לדלג לתוכן

משנה ביכורים ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביכורים פרק ג', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר זרעיםמסכת ביכוריםפרק שלישי ("כיצד מפרישין")>>

פרקי מסכת ביכורים: א ב ג ד

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים.

ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע.

כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים.

ולמשכים היה הממונה אומר (ירמיהו לא, ה): קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלהינו.

הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים.

והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו.

החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים.

הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם.

הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם.

לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים.

וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום.

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית.

הגיעו להר הבית, אפלו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה.

(הגיע לעזרה) ודיברו הלוים בשיר, "ארוממך יי כי דליתני ולא שמחת איבי לי" (תהלים ל).

הגוזלות שעל גבי הסלים, היו עולות.

ומה שבידם, נותנים לכהנים.

עודהו הסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום ליי אלהיך" (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה.

רבי יהודה אומר, עד "ארמי אובד אבי".

הגיע ל"ארמי אובד אבי", מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו, וקורא מ"ארמי אבד אבי" עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח, והשתחוה ויצא.

בראשונה, כל מי שיודע לקרות, קורא.

וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו.

נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע.

העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב. והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנין לכהנים.

רבי שמעון בן ננס אומר, מעטרין את הביכורים חוץ משבעת המינים.

רבי עקיבא אומר, אין מעטרין את הביכורים אלא משבעת המינים.

רבי שמעון אומר:

שלש מידות בביכורים; הביכורים, ותוספת הביכורים, ועיטור הביכורים.

תוספת הביכורים - מין במינו.

ועיטור הביכורים - מין בשאינו מינו.

תוספת הביכורים נאכלת בטהרה, ופטורה מן הדמאי.

ועיטור הביכורים חייב בדמאי.

אימתי אמרו תוספת הביכורים כביכורים? בזמן שהיא באה מן הארץ.

ואם אינה באה מן הארץ, אינה כביכורים.

למה אמרו הביכורים כנכסי כהן? שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאשה בכתובתה, כספר תורה.

ורבי יהודה אומר, אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה.

וחכמים אומרים, נותנין אותם לאנשי משמר, והם מחלקין ביניהם, כקדשי המקדש.

(א) כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים?
יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ,
וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה,
אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר,
רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר,
קוֹשְׁרוֹ בְּגֶמִי וְאוֹמֵר:
הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַף עַל פִּי כֵן, חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע:
(ב) כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים?
כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד,
וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר,
וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים.
וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר:
"קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ":
(ג) הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים,
וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים.
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם,
וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב,
וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם,
עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם,
שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם,
וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם.
לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם:
אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם [נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם:
(ד) הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת,
אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס,
עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר:
"אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל):
(ה) הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים, הָיוּ עוֹלוֹת;
וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים:
(ו) עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ,
קוֹרֵא מֵ"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַייָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי".
הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי,
מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִׂפְתוֹתָיו,
וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמְנִיפוֹ,
וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה.
וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ,
וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:
(ז) בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת, קוֹרֵא;
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, מַקְרִין אוֹתוֹ.
נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא.
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:
(ח) הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב.
וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה,
וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים:
(ט) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר:
מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִיּם אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים:
(י) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּבִּכּוּרִים:
הַבִּכּוּרִים, וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים.
תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, מִין בְּמִינוֹ;
וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים, מִיּן בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים נֶאֱכֶלֶת בְּטָהֳרָה, וּפְטוּרָה מִן הַדְּמַאי;
וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים חַיָּב בִּדְמַאי:
(יא) אֵימָתַי אָמְרוּ תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים כַּבִּכּוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה מִן הָאָרֶץ;
וְאִם אֵינָהּ בָּאָה מִן הָאָרֶץ, אֵינָהּ כַּבִּכּוּרִים:
(יב) לָמָּה אָמְרוּ: הַבִּכּוּרִים כְּנִכְסֵי כֹּהֵן?
שֶׁהוּא קוֹנֶה מֵהֶם עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה,
וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ,
כְּסֵפֶר תּוֹרָה.
וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין נוֹתְנִין אוֹתָם אֶלָּא לְחָבֵר בְּטוֹבָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
נוֹתְנִין אוֹתָם לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהֵם מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם,
כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ:


נוסח הרמב"ם

(א) כיצד מפרישין את הבכורים? -

יורד אדם לתוך שדהו,
ורואה תאנה - שביכרה,
אשכול - שביכר,
רימון - שביכר,
וקושרן - בגמי,
ואומר: "הרי אלו בכורים".
רבי שמעון אומר:
אף על פי כן,
חוזר, וקורא אותם - בכורים,
מאחר, שיתלשו מן הקרקע.


(ב) כיצד מעלים את הבכורים? -

כל העיירות - שבמעמד,
מתכנסות - לעירו של מעמד.
ובאין, ולנין - ברחובה של עיר,
ולא היו נכנסין - לבתים.
ולמשכים,
היה הממונה אומר:
"קומו, ונעלה ציון - אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא ה).


(ג) הקרובים -

מביאין - תאנים, וענבים.
והרחוקים -
מביאין - גרוגרות, וצימוקים.
והשור - הולך לפניהם,
וקרניו - מצופות זהב,
ועטרה של זית - בראשו.
והחליל - מכה לפניהם,
עד שהן מגיעין - קרוב לירושלים.
הגיעו - קרוב לירושלים,
שלחו - לפניהם,
ועטרו - את ביכוריהן.
והפחות,
והסגנים,
והגזברין,
יוצאין - לקראתם.
לפי כבוד הנכנסין - היו יוצאין.
וכל בעלי אומניות - שבירושלים,
עומדין - לפניהם,
ושואלין - בשלומן:
"אחינו - אנשי מקום פלוני,
באתם בשלום".


(ד) החליל - מכה לפניהם,

עד שהן מגיעין - להר הבית.
הגיעו - להר הבית,
אפילו - אגריפס המלך,
נוטל את הסל - על כתפו,
ונכנס,
עד שהוא מגיע - לעזרה.
ודיברו הלויים בשיר:
"ארוממך ה' - כי דיליתני,
ולא שימחת אויבי - לי" (תהלים ל ב).


(ה) הגוזלות, שעל גבי הסלים - היו עולות,

ומה שבידן,
ניתנין - לכהנים.


(ו) עודהו - שהסל על כתפו,

קורא - מ"הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו ג),
עד שהוא גומר - את כל הפרשה.
רבי יהודה אומר:
עד "ארמי אובד אבי" (דברים כו ה).
הגיע - ל"ארמי אובד אבי",
מוריד הסל - מכתפו,
ואוחז - בשפתותיו,
וכוהן, מניח את ידו - תחתיו,
ומניף,
וקורא - מ"ארמי אובד אבי",
עד שהוא גומר - את כל הפרשה.
הניחו - בצד המזבח,
והשתחווה, ויצא.


(ז) בראשונה -

כל מי שהוא יודע לקרות - קורא.
וכל מי שאינו יודע לקרות - מקרין אותו.
נמנעו - מלהביא.
התקינו - שיהו מקרין,
את מי שהוא יודע,
ואת מי שאינו יודע.


(ח) העשירים -

מביאין את ביכוריהם -
בקלתות - של כסף, ושל זהב.
והעניים -
מביאין אותן -
בסלי נצרים - של ערבה קלופה.
הסלים, והבכורים -
ניתנין - לכהנים.


(ט) רבי שמעון בן ננס אומר:

מעטרין - את הבכורים,
חוץ - משבעת המינין.
רבי עקיבה אומר:
אין מעטרין - את הבכורים,
אלא - משבעת המינים.


(י) רבי שמעון אומר:

שלש מידות - בבכורים,
הבכורים,
ותוספת הבכורים,
ועיטור הבכורים.
תוספת הבכורים -
מין - במינו.
ועיטור הבכורים -
מין - בשאינו מינו.
תוספת הבכורים -
נאכלת - בטהרה,
ופטורה - מן הדמאי.
ועיטור הבכורים -
חייבת - בדמאי.


(יא) אימתי אמרו,

תוספת הבכורים - כבכורים?
בזמן שהיא באה, מן הארץ.
ואם אינה באה, מן הארץ -
אינה - כבכורים.


(יב) ולמה אמרו,

הבכורים - הן נכסי כוהן?
שהוא קונה מהן -
עבדים,
וקרקעות,
ובהמה טמאה.
ובעל חוב - נוטלן בחובו,
והאישה - בכתובתה,
וספר תורה.
רבי יהודה אומר:
אין נותנין אותן -
אלא לחבר - בטובה.
וחכמים אומרין:
נותנין אותן - לאנשי משמר,
והן מחלקין ביניהן - כקודשי המקדש.