תוספות יום טוב על גיטין ב
<< · תוספות יום טוב · על גיטין · ב · >>
בפני נכתב חציו כו'. כתב הר"ב ודוקא חציו האחרון אבל בפ"נ חציו הראשון כו' [כשר]. דקי"ל אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. ופירש"י שיטה ראשונה שבה שם האיש ושם האשה והזמן. והקשו בתוס' פ"ק דף ג' דלמ"ד משום קיום הא דמצרכינן לומר בפני נכתב משום דלמא אתי לאחלופי כמ"ש בפ"ק אמאי פסול בפני נכתב חציו האחרון טפי מחציו ראשון ותירץ די"ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאחלופי:
אחד אומר בפ"נ כו'. פי' הר"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד כו' אבל אם הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר. מסקי התוס' שא"צ שיהיו שניהם אדוקים ואחוזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשה שניהם שלוחים על כך [ואמר] להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו האחד במעמד חברו כדאמרינן בסוף התקבל [סז:]. הוליכו כלכם אחד מוליך במעמד כולם ע"כ. ומ"ש ששנים שהביאו גט א"צ שיאמרו בפ"נ ובפ"נ. למ"ד משום קיום. האיכא שנים המצויים לקיימו. ואי משום דלא בקיאי לשמה. דלאחר שלמדו מיירי כמ"ש פ"ק מ"ג. ובתרי לא שכיחי. הלכך לא גזרינן שמא יחזור לקלקולו. כ"כ התוס':
שנים אומרים בפנינו נכתב. ואחד אמר בפני נחתם. פירש"י וא' ג'. ומ"ש הר"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם כו'. מפרש בגמ'. דכיון דהאי דאמר בפני נחתם לא אמר בפ"נ. אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דמ"ד נמי משום לשמה. הא ס"ל נמי טעמא דקיום כמ"ש בסוף משנה א' דפ"ק:
ורבי יהודה מכשיר. כיון דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה. תו לא אתי לאחלופי. גמ':
אחר אומר בפ"נ ושנים אומרים בפ"נ כשר. למאן דס"ל לפי שאין עדים מצוים לקיימו אפילו אין שם עד מעיד על הכתיבה כשר. שהרי נתקיים ע"פ שנים. ולא נקט אחד אומר בפני נכתב. אלא אגב רישא דתנא אחד אומר כו'. תוס'. ואפילו יוצא מתחת יד אחד נמי כשר. כיון דנתקיים. והיינו דאשמועינן בהך סיפא. דהא כולה מתני' ביוצא מתחת יד אחד. וקאמר' בסיפא דאם יש שנים על החתימה כשר. אפי' יוצא מתחת יד אחד הואיל ונתקיים כ"כ הר"ן. אבל למ"ד דמשום דלא בקיאי לשמה. צ"ל דמיירי כשיוצא מתחת ידי שנים המעידים על החתימה. שכיון שיש שנים א"צ שיאמר כו'. ואין לומר דמיירי כשיוצא מתחת ידי המעיד על הכתיבה. וכיון שהוא שליח נאמן כתרי על הכתיבה ועל החתימה הרי הם שנים. שכל שלא העיד כתקון חז"ל אין עדותו כלום. וכן ברישא דוקא ביוצא מתחת ידי השנים אבל יוצא מתחת יד האומר בפני נחתם. לא אמרי' דהוה כתרי על החתימה. והרי על הכתיבה יש ג"כ שנים. וקשה לי דא"כ אין בין רישא לסיפא. אלא בתרווייהו כשיוצא מתחת יד האחד פסול. וכשיוצא מתחת ידי השנים כשר. וא"כ מאי טעמא אסברה לה מתני' ביוצא מתחת יד א'. בשנים אומרים בפנינו נכתב. וביוצא מתחת ידי שניהם. אסברה לה בשנים אומרים בפנינו נחתם. ונ"ל משום דמסתמא השליח הוא אותו שהיה אצל גמר הגט. והיינו החתימה. ולפיכך ברישא דא' אומר בפני נחתם. ומסתמא הוא השליח. והרי יוצא מתחת יד אחד. ובסיפא דשנים אומרים בפנינו נחתם. ומסתמא הן הן שלוחיו. והרי הן שנים.
ביום ונחתם בלילה פסול. פי' הר"ב שהרי מוקדם הוא ותקנו חכמים זמן בגיטין גזירה שמא יהיה נשוי עם בת אחותו כו'. גמ'. ונ"ל דנקט בת אחותו כדתנן בספ"ח דנדרים היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. לפי שהיא בת גילו ועיין מ"ש שם בס"ד. וראיתי בהמגיד פ"א מהל' גירושין שהביא ירושלמי [פ' השולח] מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינתה עד שהיא אשתו. לימים עמד וגרשה כו'. ע"כ. ולפ"ז י"ל דמשום מעשה שהיה נקט בת אחותו. ומ"ש הר"ב וכשמעידים כו' מוציאה גטה. דלא אמרי' אוקמה אחזקת א"א והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו. ועוד אדרבא אוקמא בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א. תוס'. וכתב הטור ר"ס קכ"ז. אבל כיון שתקנו לכתוב בו הזמן אם תאמר כן [שקודם הזנות נתגרשה בגט זה] צריכה להביא ראיה. ע"כ. כלומר כיון שרואין שנכתב זמן בגט. משימין על הלב שמשום כך כותבין זמן כדי שלא יחפה כו' ומזקיקין אותה להביא ראיה. ועיין מ"ש במ"ד פ"ח. ובגמ' פרכינן גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבו בניסן ולא מטו עד תשרי. מה הועילו חכמים בתקנתן. שהרי תקנת זמן הוא כמו כל זמן שבכל שטרות דהיינו שביום זה נעשה זה המעשה ונגמר. ומשני הנהו קלא אית להו. פירשו התוספות כשרואים בזמן הכתיבר שהוא קודם שנמסר. אית ליה קלא ומסקו אדעתייהו לידע יום המסירה. ואי לאו זמן שנכתב בו לא מסקי אדעתייהו. ע"כ. ועיין מ"ש מ"ד פרק ח':
ור' שמעון מכשיר. פי' הר"ב דסבר ר"ש דחכמים תקנו זמן בגיטין משום פירי דאי משום זנות לא שכיח. ורבנן סברי דמשום פירי לא הוצרכו לתקן זמן דכשאין בו זמן נמי כשיבא הגט ליד האשה יכולה לבא לב"ד או לפני עדים ותראה להם גטה ויכתבו לה שבאותו היום נתגרשה. תוספות:
בסם. עיין פרק י"ב דשבת [מ"ב] ופרק ב' [מ"ד] דמגילה:
ובכל דבר שהוא של קיימא. גמ' לאתויי מי שריא [פי' מי גשמים שנשארים על הגגות. ל"א מים ששורין בהן פירי] ועפצא:
על העלה של זית. דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים. כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר. אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדין. ועלה ירקות. וכל דבר שאינו של קיימא פסול. תוס' [דף כ"א] :
ר"י הגלילי אומר אין כותבין כו'. פי' הר"ב דרחמנא קרייה לגט ספר כו'. ורבנן אמרי אי כתב בספר וכו'. ואע"ג דבמ"ד פ"ב דסוטה לענין מגילת סוטה דכתיב בספר לא דרשינן הכי ל"ק דהכא שאני דכלל ופרט וכלל דריש [דונתן חזר וכלל א"נ] דחזר וכתב לה ספר כריתות אבל התם כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ) א"נ הכא קרא יתירא דריש משום דכתיב תרי זימני וכתב לה ספר כריתות. תוספות שם דף י"ז:
ולא על האוכלין. שכן עלה של זית מאכל ליונים כמו שאתה מוצא בנח:
אין כותבין במחובר כו'. פי' הר"ב שמחוסר קציצה עיין בפירוש משנה דלעיל:
כתבו במחובר כו'. כתב הר"ב ה"ק כתב במחובר הטופס וכו'. גמ'. וכתב הר"ן דליכא למימר בדיעבד אפילו תורף כשר דהא כיון דמחובר פסולא דאורייתא הוא. אפי' דיעבד אית לן למפסליה. ע"כ. אבל טופס דאסור לכתחלה אינו אלא גזירה משום תורף ועיין במשנה ב' פ"ג. ולשון דפוס הוא שהוא העתק ותואר הגט [כך נראה לי וראיתי בפירש"י פרק קמא דזבחים דף ג' טופס [כו'] מו"ל ?) בלע"ז. ע"כ] ותורף פירוש גילוי הגט מל' יניחנה במקום התורפה במשנה ח' פ"ח דתרומות. ומ"ש שהוא מקום האיש כו' עיין בפירוש משנה ב' פ' דלקמן. ומ"ש והזמן. כתב הב"י בסי' קכ"ג יש לעיין כיון דכתיבת זמן בגט ליתא אלא מדרבנן [כמ"ש לעיל במשנה ב'] כל ששאר התורף נכתב כהלכתו. זמן לא יהיה לו אלא דין טופס. וצ"ע. ואפשר דאלמוהו כאילו היה של תורה. כדאשכחן במוקדם לדעת הרא"ש. וכמ"ש בסי' קכ"ז. עכ"ל. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ח בשינה שמו וכו' גם עיין מ"ש במשנה ה' פרק בתרא ומ"ש הר"ב אע"פ שהטופס נכתב במתובר כשר. עיין מ"ש במשנה דלקמן ובמשנה ב' פרק דלקמן.
על הנייר המחוק. פי' הר"ב שיכול לחזור ולמחקו כו' ויעביר תנאי שהיה בו. רש"י. ומ"ש הר"ב שהרי עדים נמי על המחק. כן לשון רש"י. וכתב ב"י בשם העיטור ואע"ג דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר אצל מחק דעדים. סבר ת"ק דגזרו דלמא דמי האי מחקא להאי מחקא. וחכמים מכשירין. דאי איכא חששא אזלינן לעדי מסירה. ע"כ. והרא"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. דהשתא כשימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה יהיה הוא ועדיו על המחק. ולא מנכרא מלתא. והר"ן פי' שהוא על המחק ועדיו על הנייר. דהשתא ג"כ כשימחוק ב' פעמים לא מנכרא מלתא.
וחכמים מכשירין. כתב בהגהות אשר"י וז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף. והא מודה ר"א במזויף מתוכו [כמ"ש במשנה ה' פ"ק] שהוא פסול דהא מודה נמי היכא דלא אתי למסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים דכשר. ה"נ כשר. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק ד'. ומ"ש הר"ב אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה. ואע"ג דבשאר שטרות נמי קי"ל דעל ידי עדי מסירה גובה מנכסים משועבדים (כדתנן) [כמ"ש] במשנה ד' פ"ט. מכל מקום כיון דלגוביינא קיימא דלמא לא מפיק להו עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון. וחותם העדים עומד במקומו כפירוש רש"י. והקשו בתוספות דלמה יש לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר שיכול להזדייף. לפיכך פי' ר"י דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב (ירמיה ל"ב) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. ופירש הר"ן דבשלמא בשטר שאינו יכול להזדייף זוכרין צורתו של שטר. ואילו נזדייף בו כלום הוי זיופו ניכר מש"ה תנן דגובה מנכסים משועבדים שהרי ראוי לעמוד ימים רבים. אבל בשטר שיכול להזדייף אע"פ שאם יבאו ויעידו שלא נשתנה כלום היה ראוי לסמוך על עדותן. אעפ"כ אין הדבר מצוי שיזכרו לזמן מרובה שלא נשתנה בו כלום. ונמצא שאין ראוי לעמוד ימים רבים. או שמא כתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק. ע"כ. וכתבו עוד התוספות והר"ן דהא דקאמר אבל בשאר שטרות לא. הני מילי בשטרות העומדים לראיה. אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוו כמו גטין כדפירש הר'"ב במ"ה פ"ק דקדושין כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך וכו'. ועוד [שם] בריש הפרק לענין שטר אירוסין:
אפילו חש"ו. וכתב הר"ב ה"מ טופס. משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחילה. ולא דמי לכתבו במחובר דמתני' דלעיל כ"כ הר"ן שם. ומ"ש הר"ב אבל נכרי ועבד כו' לכתחלה לא יכתוב. היינו טופס. ומ"ש תורף שהוא שם האיש וכו'. עיין בפי' מ"ב פרק דלקמן. ועיין מ"ש במשנה דלעיל.
האשה כותבת את גטה. לשון רש"י ומקנתו לבעל וחוזר ומוסר לה לגרושין. וכתב הר"ן דאע"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה. לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה:
והאיש כותב את שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש"י:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו. היינו עדי מסירה. הר"ן. ואע"ג דהר"ב לא פירש כן במ"ג פ"ב דעדיות. לא דק התם לפרש אליבא דהלכתא וע"ש. [והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר"א מפני תקון העולם כ"כ רש"י בפי' דלקמן דף כ"ו והא דכתב רש"י רוב גטין חתומים. טעמו שתקנה ההיא אינה חיוב. כמ"ש בשם הרא"ש פרק ד משנה ג'].
וסומא. פי' הר"ב שאינו יכול לומר בפ"נ כו'. וכתב הר"ן ואע"ג דאמרינן לעיל [כמ"ש הר"ב בריש פרקין] דסגי בקל קולמסא. היינו למאן דיכול למחזי. דמסתפי סופר מיניה דלמא חזי ליה. אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה הלכך לא מצי אמר. ע"כ. והרא"ש כתב בפ"ק בשם התוס' דאין להכשיר סומא ע"י קל קולמסא משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפני נכתב. ואם יאמר שמע קל קולמסא אינו מועיל. דבעי שיאמר בלשון שתקנו חכמים. ע"כ. ומ"ש הר"ב אם הגט מקוים כו' היינו למאי דפסקינן כמ"ד דטעמא משום קיום. כמ"ש הר"ב ג"כ במשנה ג' פרק דלעיל:
קבל הקטן וכו'. מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיח. וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא. ופתוח הסומא שכיח טפי משיפוי השוטה:
[פתוח ונסתמא כו'. כתב הר"ב אפילו לא חזר ונתפתח כו' עיין בדבור דלקמן]:
זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. לומר דבדעת תליא מלתא. אבל לא בכשרות. וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סופו בכשרות. כדדייק רב אשי בגמ'. והאי אתי זה הכלל למימרא. ומ"ש הר"ב ואם היה הגט מקוים. כבר כתבתי לעיל דהכי פסקינן כמ"ד טעמא דבעינן שיאמר בפ"נ כו'. משום קיום הוא:
נאמנות להביא את גטה. מפרשים בגמרא בח"ל. דכיון שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. מהימנא. דליכא למימר דלקלקלה מכוונה. אבל בא"י דאינה אומרת בפ"נ ובפ"נ. ואי אתי בעל ומערער משגחינן ביה. אינה נאמנת. דחיישינן דמכוונה לקלקלה:
חמותה. עיין במשנה ד' וז' פט"ו דיבמות ומ"ש שם:
ובלבד שהיא צריכה לומר כו'. עיין מ"ש בפ"ק משנה ג'. וכתב הר"ב ודוקא כשהתנה כו' וא"ל לא תתגרשי כו' ותאמרי בפ"נ כו' וכן לישנא דגמ'. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו. ומיהו לאו שיתנה הוא שתאמרי כו' ואי לא אתני לא. דאפילו לא אתני כיון שעשה אותה שליח צריכה שתאמר כו'. וכן יורה לשון הרמב"ם בספ"ז מה"ג [הלכה כ"ג]. וז"ל הר"ן וקמ"ל מתני' שאע"פ שאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ. אפ"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח. צ"ל בפ"נ ובפ"נ. ולא מפטרה במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אשה שגטה יוצא מתחת ידה כו' ואפילו שאין הגט מקוים כו'. כ"כ הרמב"ם. ומסיים בחבורו ספ"ז מה"ג שהרי אינה מקלקלת על עצמה. ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהא שם מערער. לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא. ואין חוששין שמא ימצא מזויף. כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל. שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח"כ נתנו. או שמא עדים פסולים חתמו בו. והרי הוא כמזויף מתוכו. או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה. שאין דיני האיסורין כדיני הממונות. ע"כ. וכתב הכ"מ הרשב"א תמה מדתנן בפ"ב דכתובות [ע"ה]. האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת. ואם יש עדים שהיא א"א. אינה נאמנת ע"כ. ואיני רואה מקום לתמיהה זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה. עכ"ל:
משנה גיטין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב