תוספות יום טוב על ביכורים ב
<< · תוספות יום טוב · על ביכורים · ב · >>
חייבים עליהן מיתה וחומש. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה:
והערב שמש. פי' הר"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא:
[מה שאין כן במעשר וכו'. מ"ש הר"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ"ג. ואע"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל [דף עד] . ובפ' תינוקת [עא]. ובפ' כל שעה [לה] . הובאה בלשון הזה]:
ואסורין בכל שהן. בסוף פ"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט"ס. וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט"ו:
וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'. משא"כ בתרומה. ותימה דבמ"ד פ"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר"ב והרמב"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה דף לד [סד"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר"ב והרמב"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ"ש הר"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע"פ שנשאר אסור לזרים [ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ"ש בסמוך] וא"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפ' י"א מהלכות תרומה סי' כ"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה:
אוסרים את הגורן. ע' בפ"ק דמעשרות מ"ה ו' ובריש פ"ב:
ויש להם שיעור. פי' הר"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ"מ שהוא מהירושלמי דריש פ"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא:
בפני הבית ושלא בפני הבית. עיין בפי' הר"ב בסוף מס' שקלים. ובספרי פרשת קרח כל תרומת הקדשים וגו' נתתי לך ולבניך ולבנותיך לחק עולם עד שינהג הדבר לדורות. עוד שם נתתי ללוים לנחלה למה נאמר לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין. ת"ל לנחלה מה נחלה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אף מעשר ראשון נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית [עוד שם בפרשת ראה ר' שמעון אומר יכול יהיה אדם מעלה מעשר שני בזמן הזה ואוכלו ודין הוא וכו' ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מקיש מעשר שני לבכור מה בכור אינו נאכל [אלא] בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל [אלא] בפני הבית:
ועושה אדם כל שדהו בכורים. כתב הר"ב דכתיב בכורי כל מראשית כל. ובירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. והכי מייתי ליה הר"ש בריש מסכת פאה. וכן ראוי להיות שכן הוא ביחזקאל סימן מד [ל]. [ואע"ג דביכורי כל מקרא בסוף פ' קרח ומראשית כל בתחלת פ' כי תבא נ"ל דמינייהו ליכא למשמע דכל שדהו דביכורי סמוך וכן מראשית סמוך כדפירש"י על בראשית ומשמעותה ביכורי ראשית של כל אבל מקרא דיחזקאל דייק מיתורא דכפל לשון דלא מיירי אלא בחד ענינא שלכהנים יהיו הבכורים משא"כ הני קראי דחד במתנות כהונה וחד בממה שמביאין הבכורים ואין כאן כפל]:
וחייב באחריותם. כדתנן בפ' קמא משנה ט:
ולינה. פי' הר"ב דכתיב ופנית בבקר הא כל פונות וכו'. ירושלמי וקרא גבי פסח כתיב ויליף ליה כל פונות וכו'. ותו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן:
ושלא מן המוקף. בירוש' [ריש] פ"ב דתרומות מנין שתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף. מכל מעשרותיכם אתד ביהודה ואחד בגליל:
כבכורים. כתב הרמב"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת האילנות מספיק לו על שאר אילנות. וזהו ענין שלא מן המוקף. ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע ע"כ:
ויש לה שיעור. עיין במשנה ג ומה שכתבתי שם:
אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים. עי' מה שכתבתי בריש יומא [ובריש קדושין]:
[ולירק בדרך אחד. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ"ק דקדושין. כך לשון רש"י פ' לולב הגזול דף לט. והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי"ל משום דדרשינן בפ"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס"ד בפ"ק דראש השנה בד"ה לנטיעה וכו']:
לערלה. פי' הר"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה:
וברבעי. כמ"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ"ג דסוכה דף לט:
ובשביעית. פי' הר"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי:
[בכל דבר. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד"ה בג' דרכים וכו']:
[דם מהלכי שתים. פי' הר"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב"ם והר"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]:
כוי. כתב הר"ב ויש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה. בחולין פ"ה דף פ זה הבא מן התיש ומן הצביה וכל הני ג' דעות דתנאי נינהו כדאיתא התם. ולפיכך תמיהני על הרמב"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמי' וכו' והא מפליג פליגי דמר אמר מורכב ומר אמר בריה וכו'. ובחיבורו פ"ט מהלכות בכורים פוסק דכוי בריה וכו'. ואינו מורכב. ומה שכתב הר"ב וי"א (כוי) בריה וכו' עיין בסוף פ"ה דנזיר ומ"ש שם:
ואין שוחטין אותו ביום טוב. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל:
בטומאת נבלה כחיה. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין:
ואין פודין בו פטר חמור. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני:
[ואין חייבין עליו כרת. פי' הר"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב"ם והר"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אע"פ שהוא מזיד אין עונשו כרת]:
ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים. פי' הר"ב דשמא בהמה [הוא]. ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר. והוסיף ר' יצחק בר מלכי צדק [המפרש סוף מסכת זו בסדר המשנה דגמרא] וז"ל גם לקנותן לזבחי שלמים אינו יכול דלאו בהמה ודאי הוא הלכך אינו נקנה כוי כלל בירושלים בכסף מעשר ע"כ. ופשוט הוא. וקשיא לי דהוי ליה לתנא לשנות זה הדין במשנה דלקמן שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. תו קשיא לי דלמאי תני לאכול בירושלים וכי בא עכשיו להודיענו דין אכילת הלקוח בכסף מעשר. והר"י ברמ"ץ כתב עוד פי' אחר וז"ל כלומר אפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר התאוה אינו נלקח בכסף מעשר עכ"ל. ור"ל מ"ש הר"ב במ"ד פ"ק דמעשר שני שבראשונה היו לוקחים וכו'. ולפי' הזה ניחא קצת הא דתני בירושלים דקונין בהמה לבשר תאוה. דאילו חוץ לירושלים אסור כדתנן התם במ"ו. וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר שני סי' ט"ז. ותנן לאכול דאילו להקריב פשיטא דאינו נקנה. וצריך לומר דאגב תנייה דלא תימא הואיל ושוה לבהמה דנלקח וכעין שפירשתי לעיל. וכן צריך לומר לפי' הרמב"ם דמפרש ואינו נלקח וכו' לפי שהוא ספק בהמה ואי אפשר להקריבו שלמים. לפי שהוא ספק חיה ע"כ והא אנן בשוה לבהמה קיימינן אלא דאגב תני ליה. ומכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת:
[רבי אליעזר פוטר וכו'. ור"א האי אם למה לי מיבעיא ליה לחלק ורבנן וכו'. גמ' פ"י דחולין דף קלב. ומ"ש הר"ב והלכה כר"א. כן כתב הרמב"ם בפי' אבל בחיבורו פ"ט מהלכות בכורים פסק דחייב]:
הכותב חיתו ובהמתו. לפי' שכתב הר"ב בשם הרמב"ם או או קתני וכן כתב בפירושו:
אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה. וכתב הר"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ"ה דנזיר וע"ש:
שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ"ץ:
משנה ביכורים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב