תוספות יום טוב על ביכורים ג
<< · תוספות יום טוב · על ביכורים · ג
תאנה. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ"ב דמעשרות] :
שבכרה. פירש הר"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ"ה פ"ה דמע"ש. אלא נקט בוסר ) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ"ש שם. ורמב"ם בחבורו פ"ב כתב ואע"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם:
קושרו בגמי. כתב הרמב"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע"כ:
[ורבי שמעון אומר אע"פ וכו'. פירש הר"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]:
כל העיירות שבמעמד. פירש הר"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו למ"ב פ"ד דתענית:
והחליל. עי' בפי' משנה דלקמן ומ"ג פ"ב דערכין ומ"ש שם.
שלחו לפניהם. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב"ם בחבורו סוף פ"ד:
ועטרו את בכוריהם. עיין במ"ט וי'. ומה שכתב הר"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז"ל הרמב"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם:
הפחות. פי' הר"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב"ם בחבורו ספ"ד כתב הפחות והסגנים ולפ"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]:
אפילו אגריפס המלך. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב"ם:
ומה שבידם. זה שכתב הר"ב ול"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב"ד בהשגותיו בפ"ג:
הגיע לארמי אובד אבי. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ"ק דסוטה ד"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז"ל רש"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע"כ. וזה כדעת הת"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע"כ. ולפ"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב"ם והר"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ"ב דפאה ובפ"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ"ק ופ' י"ג ופט"ו דשבת. ופ"ב דפסחים וריש פ"ג דביצה ופ"ק דתענית ופ"ד דמגילה. ופ"ק דחגיגה ופ"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב"ן בפ"ז דנדרים מ"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא:
ואוחזו בשפתותיו. פי' הר"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב"ם בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ"ה דמנחות דס"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ"ג דסוטה עי"ש. וכן עי' בספ"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר"ב:
בצד המזבח. פי' הר"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [וכן בבבלי פ' הקומץ רבה דף יט]:
וכל מי שאינו יודע לקרות. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ"ג פ"ז דסוטה. והרמב"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה"ק כמו שנתבאר בעזרא:
נצרים של ערבה קלופה. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב"ם:
[והסלים וכו' נתנים לכהנים. ל' הר"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ"ל הנדות חיות נ"ל] כדפי' הר"ב במ"ד פ"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ"מ זה שכתב הר"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא"ת בשלמא לפי' הר"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]:
[רבי שמעון בן ננס. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]:
ועטור הבכורים מין בשאינו מינו. כתב הר"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [כמו שכתב הר"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ"ש בפרק ה להקדמת הרמב"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע"ש. ואני מצאתי במ"ז פ"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר"ש קודם ר"ע:
ועטור בכורים חייב בדמאי. וצ"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות בכורים סי' י"ח גם כן אין הכרע:
ואם אינה באה מן הארץ. כתב הר"ב אי נמי מתניתין ר"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ"ש הוא הדין מפירות חו"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ"ט לא קתני עטור בכורים מחו"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]:
למה אמרו. עיין מה שכתבתי במ"ו פ"ב דערלה:
ואשה בכתובתה. לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות:
בספר תורה. כתב הר"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ"ל. דכי היכי דספר תורה אע"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע"כ:
בטובה. פירש הר"ב בתורת חסד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים:
משנה ביכורים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב