ברטנורא על ברכות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

היה קורא בתורה – פרשת קריאת שמע. והגיע זמן – קריאת שמע. אם כיוון ליבו יצא – לדברי האומר מצוות צריכות כוונה, צריך לפרש: אם כיוון ליבו – שיהא מתכוון לצאת ידי חובתו. והאומר מצוות אין צריכות כוונה מפרש: אם כיוון ליבו לקרות כנקודתן וכהלכתן, לאפוקי קורא להגיה, שאינו קורא התיבות כנקודתן, אלא קורא ככתיבתן, כדי להבין בחסרות ויתרות; דבקריאה כזו – לא יצא.

ואנן קיימא לן כמאן דאמר: מצוות צריכות כונה.

בפרקים – לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים. שואל מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, כגון אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה. ומשיב - ואין צריך לומר שמשיב להם שלום אם הקדימו לו.

ובאמצע הפרק שואל מפני היראה – אדם שהוא ירא מפניו שהוא יהרגהו, ואין צריך לומר שמשיב לו שלום. אבל מפני הכבוד – לא.

רבי יהודה אומר: באמצע הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו.

ומשיב שלום לכל אדם – שהקדים לו שלום.

והלכה כרבי יהודה. ובכל מקום שאסור להפסיק – כך אסור לדבר בלשון הקודש, כמו בשאר לשונות.

(ב)

בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - דכתיב וה' אלהים אמת (ירמיהו י), הלכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת . וכן הלכה:

והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דכתיב בה (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, ותלמוד תורה נוהג בין ביום ובין בלילה:

ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דאית ביה פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה, דכתיב (במדבר טו) וראיתם אותו:

(ג)

רבי יוסי אומר לא יצא - דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך . ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. והלכה כת"ק:

ולא דקדק באותיותיה - להוציאן בשפתיו יפה, בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה הראשונה נגמרת, כגון על לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידם נמצא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת:

רבי יוסי אומר יצא - והלכה כר' יוסי. מיהו לכתחלה צריך לדקדק באותיותיה, וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, וצריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר, שהרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:

הקורא למפרע - הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:

לא יצא - דכתיב והיו הדברים בהוייתן יהיו כלומר כמו שהן סדורין בתורה. ומיהו אם הקדים פרשת ויאמר לפרשת והיה אם שמוע, ופרשת והיה אם שמוע לשמע, נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא, שהרי אינן סדורות זו לאחר זו בתורה :

יחזור למקום שטעה - אם בין פרק לפרק טעה, שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה פרק יחזור, חוזר להפסק ראשון שהוא והיה אם שמוע. והרמב"ם אומר שהוא ואהבת את ה' , ואם באמצע הפרק פסק, שיודע הפרק שפסק בו, אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פסק חוזר לראש אותו הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע, חוזר לוכתבתם של שמע , ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך:

(ד)

נדבך - שורה של בנין אבנים, כמו נדבכין די אבן גלל בעזרא , ואע"ג דמסתפי דלמא נפלי ולא מצו מכווני, לא הצריכום חכמים לרדת, דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד:

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה — דצלותא רחמי היא ובעי כוונה, הלכך יורדין למטה ומתפללין:

(ה)

חתן שנשא בתולה — פטור מקריאת שמע לילה ראשון, משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ואני שמעתי שמתירא שמא ייעשה כרות שפכה בבעילתו, וטרדא דמצוה היא, ורחמנא אמר: "ובלכתך בדרך" – בלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה – פטירת:

אם לא עשה מעשה — אם לא בעל עד מוצ"ש שהם ד' לילות – טריד, ומשם ואילך – לבו גס בה ותו לא טריד, ואף על פי שלא עשה מעשה – חייב בקריאת שמע:

(ו)

רחץ לילה הראשון שמתה אשתו — ואף על פי שאבל אסור ברחיצה:

אסטניס אני — קר ומצונן, לשון צינה . ואיכא צערא אם לא היה רוחץ, ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:

(ז)

— אין פירוש למשנה זו

(ח)

לא כל הרוצה ליטול את השם יטול — אם לא הוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין [זה] אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו, ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וחזינן לקצת מרבותינו דאמרי דהאידנא כל אדם יקרא קריאת שמע בלילה הראשון, שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים, אם לא יקרא בלילה ראשון מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה: