משנה גיטין ב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ב · משנה ה | >>
הכל כשרין לכתוב את הגט, אפלו חרש שוטה וקטן.
האשה כותבת את גיטהכג, והאיש כותב את שוברוכד, שאין קיום הגט אלא בחותמיוכה.
הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט,
- אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן;
- הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ,
- וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ;
- שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
- וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ;
- הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט,
- חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְסוּמָא, וְנָכְרִי:
הכל כשרין - לכתוב את הגט,
- אפילו - חירש, שוטה, וקטן.
- האישה - כותבת את גיטה,
- והאיש - כותב שוברו,
- שאין קיום הגט - אלא בחותמיו.
- והאיש - כותב שוברו,
- הכל כשרים - להביא את הגט,
- חוץ - מחירש, שוטה, וקטן, וסומא, ונוכרי.
אין ספק שכבר נתבאר ממה שנקדם ששם גט נופל על כל שטר, והשטרות כולם נקראין גיטין, ותרגום "ספר כריתות"(דברים כד, א) "גט פיטורין". אבל הן קוראין ברוב לגט האשה "גט", ואין בכאן דבר שיפול בו ספק, לפי שעצם העניין יורה לך אי זה הדבר הוא בגט אשה או בזולתו.
ומה שאמר בכאן בגט אשה שהוא כשר שיכתבנו מי שאין לו דעת, בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס בלבד, ויכתוב גם כן בן דעת "תורף הגט", והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם.
ולא יכתוב נוכרי לכתחילה טופס הגט ואפילו גדול עומד על גביו, לפי שהוא אדעתא דנפשיה כותב ושמא יכתוב התורף, ומתנאי הגט בעינן כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכתא.
וכמו כן עבד אינו כשר להבאת הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, ואינו כשר לעבד גם כן שיכתוב גט לכתחילה. ואם כתב גוי או עבד טופס הגט אחר שכתב ישראל הכשר תורף הגט, הרי זה גט כשר לפי שאמנם אנו חוששין לשמה בתורף בלבד.
ומה שאמר סומא לא יביא הגט, כשהוא שליח להולכה בחוצה לארץ, לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ואחר שזכרנו זה העניין נשלימהו, ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים:
- אחד מהם, שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וזה אמנם יהיה שליח להולכה.
- והשני, שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי, או ששלחתו האשה שיביא לה גיטה ונתן הבעל גט כתוב ויאמר לו הוליכהו אצלה, העניין כולו אחד, וזה הגט גם כן יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שבארנו, וזה השליח נקרא גם כן שליח להולכה.
- והשלישי, שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה ותשים ידו כידה, לפיכך כשהגיע הגט לידו נתגרשה, וזה נקרא שליח קבלה.
ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד:
ואפילו חרש שוטה וקטן - והוא שגדול עומד על גביו ואומר לו כתוב לשם פלוני. אבל נכרי ועבד, אפילו גדול עומד על גביו, לכתחלה לא יכתוב כא גט, מפני שהם בני דעת ואדעתא דנפשייהו עבדי, שאפילו גדול אומר לו כתוב לשם פלוני הוא לא יכתוב אלא לדעת עצמו. ואם נכרי ועבד כתבו טופס הגט, וישראל בן דעת כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן שכל אלו צריכין לשמן, הגט כשר. וכן חרש שוטה וקטן דאמרינן במתניתין שכשרים לכתוב את הגט, ה"מ טופס כב, אבל תורף אינו כשר אלא שיכתבנו ישראל גדול ובן דעת:
חושן מחרש שוטה וקטן - דלאו בני דעה נינהו:
וסומא - פסול להביא גט מחוצה לארץ, שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם כו. אבל להביא גט בארץ ישראל שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או אפילו בחו"ל אם הגט מקויים בחותמיו כז, או להיות שליח של אשה לקבל גיטה, לכל אלו הסומא כשר:
ונכרי - דליתיה בתורת גיטין וקדושין, ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני:
אפילו חש"ו. וכתב הר"ב ה"מ טופס. משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחילה. ולא דמי לכתבו במחובר דמתני' דלעיל כ"כ הר"ן שם. ומ"ש הר"ב אבל נכרי ועבד כו' לכתחלה לא יכתוב. היינו טופס. ומ"ש תורף שהוא שם האיש וכו'. עיין בפי' מ"ב פרק דלקמן. ועיין מ"ש במשנה דלעיל.
האשה כותבת את גטה. לשון רש"י ומקנתו לבעל וחוזר ומוסר לה לגרושין. וכתב הר"ן דאע"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה. לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה:
והאיש כותב את שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש"י:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו. היינו עדי מסירה. הר"ן. ואע"ג דהר"ב לא פירש כן במ"ג פ"ב דעדיות. לא דק התם לפרש אליבא דהלכתא וע"ש. [והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר"א מפני תקון העולם כ"כ רש"י בפי' דלקמן דף כ"ו והא דכתב רש"י רוב גטין חתומים. טעמו שתקנה ההיא אינה חיוב. כמ"ש בשם הרא"ש פרק ד משנה ג'].
וסומא. פי' הר"ב שאינו יכול לומר בפ"נ כו'. וכתב הר"ן ואע"ג דאמרינן לעיל [כמ"ש הר"ב בריש פרקין] דסגי בקל קולמסא. היינו למאן דיכול למחזי. דמסתפי סופר מיניה דלמא חזי ליה. אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה הלכך לא מצי אמר. ע"כ. והרא"ש כתב בפ"ק בשם התוס' דאין להכשיר סומא ע"י קל קולמסא משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפני נכתב. ואם יאמר שמע קל קולמסא אינו מועיל. דבעי שיאמר בלשון שתקנו חכמים. ע"כ. ומ"ש הר"ב אם הגט מקוים כו' היינו למאי דפסקינן כמ"ד דטעמא משום קיום. כמ"ש הר"ב ג"כ במשנה ג' פרק דלעיל:
(כא) (על הברטנורא) היינו טופס:
(כב) (על הברטנורא) משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחלה. ולא דמי לכתבו במחובר במתניתין דלעיל. הר"ן:
(כג) (על המשנה) את גיטה. ומקנתו לבעל וחוזר ומסרו לה לגירושין. רש"י. ואע"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה. הר"נ:
(כד) (על המשנה) שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכתבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש"י:
(כה) (על המשנה) בחותמיו. היינו עדי מסירה. הר"נ. והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר"א מפני תקון העולם. רש"י:
(כו) (על הברטנורא) ואע"ג דאמרינן לעיל דסגי בקול קולמסא, היינו למאן דיכול למחזי דמסתפי סופר מיניה דילמא חזי ליה, אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה, הלכך לא מצי אמר. ר"נ ועתוי"ט:
(כז) (על הברטנורא) היינו למאי דפסקינן כמ"ד דטעמא משום קיום:
הכל כשרין לכתוב אפילו חש"ו: לפי הפי' שהביא ר"ב ז"ל אין בין חש"ו לנכרי אלא שחש"ו לכתחלה יכולין לכתוב התופס בלבד אם גדול עומד על גביהם ונכרי דוקא בדיעבד אם כתב התופס כשר משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. וכתב הר"ן ז"ל ולענין כתיבת הגט העבד הרמב"ם ז"ל השווה אותם לכתיבת נכרי והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואע"ג דלאו בר כריתות הוא משמע דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה דהא אפילו נכרי מכשירינן אי לאו משום דאדעתא דנפשיה עביד ובעבד ליכא למימר הכי דהא שייך במצות וה"ל כאשה ע"כ. ולדידיה אתי שפיר מלת הכל דמצינן למימר דלאתויי עבד קתני לה. ואיתא להאי בבא בתוס' פ"ק דחולין דף י"ב י"ג וביד פ"ג דה"ג סי' ט"ו ובטור א"ה סי' קכ"ג ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תקצ"ג. והקשה הר"ן ז"ל וא"ת והא תנן בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה אלמא אע"פ שאחרים עומדין על גבן לא חשיבא כוונה דידהו וי"ל דהתם מיירי כשאינו מלמדו לכוון לשחוט אלא רואין אותו ראיה בעלמא אבל הכא מיירי בגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה ובכי ה"ג חשיבא לן כוונה דידהו עכ"ל ז"ל וכן כתבו תוס' ז"ל ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו הביא דברי התוס' ופלפל עליהם ואחרי כן כתב בסוף דבריו וז"ל בקצת שנוי ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה כמו שאמרנו שאומרים לו כתוב שם פלוני וכתוב לשמה והוא כותב כתוב שם פלוני ולשמו והוא כותב גם הוא רמי אנפשיה ומכוין לשמן ובשחיטה דליכא הוכחה כלל אף בשאחרים עומדים על גביהן אפי' חרש שוטה וקטן אינם כשרין לה למה דבעי כוונה לשחיטה וכ"ש שוטה אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת שהוא רואה האשה ורוקקת או שהיא רואה הנחלץ ומלמדין אותה כל אותו הענין עם מה שאחרים העומדים על גביהן ומלמדין אותן חרש וקטן דאית להו דעתא קלישתא רמו אנפשייהו אבל שוטה דלאו בן דעת הוא אע"ג דאיכא ב"ד שעומד על גביו כיון דליכא הוכחה גמורה לא רמי אנפשיה וחליצתו פסולה ואם הדבר כן כמו שאמרנו אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והלכך אף בשאחרים עומדין על גביהן אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה דעת הפייט שכתב התם ע"כ. והילך לשון השאלה שיובן לך הענין טפי פורתא ששאלת מה שייסד הפייט באזהרות הפסח נמנע שלא ילוש חש"ו וגר שכפר וכל האוכל מצה על ידיהם יבוש ויוכלם ואע"פ שאתה ישראל בר דעה ושפר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר אם הלכה כן ואפילו במצה של מצוה כי לא מצאתי כן בשום מקום שיהא אסור ללוש חש"ו ע"כ:
האשה כותבת את גיטה: ביד פ"ד דה"ג סי' ה':
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: ועיין בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ו.) ולכאורה לא קאי רק אבבא דהאשה כותבת את גיטה וכו' ואי קאי נמי ארישא דאפילו חש"ו כשרין לכתוב מיירי בעומד גדול על גביהן אלא דא"כ אין צריך טעם לדבר דהא לא כתבי אלא טופס אע"ג דגדול עומד:
הכל כשרין להביא: בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקס"ה ונראה דהכל לאתויי אפילו פסולי עדות ואיתה בפ"ק דמכילתין דף ה' ודף ט':
ונכרי: גמרא א"ר אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וה"ה שאינו נעשה להביא והקשו תוס' והרא"ש ז"ל וא"ת וליתני במתני' עבד לרבותא אע"ג דישנו בקצת מצות כאשה וכ"ש נכרי ותירץ ר"ת דנקט נכרי משום דבעי למיתני נכרי ונתגייר פסול אע"פ שבאותו שעה היה בדעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר וק"ל כר' יוחנן ופסול בין להולכה בין לקבלה אבל הרב ן' מאגאש ז"ל ס"ל שלא פסלו העבד אלא לקבלה אבל להולכה והובאה כשר. והרשב"א ז"ל ס"ל שאם העבד הוא שליח הולכה הוי ספק. וביד פ"ג דהלכות אישות סי' י"ז ובפ' ששי דהלכות גירושין סי' ו' ובפרק שני דהלכות שלוחין סי' ב' ובטור יו"ד סי' רס"ז וכולה מתניתין עד סוף פירקין באבן העזר סימן קמ"א וסי' קמ"ב:
יכין
אפילו חרש שוטה וקטן: אבל דוקא רק טופס, וגדול עומד על גביו ואומר כתוב לשמה, אז כותבין לכתחילה, דחש"ו שיכתבו מלתא דל"ש ולא גזרו בהו רבנן בטופס אטו תורף, כלעיל סי' כ"ז. מיהו כותי, או מחלל שבתות בפרהסיא לפני יו"ד ישראלים בני דעת [אפילו חלל שבת באיסור דרבנן, כטלטול מוקצה, או מוציא חוץ לעירוב בשבת וכדומה, הו"ל מומר לחלל שבתות, כא"ח שפ"ה ותוס' עירובין ס"ט א'], אפילו כשר עומד ע"ג אסור לכתחילה. אמנם לכתוב תורף, אפילו חש"ו אפילו בדיעבד פסול [קכ"ג].
האשה כותבת את גיטה: בצוה לה הבעל. ואם לא הקנתה לו תחילה הקלף, תקנהו לו לאחר כתיבה, ולא מחשב מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, מדאין נעשה בגוף הגט כלום, דהקנין הוא דבר שחוץ מגוף הגט:
והאיש כותב את שוברו: [קוויטטונג] שקבלה הכתובה, שמהראוי שהאשה תכתבו:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: ר"ל עדי מסירה שרגילין ג"כ לחתום בגט. מיהו לכתחילה לא יכתוב הבעל בעצמו, גם לא יצוה לסופר כתוב כך, רק יאמר לו סתם לכתוב. ואפילו קרוב הבעל לא יכתוב היכא דאפשר [שם]:
הכל כשרין להביא את הגט: בין להולכה או להבאה:
חוץ מחרש שוטה וקטן: דלאו בני דעה ושליחות נינהו:
וסומא: דוקא בח"ל, מדאינו יכול לומר בפ"נ. ואף דפקח סגי בשמע רק קל קולמס וקל מגילתא [כסי' קמ"ב ט"ו]. בסומא כשיאמר בפ"נ מדשמע הנך, מחזי כשקרא. ואת"ל יאמר שמעתי קול קולמסא. הרי משנה תקנת חכמים בגט, מיהו במקויים ע"י ב' עדים. או בא"י, דא"צ לומר בפ"נ, או בהוא שליח לקבלה כשר [שם]:
ונכרי: דאינו בתורת שליחות. מיהו בנתנו לעכו"ם שיתננו לישראל שיתננו לאשתו, וכתב לאותו ישראל שיהיה שלוחו, אם נתקיים הגט בחותמיו במקום הנתינה, שאז א"צ לומר בפ"נ, הגט כשר. ואין נוהגין כן למנות שליח בכתב [(שו"ע אה"ע קמא, לג)] ועי' ברא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ז דכך נוהגין באשכנז וצרפת לשלוח גט ע"י עכו"ם וממנה ישראל במקום האשה להיות שליח ע"י מכתבו ועי' שם בהג"ה מעשה דקלוניא שכך עשו מעשה. אמנם מפני שצריך השליח לומר בפ"נ או שיכול לקיים חתימת עדי הגט במקום הנתינה, לפיכך גט שנשלח על ידי הפאסט מעבר לים באופן זה קשה הוא לגרש בו, דמי יכיר חתימת העדים ובפרט בכתב אשורית שאין אדם רגיל בו. להכי יש תקנה אחרת שימנה הבעל שליח, ושליח זה יסע עם גט למקום אחר שאין הבעל שם, דלכתחילה אין לגרש על ידי שליח במקום שהבעל שם [קמ"א סק"ה] ושליח זה יאמר במקום השני בפני ב"ד בפ"נ ובפנ"ח וימנה שליח ע"פ בית דין במקום ההוא בכתב להשליח שבמקום האשה והשליח השני יאמר בפני הב"ד השני שבמקום האשה שליח ב"ד אני. ונ"ל דבאפשר לגרשה ע"י שליח לקבלה יותר טוב היה [ועי' ב(שו"ע אה"ע קמא, כט)]. וכן רשע פסול לשליחות, דאינו נאמן לומר בפ"נ [ב"ש שם]. ולכתחילה לא יהא שליח קרוב לאיש, לאשה, ולדיינים [(שו"ע אה"ע קמא, לה)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת