משנה בכורים ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת בכורים · פרק ב · משנה ב | >>
יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והביכורים טעונים הבאת מקום, וטעונים וידוי, ואסורין לאונן.
רבי שמעון מתיר.
וחייבין בביעור.
ורבי שמעון פוטר.
ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים.
וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים או לזרים ולבהמה.
ורבי שמעון מתיר.
הרי אלו במעשר ובביכורים, מה שאין כן בתרומהא.
משנה מנוקדת
יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה,
- שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם,
- וּטְעוּנִים וִדּוּי,
- וַאֲסוּרִין לְאוֹנֵן.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
- וְחַיָּבִין בְּבִעוּר.
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
- וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם.
- וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִים מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם,
- אַף לְזָרִים וְלִבְהֵמָה.
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
- הֲרֵי אֵלּוּ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִים,
- מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה:
נוסח הרמב"ם
יש - במעשר, ובבכורים,
- מה שאין כן - בתרומה.
- שהמעשר, והבכורים -
- טעונים - הבאת מקום,
- וטעונין - וידוי,
- ואסורין - לאונן.
- רבי שמעון - מתיר.
- וחייבין - בביעור.
- רבי שמעון - פוטר.
- ואסורין, כל שהן - מלאכול בירושלים,
- וגידוליהן - אסורין מלאכול בירושלים,
- אף לזרים,
- אף לבהמה.
- רבי שמעון - מתיר.
- הרי אלו - במעשר, ובבכורים.
- מה שאין כן - בתרומה.
פירוש הרמב"ם
נאמר בתורה במעשר שני ובכורים שהם טעונים הבאת מקום, ואמר במעשר שני "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך"(דברים יד, כג) וגו', ואמר בבכורים "ושמת בטנא, והלכת אל המקום, אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם"(דברים כו, ב).
ואמרו בשניהם וטעונים ודוי - וכבר קדם לך במסכת מעשר שני שהוא צריך להתוודות על התרומה, והוא אמרו יתברך "וגם נתתיו ללוי"(דברים כו, יג) זו תרומה ותרומת מעשר. ותירצו זו הקושיא בתלמוד ואמרו שעניין זה הדבר, שאם לא היה אצלו אלא הבכורים בלבד או מעשר שני בלבד הוא חייב בודוי, וכשלא היה לו אלא התרומה אינו חייב בודוי.
וכבר בארנו לשם איסור מעשר שני על האונן, לאמרו "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד), ולפי שבכורים נאמר בהם "ושמחת בכל הטוב"(דברים כו, יא), נאסרו גם כן לאונן.
רבי שמעון מתיר בכורים לאונן, מפני שלא נאמר בהם זה הדבר.
וחייבין בביעור - לפי שדינו ודין המעשר שווה, לפי שפרשת בכורים סמוכה לפרשת ודוי שנאמר בה "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג).
ורבי שמעון אומר, תנתן לכהן כמו התרומה. וכבר בארנו דעת רבי שמעון בפרק אחרון ממעשר שני.
ואמרו ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים - זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר זה המאמר. והוא כי כשנתערב דבר אסור בדבר מותר לא יהיה דרך להתיר אותו הדבר האסור לעולם, כמו תערובת הערלה או כלאי הכרם או התרומה בחולין, דיניהם כמו שקדם, והוא שיעלה בשיעורו, או יאסור בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני מערלה. וכשיתכן בשום דרך מן הדרכים להתיר אותו דבר האסור בשום זמן מן הזמנים, יאסר אותו התערובות כולו ואפילו נתערב חלק אחד באלף חלקים, עד שיהיה מותר הכל על דרך היתרו, לפי שיש לנו דרך להתיר הכל. כיצד? כגון שנפלה ביצה שנולדה ביום טוב שהיא אסורה ביום טוב ונתערבה בכמה ביצים, אותם הביצים כולם הם אסורין לאוכלם, ולא תבטל אותה הביצה במיעוטה כיון שלמחרת יהיו הכל מותרין. וזהו אמרם "דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל".
ואומר לך בכאן, שכשנתערב אפילו שיעור מועט ממעשר שני או מן הביכורים אפילו בכמה משאות מחולין, ויהיה אותו העירוב בירושלים בלבד, יהיה דין אותו התערובת כדין מעשר שני או הבכורים, ולא נאמר בו יעלה באחד ומאה ולא בשיעור אחד מן השיעורים, לפי שהוא "דבר שיש לו מתירין", לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת המעשר והבכורים כמו שיתבאר, אכול הכל בתורת מעשר, ונאמר לכהן אכול הכל בתורת בכורים.
ואמרם גדוליהן אסורים מלאכול בירושלים - עניינו כי כשזרע אותו דבר שנתערב בירושלים, שהצומח ממנו כמוהו אסור לאוכלו בתורת חולין, אלא בתורת מעשר אם היה זה שנתערב במעשר, או בתורת בכורים אם היה התערובת בכורים, ואסור לו גם כן הזרע שלו כיון שיש לו מתירין קרובים לפי שהוא בירושלים.
ואמרו אף לזרים אף לבהמה - רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא [ו]אסור לזרים חזר כמו דבר (שיש) [שאין] לו מתירין ויעלה באחד ומאה כשנתערב בירושלים, והודיענו שזה אסור אף על פי שהוא כן, והוא אמר "אף לזרים", והשיעור "אף על פי שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא".
וכמו כן המעורב ממעשר שני אף על פי שהוא אסור להאכילו לבהמה, והיו אלו החולין קודם התערובת מותרות לבהמה, לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה, אלא מעשר שני והבכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים, אלא אסורים כל שהם וכן גדוליהם, וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיש לו מתירין, כיון שיכול לאכלו שם בקרוב, והוא אמרם "עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין, כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא, ודכוותיה ירושלים אוסרת כל שהוא". והבן זה העיקר.
ורבי שמעון חולק בגדוליהם לפי שהוא אומר כבר בטלו.
אבל התערובת עצמו אין חולק בו רבי שמעון שהוא אוסר בכל שהוא, וזהו אמנם בנתינת טעם לדעת רבי שמעון "ערובין בעינן, הם גדולים - כבר בטלו", אבל התרומה אין בה דבר מאלו הדינים כמו שנתבאר.
ואין הלכה כרבי שמעון בכל אלו המחלוקות:
פירוש רבינו שמשון
הבאת מקום. דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם והיינו בכורים כדאמרינן בהערל (דף עג:) גבי ותרומת ידך:
וטעונין ודוי. דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית:
ואסורין לאונן. דכתיב במעשר (דברים כו) לא אכלתי באוני ואיתקוש בכורים למעשר:
ורבי שמעון מתיר. דתרומה קרנהו רחמנא כמפורש בהערל (שם):
וחייבין בביעור. מפרש בירושלמי (הל' ב) בכורים מנין א"ר יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר בערתי הקדש הקדש העליון במשמע:
ור' שמעון פוטר. כטעמיה דתרומה קרנהו רחמנא והא דמשמע בפ' בתרא דמעשר שני (מ"י) דתרומה חייבת בביעור לא קשיא מידי כמו שפירשתי שם:
ואסורים בכל שהן מלאכול בירושלים. האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול [אלא] בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין לירושלים וכן הגידולין אסורין מלאכול [חוץ מירושלים] אלא יעלם ויאכלם בירושלים והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרעו כדתנן בפ' ט' (מ"ד) דתרומות:
אף לזרים ולבהמה. אדרבי שמעון דבתריה קאי אף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואין זה מדברי חכמים דהכי אמרינן בירושלמי (שם) כיני מתני' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר ואף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואף רבנן מודו ליה כלומר מודים חכמים לרבי שמעון דבמקום שהן מותרים כגון בירושלים מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום ביכורים נקיט זרים והדר קאמר מן מהו דמותיב רבי שמעון רבנן אין אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר וכי מחיצה מועלת לזרים להתיר בכורים לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר בין במעשר בין בבכורים וכי מחיצה מועלת להתירו לבהמה ובירושל' (שם) הקשה חד סב' לרבי יוחנן מהא דתנן בפרק ט' דתרומות (מ"ד) גידולי מעשר וביכורים חולין והכא קתני גידוליהן אסורין ושני ליה הכא דאתמר גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה ודתימר גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה אמר ליה והא תנינן איזה דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף שוטה והבצלים ובהני אין בכורים נוהגין אזל רבי יוחנן שאל לינאי א"ל למעשר שני הושבת כלומר לענין מעשר שני נאמר תירוץ זה ורבי הילא משני התם הן דתימא גידוליו אסורין רבנן והן דתימא גידוליו מותרין רבי שמעון ופריך עלה דהא קתני גבי מעשר דמסכת תרומות פרק ט' (מ"ד) ופודה בזמן זרען אלמא שטעונים מחיצה ורבי שמעון בכל ענין שרי ומסיק רבי ירמיה רבי אמי בשם ריש לקיש הן דתימר גידוליו אסורין באיסור מחיצה והן דתימר גידוליו מותרים היתר זרות והשתא ניחא דלא קשה מביכורים ומעשר שני כדר' יוחנן דהכא בשאין זרעו כלה אי נמי שלא רצה לפדות בדמי זרען קאמר דאסורים מלאכול בירושלים אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גידוליו חולין אבל מחיצה בעו משום דמי זרען וצריך ליישב מאי מה שאין כן בתרומה דאי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים אפילו תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שאין כן בתרומה דכבר תנא ליה טעונין הבאת מקום ויש לומר משום דהנך במקום שגידוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלים מה שאין כן בתרומה דבמקום שגידוליהן חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהן שום איסור וכי האי גוונא הוו אוסרים בכל שהן דאע"ג דזה וזה שנתערבו בחולין עולין באחד ומאה מ"מ משכחת בבכורים שאוסרים בכל שהן כגון דנתערבה בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויש מפרשים דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי:
מה שאין כן בתרומה. דאינה טעונה הבאת מקום ואינה טעונה וידוי ובירושלמי (שם) פריך תמן תנינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר תמן אתמר תרומה טעונה ודוי וכה אתמר אין טעונה ודוי א"ר הילא תני תמן המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין ודוי תרומה נותנן טעונה ודוי נוטלת אין טעונה ודוי א"ר זעירא רבנין דהכא אמרי מי שיש לו מעשר בפ"ע מתודה מי שיש לו תרומה בפ"ע אינו מתודה בפ' הערל אמרינן דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה משא"כ בתרומה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הבאת מקום - להעלותן לירושלים, דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם, ודרשינן תרומת ידכם אלו הבכורים:
וטעונים וידוי - במעשר כתיב (שם כו) ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית, ובבכורים כתיב (שם) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי. ואע"ג דתרומה נמי בעיא וידוי כדאמרינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר. מיהו מעשר ובכורים מעשר לבדו או בכורים לבדן טעונים וידוי, ותרומה אי לית ליה אלא תרומה לבדה אינו טעון וידוי:
ואסורין לאונן - במעשר כתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו. ובבכורים נאמר (שם) ושמחת בכל הטוב מלמד שאסורים לאונן:
ורבי שמעון מתיר - בכורים לאונן דתרומה קרינהו רחמנא ותרומה שריא לאונן:
וחייבים בביעור - לבערן מן העולם לסוף שלש שנים כדכתיב בפרשת מעשר (שם) בערתי הקדש מן הבית ומשמע נמי בכיורים מדכתיב הקודש, הקודש האמור למעלה אלו בכורים שנאמרו בפרשה שלמעלה:
ורבי שמעון פוטר - בכורים מן הביעור, אלא ינתנו לכהן, דתרומה קרינהו רחמנא ותרומה א"צ לבערה מן העולם:
ואסורים - מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין אוסרים תערובתן בכל שהו, ואין עולים באחד ומאה:
מלאכול בירושלים - כלומר אם נתערבו המעשר שני או הבכורים בעוד שהן בתוך ירושלים, אז אוסרים תערובתן בכל שהוא מלאכול בתורת חולין, משום דהוי דבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לאכול התערובת כולה במקומה. אבל מעשר שני ובכורים נתערבו בחולין חוץ לירושלים אינן אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן, לא מקרי דבר שיש לו מתירין:
וגדוליהם אסורים - תערובת של מעשר ובכורים שזרעם וצמחו וגדלו אותן הגדולים נמי אסורים לאכול בתורת חולין אם זרען וגדלו בירושלים. ואוסרין תערובתן בכל שהוא כיון שיכולים ליאכל במקומם:
אף לזרים ולבהמה - מעשר שני ובכורים שאוסרין תערובתן בכל שהוא וגדוליהן נמי דאסורין, אף לזרים ולבהמה אסורים אם בכורים הם אוסרין התערובת לזרים ואם מעשר הוא אוסר [את] התערובת לבהמה, דלא תימא דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכל שהוא, דלהאי מלתא חשיבי דבר שיש לו מתירין כיון שיכול לאכלן במקומם בירושלים ואפילו באלף לא בטלי אבל לאסור התערובת לזרים ולבהמה דאיסור זרות ובהמה אין לו מתירין, סלקא דעתך אמינא דלא יאסרו תערובתן בכל שהוא, קמשמע לן דכיון דחל על התערובת שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים, חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים אם הן בכורים או לבהמה אם הוא מעשר:
ור' שמעון מתיר - אגדוליהן בלבד קאי, דסבר כבר בטלים הם אבל בתערובת עצמה מודה רבי שמעון. ואין הלכה כר' שמעון בכולה מתניתין:
מה שאין כן בתרומה - שכל הדינים הללו אין נוהגים בתרומה:
פירוש תוספות יום טוב
ואסורין בכל שהן. בסוף פ"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט"ס. וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט"ו:
וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'. משא"כ בתרומה. ותימה דבמ"ד פ"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר"ב והרמב"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה דף לד [סד"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר"ב והרמב"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ"ש הר"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע"פ שנשאר אסור לזרים [ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ"ש בסמוך] וא"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפ' י"א מהלכות תרומה סי' כ"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) וגדוליהן אסורין כו'. עד ס"ה ותימא דבמ"ד פ"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. וע"ע שהניח בצ"ע. ואיש אחד העיר לבבו בדברי הרב דמישב קושיא הזאת שכתב ד"ה וגדוליהם תערובות של כו' שזרעם וצמחו אותן הגדולים נמי אסורים כו'. א"כ הוא הדבר החמור דהרי שם נשנה המדומע גדוליהן חולין וחבלים נפלו בנעימים:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואסורין לאונן ור"ש מתיר: בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו) אמרי' דר' יוסי הגלילי ס"ל כר"ש:
וחייבין בביעור: בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי' הביעור כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני ואע"ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי' הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ' בירושלמי:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו' אמר המלקט נלע"ד להגי' מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו'. ובמה שפירש ר"ע ז"ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו' אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש"י וה"ר שמשון ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ואסורין בכל שהן וכו' האי אסורין כמו אוסרין כדמפ' בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא' ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ"ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי' דר"ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב':] והכי אמרי' בירושלמי כיני מתני' ואף לזרים ולבהמה ר"ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי' לר"ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי' מן ברייתא ע"כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי"מ דמתני' מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא' ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי"ט:] אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע"כ וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי' למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי' נפדה. כל שהן מפ' בירושלמי דלאו אפי' שאין בו ש"פ קאמר אלא בין סאה דעלי' בין שאר סאין כלומר דאפי' שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק' של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי' באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול"מ תערובת הסאה אלא אפי' המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי' באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ"ק דביצה דאפי' באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ואין בו ש"פ דלית בי' פדיון א"נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר"ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ"ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ"ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי' כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור"ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה"ק טעמא דר"ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז"ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם: גם זו הבי"ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ"ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני' דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס' ז"ל פ' כל שעה (פסחים דף ל"ד) וזה לשונם הקשה ה"ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא"כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי' למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע"כ. ור"ע ז"ל נראה שקיצר פי' הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז"ל שם דף ל"ד שכתב דהני בעלי התוס' נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש"ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה"ר שמשון ז"ל וצריך ליישב מאי מה שא"כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי' תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא"כ בתרומה דכבר תנא לי' טעונין הבאת מקום וי"ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא"כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה"ג הוו אוסרין בכל שהן דאע"ג דזה וזה שנתערבו עולין בא' ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה"ר שמשון ז"ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי' ולא לעירובי' איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ"ע ובפ' הערל אמרי' דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא"כ בתרומה ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפ"ט דתרומות סימן ד':
תפארת ישראל
יכין
טעונים הבאת מקום: לירושלים:
וטעונים ודוי: בכורים כשמביאן לבהמ"ק אומר פרשת ארמי אובד וגו' ומעשר כשמבערו בשנת ד' וז' בשמיטה אומר פרשת בערתי הקודש וגו'. ואע"ג דכולל התם נמי תרומה כדקאמרי' [מע"ש פ"ה מ"י] נתתיו ללוי זו תרומה ותמ"ע עכ"פ כשאין לו רק תרומה אינו מתודה משא"כ כשאין לו רק מעשר מתודה:
ואסורין לאונן: ביום מיתה אפי' לאחר קבורה [ר"ב פ"ג הוריות מ"ה] הוא אונן דאו' והאוכל אז מע"ש בירושלים לוקה (רמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני) ועל בכורים חייב אז מכות מרדות (רמב"ם פ"ג מהל' בכורים) אבל אנינות לילה של אחר יום המיתה. וכ"כ הימים שנשתהה בין יום מיתה לקבורה. אנינות מד"ס:
רבי שמעון מתיר: בכורים לאונן:
וחייבין בביעור: לבערן מהעולם אחר שנת ג"ו בשמיטה:
ור"ש פוטר: דבכורים כתרומה דא"צ לבערן מהעולם אלא נותנין לכהן ודיו:
ואסורין כל שהן מלאכול בירושלם: אסורין כמו אוסרין ור"ל בכורים ומע"ש כל שהוא שנתערבו במינן בירושלים אינן בטלים דמדאפשר לאכלן שם בלי טרחא הו"ל כדשיל"מ משא"כ חוץ לירושלים בכורים בטלים בק"א ומע"ש בטל ברוב [(רמב"ם פ"י מהל' מעשר שני הי"ד) ו(פ"ד מהל' בכורים הט"ו)]. [ולהר"ש אפי' חוץ לירושלים אינן בטלים. והא דתנן במ"א דבכורים בטלים בק"א היינו בנתערב בחולין דלענין זרים לא הוה כדשיל"מ ומדהותר זרות הותר נמי מחיצה. משא"כ הכא מיירי בנתערב בתרומה דליכא רק איסור מחיצות הו"ל כדשיל"מ להעלותן ולאכלן והא דקתני מלאכלן בירושלים ר"ל מלאכלן אלא בירושלים]:
וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלם: בזרען בירושלים אסור לאכלן בתורת חולין מדיש לו מתירין [להר"ש ה"נ מיירי אפי' חוץ לירושלים ואסור מלאכלן אלא בירושלים]. והא דתנן פרק ט' דתרומה מ"ד דגדולי בכורים ומע"ש מותרים היינו בזרען חוץ לירושלים או דהתם אתי' אליבא דר"ש דהכא ואף דהתם נמי תנן דגדולי תרומה תרומה ובמתני' הכא מסיק משא"כ בתרומה התם מי"ח דבר שגזרו כפ"ק דשבת. ומתניתין דהכא קודם גזירה נשנית:
אף לזרים ולבהמה: אכולהו קאי בין שנתערבו בחולין או שזרען דלא תימא דוקא לאכלן חוץ לירושלים אסור אבל לענין לאכול הבכורים לזרים ומע"ש לבהמה נתבטלו קמ"ל דאף לזה לא נתבטלו. [ולהר"ש הנ"ל סימן י"ד דמתני' בנתערב בתרומה מיירי אם כן אי אפשר דנימא דלשתרי לזרים. קאי אף לזרים וכו' אמלתא דר' שמעון והכי קאמר אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר. וכן מפורש בירושלמי דר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר ר"ל דה"פ דר' שמעון קאמר לרבנן כמו דמודיתו לי בנתערב בכורים בחולין דבטל בק"א ומותר לזרים וכמו כן מודיתו במעשר דבטל ברוב ומותר לבהמה כ"כ בטלו לענין קליטות מחיצות. ולפי זה מצינן למימר דהא דתנן בפרק ט' דמעשר דגדולי תרומה ובכורים מותרים אפי' כרבנן אתי' דהתם לענין היתר לזרים. אבל על כל פנים צריך לאכלן בירושלים וזהו תירוץ ריש לקיש בירושלמי]:
ר' שמעון מתיר: אגדולין לבד פליג:
מה שאין כן בתרומה: שכל הדינין הללו אין נוהגין בה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת