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא הקלו. גמ'.

רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם כו'. ובגמ' מפרש דבהא פליגי. דת"ק סבר דמרקם וחגר אע"פ שהן מח"ל אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. לפי שהן עיירות הסמוכות לא"י וכ"ש מכפר לודים [ללוד] שא"צ לפי שהוא מובלע בתחום א"י כלומר שהכתוב מנה עיירות רבות בתחום א"י ומהן ולהלן ח"ל. ויש מהן בולטות מחגרותיהן. [ול' רש"י מחברותיהן] ויוצאות לחוץ ד' או ה' פרסאות. ומסילה ההולכת מזו לזו [נכנסת לפנים מן הבליטה והמסילה]. [אלו חמשה תיבות [האחרונות] אינם בפירש"י] היא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מן בליטת העיירות הבולטות ררקרו מובלעות והכי הוה כפר לודין. ות"ק סבר רקם וחגר דכיון דסמוכות נינהו לא"י אין השליח הבא מהן צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכ"ש הבא מכפר לודין שהוא מובלע משום דבין סמוכות בין מובלעות גמירי לשמה ושכיחי עדים לקיימו. ואתי ר"ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודין גמירי ושכיחי. אבל סמוכות כגון רקם וחגר. לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר"א למימר דאפי' מכפר לודין שהוא מובלע ל"ל בפ"נ ובפ"נ. דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעות גמירי ושכיחי. אפ"ה מצריך בהו לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הכי איתא בגמרא. לשון הר"ן:

מן הרקם כו'. פי' הר"ב בין קדש כו' כ"כ רש"י. וכתבו תוס' והר"ן שבספר יהושע מפורש דקדש וברד מא"י הוא. איכא למימר דהני אחריני נינהו דכי היכי דאמרי' בפרק אלו הן [הגולין ד"י] דתרי קדש הוו בא"י ה"נ איכא למימר דקדש אחרינא הוה בח"ל וכן נמי ברד. ע"כ. ובעל כפתור ופרח בפי"א כתב עוד תירוץ אחר דאפי' כי נאמר שהוא קדש שבגליל שמא לא היה מכבוש שני ע"כ. ואשתמיטתיה דהתוס' הביאו ספרי דפ' עקב דחשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל. ועוד כתבו התוספות דיש לתרץ שאע"פ שהן א"י [צריך לומר בפ"נ ובפ"נ] הואיל והן בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א"י ומופלג מן הישיבות ובתי דינין.

אפילו מכפר לודים ללוד. מקרי כפר לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש"ה נקט לצוד לרבותא. הר"ן והתוס'.

וחכ"א א"צ כו' אלא המביא ממ"ה והמוליך. ובהא פליגי את"ק דלת"ק המוליך מא"י לח"ל א"צ לפי שבני א"י בקיאין לשמה. וחכמים גזרי מוליך אטו מביא. ולאית דאמרי דטעמא דאין עדים מצוים כו' ת"ק נמי הכי ס"ל וחכמים לפרושי מלתא דת"ק אתו דמביא דנקט לאו דוקא אלא ה"ה למוליך. [גמ' דף ד' ע"ב] :

והמביא ממדינה למדינה במדינת הים. למאן דמפרש טעמא דאין בקיאין לשמה מפרש בגמ' דה"ה דבאותה מדינה נמי צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא"י לא צריך ואפי' לכתחלה [ועיין במ"ג] ולאידך טעמא נמי בא"י דקביעי ב"ד שכיחי שיירות:

אפילו מהגמוניא להגמוניא. פי' הר"ב בעיר אחת ומקפידין כו' נמ'. ופירש"י שלא ילך [מן] הגמוניא זו להגמוניא זו. ע"כ. ובא"י נמי לטעמא דקיום כיון דמקפידות. ולטעמא דלשמה נמי על כרחיך בא"י. דבח"ל אפי' באותה הגמוניא. ואלא מיהת דבא"י [אע"ג] דבקיאין לשמה כי מקפידין צריך שיאמר משום דמ"ד טעמא לשמה ס"ל נמי טעמא דקיום כדאיתא בגמרא:

הגמוגיא. פקידות. הרמב"ם ובישעיה ט' י"ג ראש וזנב ות"י ריש והגמון ועיין בעדיות פ"ז משנה ז':

משנה ב[עריכה]

מרקם למזרח כו'. כתב רש"י אבל מערב א"י א"צ גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר ל"ה) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו'. ע"כ. ובעל כפתור ופרח כתב דרקם סימן זוית מזרחית צפונית ואשקלון זוית מערבית דרומית. ועכו זוית מערבית צפונית. ולא הזכיר הזוית דרומית מזרחית. אולי לפרסומו שהוא ים המלח:

ואשקלון כדרום. ובספר יהושע מוכר דמא"י הוא. גם בספרי דפרשת עקב חשיב פרשת אשקלון מכבוש עולי בבל. אלא י"ל כמ"ש במתני' דלעיל לענין רקם. ועוד תירץ הר"ן דפרשת אשקלון אינו אלא פרשת דרכים שלה ושכן הוא בירושלמי:

ועכו כצפון. עיין מ"ש ברפ"ו דשביעית ומ"ש במתני' דלעיל על רקם. ומ"ש במשנה ז' פ"ז דלקמן:

משנה ג[עריכה]

המביא גט בא"י א"נ שיאמר וכו'. דמשום עגונא הקילו ולא הצריכו קיום כל שלא ערער. תוס'. וכן מסיק הר"ן כמ"ש לקמן:

אם יש עליו עוררים. פירש הר"ב שהבעל מערער. גמרא. דאלת"ה הא קי"ל דאין ערעור פחות משנים [כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ב דכתובות] ואלא תרי. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמיך אהני סמיך אהני. ואוקמה בחזקת א"א. ומיהו לישנא דעוררים קשיא. דליתני עורר. ולדברי התוספות שהביאו בשם ירושלמי דה"ה ערעור דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם. יש לומר דלהכי תנן עוררים אע"ג דלענין להנשא אין ערעורם מעכבתה כמ"ש הרא"ש. אבל הר"ן מסיק דלענין לקוחות א"צ ערעור דאנן טענינן מזוייף כל שאינו מקוים. ונ"ל דכיון דערעור דאחד לא הוי ערעור. וערעור דבעל ערעור הוא. ממילא ערעורו כערעור דשנים דהא ערעור דחד לאו ערעור הוא ולהכי שפיר קרי ערעורו דבעל. עוררים:

יתקיים בחותמיו. כתב הר"ב ובזמן הזה המביא גט בין בא"י בין בח"ל כו'. וצ"ל בפ"נ ובפ"נ. משום דלא קביעי ב"ד ולא שכיחי שיירות. ואם חתימת העדים כו' ונתקיים כו' משום דקיי"ל כמ"ד דטעמא משום קיום הוא וכן משמע עוד מפירושו למשנה ה' ומשנה ו' פ"ב:

ואינו יכול לומר כו'. פי' הר"ב כגון שנתנו כו' ולא הספיק כו'. גמ'. דלאחר נתינה תוך כדי דבור מצי למימר בפ"נ ובפ"נ. הר"ן:

אם יש עליו עדים. דקי"ל עדי מסירה כרתי כדפי' הר"ב במשנה ד' פ' דלקמן. וכדתנן במשנה ג' פ"ד ובמשנה ד' פ' בתרא [ועיין לקמן].

יתקיים בחותמיו. מפרש בגמ' דף ה' למ"ד משום דלא בקיאי לשמה דהכא לאחר שלמדו. כלומר לאחר שקבלוה לדרשא דלשמה. ואפ"ה ביכול הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ דלא עקרו לתקנתייהו גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו. אבל הפקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ובאשה המביאה גט דספ"ב אע"ג דלא שכיח. כיון שיכולה לומר. לא חלקו בשליחות וצריכה לומר:

משנה ד[עריכה]

שוים למוליך ולמביא. פי' הר"ב לומר בפ"נ ובפ"נ דבעינן נמי לשמו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' עבדים. בגט אשה הוא אומר (דברים כ"ד) וכתב לה לשמה. ובגט שחרור הוא אומר (ויקרא י"ט) או חפשה לא נתן לה. עד שיכתב לשמה ע"כ. ולמ"ד טעמא משום קיום. ודאי דבעי קיום. מידי דהוי אשאר שטר. וכתבו התוס' וא"ת בשלמא באשה הוי משום עגונא. אבל [בעבד] מה עגון יש [דאי] משום דאסור בבת חורין ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהביא ממ"ה ולא יאסר בשפחה וי"ל דחשיב עגון הא דאסור בבת חורין. ומה שאינו מתחייב במצות. ע"כ:

וזו אחד מן הדרכים כו'. לומר שיש עוד דרכים אחרים ששוים כו' [וכדלקמן]:

ששוים גטי נשים לשחרורי עבדים. איפכא ה"ל למימר ששוו שחרורי עבדים לגטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגטין נקטיה ברישא. תוס':

משנה ה[עריכה]

כל גט. בר"פ בתרא דב"ב כתב הר"ב כל שטר קרוי גט:

חוץ מגטי נשים כו'. פי' הר"ב שאם יש עליו ע"א כותי כשר וכו' מפרש בגמ' כגון דחתם ישראל לבסוף כלומר אחר הכותי דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה דאין עדי גט חותמין זה בלא זה גזירה משום האומר כולכם [שאם תאמר חותמין זה בלא זה שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי. כן לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין [הל' כ"ט] ועיין בר"ן בפי' הגמרא] אבל שאר שטרות דחתמי זה שלא בפני זה. אימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה. והיינו לישראל אחר דקשיש ואתא כותי וחתם למעלה הימנו. וכי תימא היכי מוקמינן כולא שטרא אפומא דחד סהדא דהיינו ישראל דחתים בסוף. כתבו תוספות ור"ן דלמאן דס"ל כותים גירי אמת הן. אלא דחייש שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כדאיתא בגמרא דחששא דרבנן בעלמא היא סמכינן אהאי דחתם בסוף:

מעשה שהביאו כו'. והיו עדיו עדי כותים. פי' הר"ב והכשיר אפילו כששניהם כותים. ור"ג מפליג פליג וחסורי מחסרא וה"ק ור"ג מכשיר בשנים ומעשה נמי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' ולדידיה דאחזוק בהא כלומר בגטין ושחרורין ולא אחזוק בהא בשאר שטרות. ע"כ. ולת"ק אפי' באחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות:

בערכאות של גוים. פי' הר"ב שהעידו וכו' במקום מושב משפטיהם והוא לשון ערך וסדור:

כשרים. כתב הר"ב ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו נתינת הממון. ובגמ' אמרינן במכר (מכי) [דאי לא] יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא והקנין עצמו נגמר ע"י זוזי שקרקע נקנה בכסף. וכתב הר"ן ונ"ל דלאו מדינא אמרי הכי. דכיון דגר פסול לעדות. כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי אטו משה ואהרן מי לא מהימני. ואפ"ה רחמנא פסלינהו. אלא ודאי ה"ק דמכח תקנתא דרבנן היא כיון דקי"ל דקושטא קאמרי. דאל"ה לא הוו מרעי נפשייהו. ע"כ. ושטרי הלוואות לא אתמר בגמ'. אבל דעת הרמב"ם להשוותו לדין שטר מכר. ופי' המגיד בפרק כ"ז מהלכות מלוה שטעמו שכיון שעיקר השעבוד חל מחמת קבלת המעות. לענין טענת פרעתי יכול לומר שטרך בידי מאי בעי ע"כ. וכ"ש לענין להד"ם. ואלא מיהת לענין לגבות מבני חרי בלבד. ומ"ש הר"ב אבל שטרי הודאות וגטי נשים וכל דבר שהוא מעשה ב"ד כו' ותני חוץ מכגיטי נשים. גמ'. אבל לא הוזכר בגמ' אלא שטר מתנה. ופורש"י דע"י השטר הוא קונה אותה המתנה במסירת השטר ושטרא חספא בעלמא. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב שטרי הודאות ומתנות וכתב הכ"מ ועל שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו. וי"ל דאע"ג דאודי ליה שחייב לו. אינו כלום. אא"כ הודה בפני עדים כשרים. וכיון דגוים פסולים לעדות אינו כלום. ע"כ:

ר"ש אומר אף אלו כשרים כו'. מפרשינן בגמ' דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשיר. ודס"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקים. כלומר שהם נכרים שהן גוים הא לאו הכי חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו. דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול. ות"ק נהי דס"ל כרבי אליעזר אפ"ה פסל גטי נשים ושחרורי עבדים אפילו בעדי מסירה ושמות מובהקים. משום דגזר שמות מובהקים. אטו שאין מובהקים. לשון הר"ן. וצריך לומר דכולה חדא גזירה הוא. דאי לאו הא. לא קיימא הא:

לא הוזכרו. פי' הר"ב בבית המדרש להפסל כו'. דהדיוט לית ליה קלא. ואפי' בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו. ואסקו שמייהו הכי ויבאו להכשיר בלא עדי מסירה. משא"כ ערכאות דקלא אית להו וידוע דגוים נינהו. ולא אתי למסמך עלייהו. ולא אתי לאכשורי אלא בעידי מסירה. הר"ן:

משנה ו[עריכה]

[לפי שזכין וכו'. עיין בפרק קמא דב"מ משנה ג']:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם:

והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו:

מפני שהוא קנינו. פי' הר"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב"ם. וקצת קשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת. מ"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ"ש (סוף פרק חמישי) [צ"ל פרק ח' משנה ג'] :

האומר תנו גט זה לאשתי כו'. לשון רש"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול"ג תן שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע"כ:

תנו מנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה: