משנה ברכות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק ב · משנה ב | >>
אלו הן בין הפרקים:
- בין ברכה ראשונה לשניה,
- בין שניה ל"שמע",
- ובין "שמע" ל"והיה אם שמוע",
- בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר",
- בין "ויאמר" ל"אמת ויציב".
רבי יהודה אומר:
- בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" – לא יפסיק.
אמר רבי יהושע בן קרחה:
- למה קדמה (פרשת) "שמע"ב ל"והיה אם שמוע"?
- אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה,
- ואחר כך יקבל עליו עול מצות.
- "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?
- ש"והיה אם שמוע" נוהג ביום ובלילה,
- "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.
אֵלּוּ הֵן "בֵּין הַפְּרָקִים":
- בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה,
- בֵּין שְׁנִיָּה לִ"שְׁמַע",
- וּבֵין "שְמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ",
- בֵּין "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" ל"וַיֹּאמֶר",
- בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בֵּין "וַיֹּאמֶר" לֶ"אֱמֶת וְיַצִּיב" – לֹא יַפְסִיק.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
- לָמָּה קָדְמָה "שְׁמַע" לִ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ"?
- אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה,
- וְאַחַר כַּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת.
- "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" לְ"וַיֹּאמֶר"?
- שֶׁ"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּילָה,
- "וַיֹּאמֶר" אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַיּוֹם.
אלו הן בין הפרקים? -
- בין ברכה ראשונה לשניה,
- ובין שניה ל"שמע" (דברים ו ד),
- ובין "שמע" ל"והיה אם שמוע" (דברים יא יג),
- בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר" (במדבר טו לז),
- בין "ויאמר" ל"אמת ויציב".
- רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" - לא יפסיק.
- אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"?
- אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.
- "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?
- ש"והיה אם שמוע" - נוהג ביום ובלילה,
- ו"ויאמר" - אינו נוהג אלא ביום.
עניין דברו אינו נוהג אלא ביום - כי המצווה האמורה בפרשת "ויאמר", והיא מצוות ציצית, אינה מחוייבת אלא ביום, כמו שביארנו קודם זה.
והלכה כרבי יהודה:
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - דכתיב וה' אלהים אמת (ירמיהו י), הלכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת א. וכן הלכה:
והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דכתיב בה (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, ותלמוד תורה נוהג בין ביום ובין בלילה:
ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דאית ביה פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה, דכתיב (במדבר טו) וראיתם אותו:
לאמת ויציב לא יפסיק. פירש הר"ב דכתיב וה' אלהים אמת. גמרא. והואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו [באמצע הפרק]. וכן כתב בשלחן ערוך בסימן ס"ו וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישן ולסימן בעלמא נקטיה כמו דנקיט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד ובגמ' איתא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כו' ולא נקט כלל ויציב. [ומיהו מצינו בסוף זבחים (פי"ד) ששנה וריח ניחוח אע"ג דלא אצטריך כלל לניחוח. ומ"ש הר"ב והלכה כר"י. גמ']:
למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע. ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה. ויש לומר דה"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר [בתורה] וא"כ הי' לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות (דף יד: ד"ה למה) ומדשני משום שיקבל עליו עול וכו' הלכך פריך ליה דא"כ תקדים ויאמר שיש בה ג"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב [בה] אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים:
אלא ביום. לשון הר"ב דאית ביה פרשת ציצית וז"ל הרמב"ם כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום:
(א) (על הברטנורא) והואיל ובקרא לא כתיב ויציב, נראה דבין אמת לויציב רשאי להפסיק וכ"כ בש"ע סימן ס"ו והתנא דנקט ויציב, אשגרת לשון ולסימן בעלמא נקיט: תוי"ט:
(ב) (על המשנה) למה קדמה שמע. וא"ת תיפוק ליה דקדמה בתורה. וי"ל דה"ק למה קדמה אף לפ' ציצית דקדמה לכולן, אלא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, א"כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות. ומדמשני משום שיקבל עול כו', פריך ליה דא"כ תקדים ויאמר, שיש בה ג"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים:
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק: פירוש לא יפסיק כלל אפילו כדין באמצע, (כך היא דעת התוספות וה"ר יונה וגם הרא"ש ז"ל, ודלא כהרמב"ם ז"ל שפירש לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע"כ) דכתיב וה' אלהים אמת, ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים. ובגמרא פליגי אמוראי אם פסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת אם צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אם לא, והלכתא שאינו צריך אלא מתחיל מויציב ואילך או מן המקום שפסק.
ומה שכתב בספר תוי"ט דנראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו בין הפרקים (עיין בתוספות אנשי שם ד"ה לאמת ויציב וכו' מה שכתב בשם הברכי יוסף, ובזה סרה תמיהתו על התוספות יו"ט) וכן כתוב בש"ע סימן ס"ו ע"כ. אני ההדיוט רואה שם בש"ע הלשון כך, אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק ע"כ, והוא פסק ר"י ז"ל, ובסמוך ארחיב ביאור עוד על סוף דברי ה"ר יום טוב נ"י.
וכתב ה"ר יונה ז"ל שרוב הפוסקים הסכימו שיפסיק בקרית שמע ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ואפילו באמצע הפרק, דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ואפילו למודים נמי מפסיק אלא שדי כשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית הוה ליה הפסקה גדולה עכ"ל בקצור מופלג.
וראיתי מי שפירש שברכת אמת ויציב אינה מתחלת אלא ממלת ויציב וכן ברכת אמת ואמונה אינה מתחלת אלא ממלת ואמונה, ומה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מלת אמת בין בזו ובין בזו לא נתקנה אלא בשביל עמי הארץ כדי שלא יפסיקו בין ה' אלהיכם לאמת ע"כ. ולשון מתניתין הוי תיובתיה, דבין ברישא במלתיה דת"ק בין בסיפא במלתיה דר"י קתני בין ויאמר לאמת ויציב ולא קתני בין ויאמר לויציב, וכן בכמה דוכתי בתלמודא, אלא שר"י דהלכתא כוותיה סבירא ליה דאף על פי שמלת אמת היא תחילת ברכה חשבינן לה כאילו היא מקרית שמע גופא משום קרא דכתיב וה' אלהים אמת, ואסור להפסיק בין מלת אלהיכם למלת אמת אף על פי שהיא תחילת ברכה כך נלע"ד. וכן מצאתי אחר כך מבואר בתשובות שאלות להרב משה אלשקר ז"ל סימן ס"ו וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל דאמוראי דבגמרא בהא נמי פליגי, דר"י דאמר חוזר ואומר אמת סבירא ליה דחשבינן למלת אמת כאילו היא מפרשה גופא דקרית שמע, הלכך אף על פי שחתם קרית שמע במלת אמת בעינן למימר זימנא אחריתי אמת. ורבה דפליג עליה ואמר דאינו חוזר ואומר אמת סבירא ליה דלא חשבינן למלת אמת כאילו היא מפרשה דקרית שמע גופא ע"כ, ועיין שם עוד. ועל זה אני תוקע עצמי הואיל וחזינא מאן גברא רבא סבירא ליה כוותי דהיינו הרא"ה ז"ל, אף על פי שמצאתי בתחילת ספר שו"ת למהר"ר אלי' מזרחי ז"ל הפך מזה שהוא מסכים לומר שמלת אמת היא מגוף הקרית שמע.
ומכל מקום אפילו לפי פירושי קשה קצת אמאי צריך שליח צבור לחזור שלש תיבות באלהיכם אמת סגי לתשלום רמ"ה, שהרי קרית שמע כולה עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רמ"ה תיבות, והקהל כבר אמרו מלת אמת כדי לסמוך אלהיכם לאמת הרי רמ"ו, תיבות ועיין בשו"ת להרלנ"ח ז"ל בסימן ע"ג. ומה שכתב בספר תוספות יו"ט דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא הוא דנקט כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד, יש לדחות דהתם ליכא למטעי, אבל הכא דאיכא למטעי הוה ליה לתנא לאסוקי אדעתיה ולמיתני לישנא שאין בו הטעה להבנה. ועוד דהתם אפשר לומר דאצטריך למיתני בהדיא והיה אם שמוע משום דלא לישתמע והיה כי יביאך או זולתו, אבל אמת ויציב ברכה חדא היא שמתחלת כך ואין זולתה ואם כן ליסגי דליתני אמת גרידא, אלא ודאי שמע מינה כמו שפירש רא"ה ז"ל. ועיין בספר לבוש תכלת סימן ס"ו סעיף ו' וסעיף ט' וסעיף יו"ד.
כתוב בפוסקים דהא דרי"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו דוקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים, אבל אם קרא הפרשיות שלא כסדר תקנת חכמים דלא הוי קריאה למפרע כמ"ש ר"ע ז"ל בסמוך לא מיירי בהא ר"י.
ר' יהושע בן קרחה: יש מפרשים דר' עקיבא קרוי קרחה שהיה קרח, כדתניא בפרק בתרא דבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, והוה ליה בן ששמו יהושע כדאמרינן בספ"ק דשבועות א"ל יהושע בנו של ר' עקיבא לר' עקיבא. ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר' עקיבא קרח בבדיחותא בעלמא, אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנאמר עלה קרח עלה קרח, אלא איניש אחרינא הוה ששמו קרחא וקרחא הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם יהושע בנו של ר' עקיבא, כך העלו בתוספות שבת פרק שואל (שבת דף ק"נ) והאריכו להוכיח על זה עיין שם.
ורבינו נסים גאון ז"ל פירש במגלת סתרים שהוא ר' אלעזר בן עזריה דאמרינן בירושלמי שהיה קרח. ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ג) האריכו גם כן בזה תוספות ז"ל, וכתבו בסוף הדבור וז"ל ועוד שפירש רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה ר' אלעזר בן עזריה, אלא אומר ר"ת דקרחא הוא שם אדם כמו קרח ע"כ. וגם בפ' בתרא דבכורות דף נ"ח כתבו כן.
אבל הרגמ"ה ורש"י ז"ל ראיתי בכתיבת יד שפירש שם קרחא הוא ר' עקיבא.
למה קדמה שמע: פירוש למה הקדימו אותה אנשי כנסת הגדולה.
וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל למה קדם גרסינן, וספרים דגרסי קדמה נראה לי טעות דהא קאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ולא קאמר נוהגת ע"כ וקשה לפי עניות דעתי ואימא איפכא דגרסינן בסיפא נוהגת. ויש לומר סמי חדא מקמי תרי, אי נמי שכך מצא הוא ברוב ספרים ישנים שהיה בידו.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: מתניתין נראה דר"ש היא, דתניא בברייתא בספרי פרשת שלח לך ומייתי לה בפרשת התכלת (מנחות דף מ"ג) ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה, ורבנן פליגי עליה התם, וקיימא לן כר"ש, כמו שפסק הרי"ף ז"ל בריש הלק"ט ד"ה ציצית וגם הרא"ש ז"ל שם והאריך בראיות בשם ר"ת ז"ל.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: ועיין מה שכתב בסוף פרק דלעיל. ובגמרא בברייתא יהיב טעמא אחרינא רשב"י, ומסיק בגמרא דחדא ועוד קאמר, חדא כדא"ר יהושע בן קרחה, ועוד ראוי להקדימה משום דשמע יש בה שלשה דברים ללמוד וללמד ולעשות, ללמוד דכתיב ודברת בם, ללמד דכתיב ושננתם, ולעשות דכתיב וקשרתם וכתבתם, אבל והיה אם שמוע אין בה רק ללמד ולעשות ואם לא למד לעצמו האיך ילמד לבניו. והיה אם שמוע לויאמר שזו יש בה ללמד ולעשות, ויאמר אין בה רק לעשות:
יכין
רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק: דכתיב וה' אלהים אמת. וגם ויציב לשון אמת הוא. ולפיכך אפי' מפני יראה וכבוד לא יפסיק (א"ח ס"ו ס"ה). ולרמב"ם ר"ל לא יפסיק כדין בין פרק לפרק. רק כמו באמצע (פ"ב מק"ש):
א"ר יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע: דאי"ל מדקדם בתורה. דא"כ פרשת ציצית קודם לכולן. אע"כ אין מוקדם ומאוחר בתורה. א"כ מסתבר להקדים והיה אם שמוע מדנאמר בלשון רבים:
אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים: דיהרג ואל יעבור עליו:
והיה אם שמוע לויאמר: דאפכא מסתבר. דויאמר אית בה נמי מלכות שמים. דאני ה' אלהיכם הר"ז מלכיות (כר"ה דף ל"ב א'). נ"ל:
שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה: דכתיב ולמדתם:
ויאמר: ר"ל ציצית:
אינו נוהג אלא ביום: ומדלא קאמר בחד מנייהו דקדמה לחברתה משום דהיא דאורייתא וחברתה מדרבנן. שמעינן מינה דכל ג' פרשיות ק"ש הן דאורייתא (שושנים לדוד):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
פירושים נוספים
קיצור שנות אליהו
אלו הן בין הפרקים וכו' – חושב ומפרט אותם, משום דהוה אמינא שנחשוב את "ואהבת" לפרק בפני עצמו, ונימא דמפסיק בין "אחד" ל"ואהבת" כמו בין הפרקים, קא משמע לן דדווקא בין פרשת שמע ל"והיה אם שמוע" מפסיק, אבל בין "אחד" ל"ואהבת" לא.
בין ויאמר לאמת ויציב – פירושו בין פרשת ויאמר לתיבת "אמת", ונקט "אמת ויציב" כמו דקתני בין שמע לוהיה אם שמוע, דפירושו בין פרשת שמע לתיבת "והיה", כן הוא כאן.
רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק – היינו להפסיק כמו בין פרק לפרק אסור, אלא דינו כאמצע הפרק, שטעמו הוא משום שהוא כמו פסוק אחד, ומפני היראה יכול להפסיק אפילו באמצע הפסוק, כמו שכתב הירושלמי, אפילו באמצע הפסוק ובאמצע הדיבור. ואף על פי שאמר סתם "אינו פוסק", הכי נמי אמרינן בגמרא בהלל דבימים שגומרים בהם ההלל אינו פוסק, והיינו אינו פוסק כמו בין הפרקים, אלא דין אמצע הפרק יש לו. כן כתב הגר"א. ועיין מ"ב סימן ס"ו ס"ק י' וס"ק כ"ח.
ויאמר אינו נוהג אלא ביום – מעיקר הדין אין קוראין פרשת "ויאמר" בלילה. ואף על פי שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות, כלעיל, הא אמרינן בגמרא דאמר הכי, "מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך".
והטעם שאנחנו אומרים כל פרשת "ויאמר", הוא משום שאנו רוצים לצאת ידי כל השיטות. שבירושלמי נחלקו רבנן דתמן על רבנן דהכא, תמן אמרין לא יתחיל "ויאמר" ואם התחיל גומר, והכא אמרין מתחיל ואינו גומר. לכן אנחנו מתחילים כרבנן דהכא שמתחילין, וכיוון שהתחלנו אנו גומרין הפרשה כרבנן דתמן דאמרי אם התחיל גומר.