משנה בבא מציעא ח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ח · משנה ב | >>
השואל את הפרה, שאלה חצי היום ג ושכרה חצי היום, שאלה היום ושכרה למחר, שכר אחת ושאל אחת, ומתה, המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, בשעה שהיתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע, חייב.
השוכר י אומר שכורה מתה, ביום שהיתה שכורה מתה, בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה אומר איני יודע, פטוריא.
זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע השוכר ששכורה מתה.
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, יחלוקו.
הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה,
- שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי הַיּוֹם,
- שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר,
- שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת,
- וּמֵתָה,
- הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר:
- שְׁאוּלָה מֵתָה,
- בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,
- בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,
- וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,
- חַיָּב.
- הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר:
- שְׂכוּרָה מֵתָה,
- בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה,
- בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה,
- וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,
- פָּטוּר.
- זֶה אוֹמֵר: שְׁאוּלָה,
- וְזֶה אוֹמֵר: שְׂכוּרָה,
- יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה.
- וְזֶה אוֹמֵר: שְׂכוּרָה,
- זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ,
- יַחֲלֹקוּ:
השואל את הפרה -
- שאלה חצי יום - ושכרה חצי יום,
- שאלה היום - ושכרה למחר,
- שאל אחת - ושכר אחת,
- המשאיל אומר:
- שאולה - מתה,
- ביום שהיתה שאולה - מתה,
- בשעה שהיתה שאולה - מתה,
- והלה אומר: איני יודע - חייב.
- השוכר אומר:
- שכורה - מתה,
- ביום שהיתה שכורה - מתה,
- בשעה שהיתה שכורה - מתה,
- והלה אומר: איני יודע - פטור.
- זה אומר שאולה - וזה אומר שכורה,
- ישבע השוכר - ששכורה מתה.
- זה אומר איני יודע - וזה אומר איני יודע,
- יחלוקו.
- המשאיל אומר:
מן העיקרים אצלנו בדינים, כי מי שתובע ואמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, כלומר שאינו חייב לשלם ולא לישבע שבועת התורה, אבל ישבע שבועת היסת שאינו יודע. אבל אם אמר לו חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע חייב, רצוני לומר שהוא חייב לשלם הכל, לפי שהוא מחויב שבועה לפי שהוא מודה במקצת כמו שביארנו בפרק אחרון מכתובות, ואינו יכול לישבע כיון שהוא מסתפק באותו המקצת שהיה חייב לישבע עליו, והעיקר אצלנו כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.
וכיון שהעיקרים האלה הלכות פסוקות, מה שאמר בכאן המשאיל אומר שאולה מתה, והלה אומר איני יודע, חייב, אינה הלכה אלא על העניין שאמרנו, והוא שיודה לו במקצת ויאמר במקצת איני יודע, כגון שיטעון המשאיל שתי פרות מסרתי לך יום אחד בשאילה ויום אחד בשכירות ומתו שתיהן בזמן שאלה, ויאמר השואל אחת מהן מתה בזמן שאלה ואחת איני יודע, ואז יהיה השואל חייב שתי פרות, על זה הדרך תקיש.
וגם כן ביארנו בסוף כתובות, כי כשטוען חבירו חיטים והודה לו בשעורים פטור ואינו חייב שבועת התורה, לפי שמה שטענו לו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ואפילו דמי שעורים שמודה לו בהם אינו חייב להוציא מתחת ידו. וכיון שזה מעיקרנו, אם כן מה שאומר בכאן ישבע השוכר ששכורה מתה הוא על ידי גלגול, וזה שישבע השוכר שבועת השומרים והיא שבועת התורה שמתה כדרכה, ואפילו על טענתו שאומר ששכורה מתה, וזהו עיקר השבועה, וישביעו אותה על ידי גלגול ששכורה מתה או בשעת שכירות מתה.
ומה שאומר יחלוקו - הוא דעת סומכוס שאמר בכל מקום ממון המוטל בספק חולקים, וכבר ביארנו שסברתו דחויה, אבל העיקר הקיים שלא יהיה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא נתברר הראיה ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע, או ישביע אותו על ידי גלגול שאינו יודע:
המשאיל אומר שאולה מתה - ואתה חייב באונסיה:
איני יודע - שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים:
חייב - הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ד ישבע שבועת היסת ה שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון ו שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא ז בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו ח בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ט:
ישבע השוכר ששכורה מתה - הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה יב, דהא קיי"ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה:
יחלוקו - מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה יג. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע יד הנתבע שאינו יודע ופטור:
שאלה חצי היום וכו' שאלה היום וכו'. [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד. וחשיב דררא דממונא [פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין. תוספות ריש פרק קמא] ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר. אית לן למימר יחלוקו. ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה הוא. אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספות. [וכלומר דאף בזו איכא ספיקא לב"ד. ודררא דממונא הוא. ועיין במשנה ד' מ"ש בדבור המתחיל זה אומר וכו']:
שאולה מתה. אשאל אחת ושכר אחת קאי. ביום שהיתה וכו' קאי אשאלה היום ושכרה למחר. בשעה שהיתה וכו' קאי אשאלה חצי היום. ושכרה חצי היום. רש"י:
חייב. כתב הר"ב הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קיימא לן מנה לי בידך. והלה אומר איני יודע ישבע וכו'. פירש איני יודע אם הלויתני. דאיני יודע אם החזרתי תנן בהגוזל בתרא [ד' קי"ח] דחייב. והכי נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. וכשאומר איני יודע מתי נאנסו. הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך. והתוספות נדחקו ליישב משום לשון הסובר [בגמרא ר"פ הגוזל בתרא] דנכסי שואל נשתעבדו משעת שאלה. ע"כ בנ"י. ומ"ש הר"ב היסת. לא מדין המשנה. ועיין רפ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב להכי מוקמינן כגון שיש עסק שבועה וכו'. כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. וע"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה וכו' ישבע וכו' דיש לומר דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן כדפירש במ"ה פ"ק דקידושין. ולפיכך אין מגלגלין אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי"ל דאין זה מגו. דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע"כ. ולהרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. אבל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ"ש הר"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה על השניה. ומ"ש ומתו תרוייהו וכו'. פירש"י דאי בדקיימא חדא. וקאמר ליה אחדא שקלה. ואחדא איני יודע וכו'. הוה ליה ההיא דמודה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור משבועה. ע"כ. ועיין לקמן דקי"ל הכי. ומ"ש הר"ב ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דדרשינן בפ"ז דשבועות דף מ"ז. שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואי בטוען היורש ברי שאין חייב לו אלא חמשים. מה לי הוא. מה לי אבוה. אלא בטוען חמשים ידענא. וחמשים לא ידענא. דאבוה חייב לשלם. דשבועת ה' תהיה בין שניהם ואינו יכול לישבע. ולא בין היורשים דלא הוה ליה לידע ופטורין. ועיין מ"ש רפ"ה דב"ק:
השוכר וכו'. משום דאומר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה קרי ליה שוכר. אע"ג דמתניתין מתחלת השואל וכו':
פטור. אפילו משבועה מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה. אע"ג דטענו שמא [כדתנן סוף פ"ז דשבועות] משום דמורי אנפשייהו התירא. מש"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייכא בה הוראה. דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ"י. וא"ת וישבע ע"י גלגול דהא משתבע דכדרכה מתה. וי"ל שאין מגלגלין שבועה כטענת שמא של התובע. אלא בדבר ) הדומה] קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת התירא להנות מממון חבריהם. כדאיתא בשבועות [דף מ"ח]. וכגון גלגול שבועה דסוטה. שרגלים לדבר שהיא זונה. שהרי קינא ונסתרה. ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין. אע"פ שאז לא היה רגלים לדבר. כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה. הלכך מספיקא אין יכול לגלגל עליו לשבע ששכורה מתה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם:
ישבע השוכר ששכורה מתה. כתב הר"ב הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה וכו'. פירש"י ונ"י דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שתי פרות. הכי נמי מוקמינן לה. כגון שטענו שתי פרות שאולות. והודה באחת שמתה בפשיעה. וכפר באחת. דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ומיהו הרמב"ם בחבורו סוף פ"ג [מה"ש ופקדון] כתב להך אוקימתא דעל ידי גלגול אע"פ שכתב ברישא לאוקימתא דשתי פרות. וכתב הכסף משנה משום דס"ל דאפילו הכי איצטריך לאוקמא הך בבא דהכא דעל ידי גלגול. ע"כ. ולא ביאר אמאי איצטריך. וצ"ע. ולפיכך נראה לי דודאי לא איצטריך אלא משום דפירושא דע"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה יותר מאוקימתא דשתי פרות וכו'. להכי העתיק כן הרמב"ם על ידי גלגול. וכן הר"ב בפירושו. וכתב עוד נמוקי יוסף והא דלא (משמע) [מוקמי] שטוענו השתי פרות דמתניתין אחת שכורה ואחת שאולה. דהשתא הוה ליה מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת דמה שטענו הודה לו. משום דמה נפשך אם מודה שאחת קיימת הוה ליה הילך. וקיימא לן דהילך פטור משבועה ואם לומר שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי. הא לא משמע מתניתין הכי. דבשאולה קתני מתה. ובשכורה לא מיירי ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפיכך הקשו הכי מה שטענו לא הודה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהא קי"ל טענו חטין וכו' מפורש במשנה ג' פ"ו דשבועות:
יחלוקו. כתב הר"ב מתניתין סומכוס היא וכו' ואינה הלכה. והא דסתם לן תנא בסומכוס משום דבעי למיתני כולהו דיני חייב ופטור. וישבע. ויחלוקו. ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. כ"י. ומ"ש הר"ב ישבע הנתבע שאינו יודע ופטור. וז"ל הרמב"ם ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע. או ישביעו אותו על ידי גלגול שאינו יודע. ע"כ. וזה דלא כשיטת התוספות והרא"ש שכתבתי לעיל דאין מגלגלין בטענת שמא דתובע. אלא כשיש רגלים לדבר. ואם תאמר כיון דסבירא ליה להרמב"ם דאפילו בכי האי גוונא מגלגלים. אם כן ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא איהו נמי טען איני יודע וישלם. כתב המגיד שתירצו ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' אלא כשטוען התובע ברי על עיקר התביעה. והכסף משנה כתב [שם הלכה ד'] ולי נראה דעל גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ולאו דנפשיה היא דאשתמיטתיה שהרא"ש כתב כן בתירוץ אחד ויהיב טעמא דמשבועת ה' ילפינן הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ע"כ. ועיין מה שאכתוב במ"ד בס"ד להכריח שזו היא דעת הרמב"ם גם שם דעת הרמב"ן. ואם תאמר להרמב"ם בבבא דתנן פטור אמאי אין מגלגלין. תירץ מהר"ר ואלק בש"ע סימן שד"מ דמוקים לה לאותה בבא כשמאמין המשאיל לשואל דמתה כדרכה. וכמ"ש התוספות בחד תירוץ. ע"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם בחבורו. אבל מ"ש דישבע היסת. וזה נראה שהוא דעת הר"ב ג"כ מדכתב סתם ישבע ואי על ידי גלגול הוה ליה לפרש. ולפיכך פירשתי כל המשנה כשטת הרא"ש. ותימה בעיני שהר"ב והרמב"ם פירשו במ"ז פרק בתרא דבבא קמא דבטוענו התובע בשמא פטור מדיני אדם לגמרי ותלמוד ערוך הוא כמ"ש שם. וזה באיני יודע אם החזרתי. אבל באיני יודע אם הלויתני. כה"ג דלא תבע ליה בברי פטור אף לצאת ידי שמים כמ"ש שם הרא"ש וכ"כ בח"מ סימן ע"ה. והכא כאיני יודע אם הלויתני הוא כמ"ש לעיל. וצ"ע. וכן צ"ע בלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות שאלה והעתיק לשונו הטור סימן שד"מ שכתב ג' חלוקות. אחד. משאיל ברי ושואל שמא. שנית. שואל ברי והמשאיל שמא. שלישית. שניהם שמא. וכתב המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין לו ראיה ישבע השוכר וכו'. דמשמע בהדיא דבטענת שמא דמשאיל משביעין נמי היסת לשואל. שוב מצאתי למהר"ר מרדכי יפה זלה"ה בספר הלבוש שנדחק ליישב זה. וכתב שחששו בכאן שיהא מורה היתר לומר כיון שבשעה אחת נטלתי. ובתביעה אחת וטענה אחת בא עלי. מי החליט לומר שזו שאולה וזו שכורה. איפוך אנא. או יאמר כבר נשלם זמן השאלה. והתחיל זמן השכירות. וכה"ג. לכך הטילו עליו שבועת היסת. שידקדק בענינו קודם שישבע שלא ישבע לשקר. עכ"ד. ועדיין לבי נוקפי שאחרי שדין חדש הוא אשר כבר לא היה. אלא שהרמב"ם מתוך לשונו השמיענו בכאן דמשביעין היסת אפילו בטענת שמא דמשאיל. ואילו מדעת עצמו ומסברא דנפשיה הוא שכתב כן. הוה ליה לכתוב יראה לי וכיוצא בזה. שכן הוא דרכו בכל החבור. ולכך נראה בעיני יותר שאין דעת הרמב"ם. שכל החלוקות שוות אלא בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בדין ישבע וכו' אינם שוות. והא כדאיתא והא כדאיתא. וסמך על מה שביאר במקומו בהלכות טוען פרק א' שאין משביעין היסת על טענת ספק. ולא כלל אלו ג' חלוקות. אלא לאפוקי מהחלוקה הרביעית ששניהם טוענים ברי שכתב דמגלגלים. משא"כ בשלש חלוקות אלו דיש כאן שמא. או לתובע או לנתבע או לשניהם דאין מגלגלין כלל. והנה כמו שעינינו הרואות שבחבורו חזר בו ממה שכתב בפירושו בששניהם טוענים שמא דמגלגלים שהרי בחיבורו לא כתב דין גלגול אלא בששניהם טוענים ברי. אף אני אומר שגם מדין שבועת היסת שכתב בפירושו בטענת שמא דתובע. חזר בו בחבורו. ואם כן דברי הר"ב שכתב ישבע וכו'. נמשך לדברי הרמב"ם בפירושו. אבל אפשר שכפי חיבורו אינם. והדבר צריך תלמוד:
(ג) (על המשנה) חצי יום כו'. זו אף זו קתני. לא מבעיא שאלה חצי היום כו' דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד וחשיב דררא דממונא (שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד. תוס') ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע כו' יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו. ולא מבעיא בפרה אחת דספיקא רבה היא אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספ'. וכלומר דאף בזו איכא ספק לב"ד:
(ד) (על הברטנורא) אם הלויתני. והכא נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) ולא מדין המשנה.:
(ו) (על הברטנורא) וע"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה כו' ישבע כו' די"ל דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן, ולפיכך אין מגלגלין אלא על ידי טענת ברי שלא זינתה, שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספ'. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בג' פרות ומתו ב'. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה של השניה:
(ח) (על הברטנורא) דאי חדא קיימא הו"ל הילך.:
(ט) (על הברטנורא) דרשינן לה בפרק ז' דשבועות מ"ו מקרא.:
(י) (על המשנה) השוכר. משום דאמר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה, קרי ליה שוכר. אע"ג דמתניתין מתחלת השואל כו':
(יא) (על המשנה) פטור. אפילו משבועה, מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה אע"ג דטענו שמא. משום דמורי אנפשייהו התירא מש"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייבא בה הוראה דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ"י. וא"ת וישבע ע"י גלגול. וי"ל שאין מגלגלין שבועה בטענת שמא של התובע אלא במקום שיש רגלים לדבר. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) פירש"י ונ"י, דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה כו' הכא נמי מוקמינן לה כגון שטענו ב' פרות שאולות והודה באחת שמתה בפשיעה, וכפר אחת, דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ונ"ל דמשום דפירוש דע"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה, להכי מפרש הר"מ והר"ב ע"י גלגול. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) והא דסתם לן תנא כסומכוס משום דבעי למתני כולתו דינא. חייב ופטור, וישבע ויחלוקו, ולא משכחת ליה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. נ"י:
(יד) (על הברטנורא) נראה שדעתו כדעת הר"מ בפירושו שכתב ישבע היסת (דאי ר"ל ע"י גלגול הו"ל לפרש אלא ודאי דאין כאן גלגול מטעם שכתבתי לעיל). תו"ע, דבפרק י' משנה ז' כתכו דבאיני יודע אם הלויתני פטור אף לצאת ידי שמים, וה"נ דכוותיה וכמ"ש לעיל. והר"ם בחבורו נראה שחזר בו. ועתוי"ט:
השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו': ע"ס סימן ג' פ"ג דהלכות שאלה ופקדון. ובטור ח"מ סוף סימן רכ"ג:
שאלה היום ושכרה למחר: תוס' ר"פ הפרה:
שאל אחת ושכר אחת ומתה: הכריח בנמוקי יוסף שהמיתה ברורה להן ואיכא נוסחאות דגרסי במתני' בהדיא ושכר אחת ומתה דמשמע שהמיתה ברורה היא ול"פ אלא אם היתה שכורה או שאולה ע"כ וע"ש. אכן הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלת ומתה:
המשאיל אומר שאולה מתה: אותה הפרה שהיא השאולה מתה דאסיפא דסליק מינה קאי אשאל אחת ושכר אחת:
ביום שהיתה שאולה מתה: קאי אשאלה היום ושכרה למחר:
בשעה שהיתה שאולה מתה: קאי אשכרה בחצי היום:
והלה אומר איני יודע: תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף י"ב:)
חייב: האי מתני' לא אפשר וכו' כך צ"ל בפי' רעז"ל וכבר פי' הוא ז"ל היכי משכחת עסק שבועה ברישא דשאלה חצי היום ושכרה חצי היום או שאלה היום ושכרה למחר דהיינו כגון דאמר לו שתי פרות מסרתי לך פלגיה דיומא בשאלה ופלגיה דיומא בשכירות א"נ חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרוייהו וכו' וסיפא דשכר אחת ושאל אחת מפרש לה בגמרא כגון דא"ל שלש פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות ומתו הני תרתי דשאלה וא"ל השואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות היא או דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה היא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בפ' כל הנשבעין ריש דף של"ב דסתם דמתני' הכא ר"מ היא דאמר במתני' דהתם חזרה שבועה למקומה וס"ל לרב נחמן דמאי למקומה דאמר ר"מ למחוייב לה משום דס"ל לר"מ הא דר' אבא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ומיהו רב נחמן לא ס"ל כר"מ אלא כר' יוסי דאמר יחלוקו דלית לי' לדר' אבא ע"כ. ודחה שם הר"ן ז"ל סברא זו ועיין במ"ש שם סימן ד' בשמו ז"ל. ומאי דמפרשי ומתו תרוייהו פי' רש"י ז"ל דאי בדקיימא חדא וקא"ל אחדא שקלה ואחת איני יודע ה"ל ההיא דמודה בה הילך ואיכא מ"ד הילך פטור משבועה ע"כ:
השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור: ואע"ג דבכל שבועות השומרים המפקיד משביעו מספק שהוא אינו יודע אם נאנסה הכא שאין יודע אם מתה השאולה אין להשביעו מספק דהוי כאילו אומר המשאיל ספק לי אם השאלתיך אם לאו שעל אותה טענה אין השואל יכול לישבע ועוד דהכא אפילו משאיל אומר ברי אמרי' דאינו נשבע אלא ע"י גלגול תוס' ז"ל. עוד בפי' של רעז"ל ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי ע"י גלגול דשכורה מתה. אמר המלקט כתב החכם הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל זאת המשנה צריכה ביאור יותר ועיין בתוס' ובנמוקי יוסף ושם תמצא מבואר הכל ע"כ. והילך לשון נ"י אית ליה לאישתבועי ע"י גלגול דשכירה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא מצינו למימר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר תביעה אבל בגלגולין לא דהא משנה מפורשת היא לקמן שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא ודאי לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כי היכי דהוצרכנו לאוקומי מתני' דהכא בעסק שבועה ה"נ נוקי ההיא בעסק שבועה והיכי משכחת לה עסק שבועה בעבדים גופייהו אי אפשר דהא אין נשבעין עליהם אלא על כרחך כגון שטענו עבד בכסותו וכדאוקי רב אושעיא לקמן וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות מיחייב שבועה אכסות אחרת שאין מודה לו ואעבד ע"י גלגול ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע משלם וכן הסכימו האחרונים ז"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אמרי' אפילו אגלגול וכן דעת מר יהודאי גאון ז"ל. ומיהו ה"מ בגלגול הבא מחמת טענת ברי אבל בגלגול הבא מחמת טענת שמא לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן מוכח מסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אימר איני יודע יחלוקו ואמאי הא יש לו לאישתבועי אם מתה כדרכה ומגלגל עליה אם היתה שכורה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע משלם וא"כ היכי תנא יחלוקו אלא ודאי מהאי טעמא הוא דיחלוקו דאילו לשלם אינו חייב כיון דאינו יכול לישבע שהוא גלגול הבא מחמת טענת שמא דאיני יודע אמרי תרוייהו וכן הסכימו האחרונים ז"ל ע"כ. ואיתא להאי בבא דזה אומר שאולה וזה אומר שכירה בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ז) ובתוס' פ"ק דמכלתין דף ה':
ישבע השוכר ששכורה מתה: פי' נמוקי יוסף דלרב נחמן מצינן לאוקומי בגמרא האי סיפא נמי כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכגון שטענו שתי פרות שאולות והודה באחת וכפר באחת דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת ע"כ וע"ש עוד ופי' עוד ישבע השוכר שכדרכה מתה פי' כדרכה ולא בפשיעה דאל"כ מה מרויח כשטוען שכורה מתה: [הגה"ה פי' אבל בגמרא לא הוצרך ג"כ להעמידה בכך דפשוט הוא דסיפא נמי מצינן מוקמי' לה בגוונא דאוקימנא לה לרישא אליביה דרב נחמן דהלכתא כותיה והאוקמתא שהוצרכנו לאוקומה בגמרא להאי סיפא אליבא דהנהו אמוראי דפליגי עליה דרב נחמן הוא שהביא רעז"ל אבל לרב נחמן אה"נ דמצינן לאוקומה או הכי או הכי כך נלע"ד שר"ל ועיין עוד בהרא"ש ז"ל]:
יכין
המשאיל אומר שאולה מתה: קאי אשאל א' ושכר א':
ביום שהיתה שאולה מתה: קאי אשאלה היום ושכרה למחר:
בשעה שהיתה שאולה מתה: קאי אשאלה חצי יום:
והלה אומר איני יודע חייב: לשלם. ואף דקיי"ל מנה לי בידך והשיב איני יודע אם נתחייבתי, נשבע היסת שאינו יודע ופטור מלשלם [כח"מ ע"ה], והרי הכא מדנכסי שואל משתעבדו משעת אונסין [כח"מ שמ"א], ואינו יודע אם שאולה נאנסה, הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי. ואי"ל דלהכי חייב לשלם, דהרי אפילו שכורה מתה מחוייב לישבע שמתה כדרכה, ויוכל לגלגל עליו ג"כ שיכבע ששכורה מתה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ליתא, דהרי אין מגלגלין בדבר שהנתבע טוען שמא [כח"מ צ"ד ט']. י"ל דמיירי שיש כאן הודאה במקצת שמודה פרה אחרת שאולה שמתה, [ואפילו בסיפא שטוענו ב' פרות, צריכה פרה אחרת שאולה שמתה בשאילתה, דאותה הפרה החיה שמודה לא מחשב הודאה, דמדחיה הילך היא], והו"ל כטוענו ק' והודה נ', ועל הנ' השני משיב איני יודע אם נתחייבתי, דמדהודה חייב שד"א., ומדאינו יכול לשבע על הכפירה, משלם. [ואפי' לרמב"ם דס"ל נכסי שואל משתעבדי משעת שאילה [פ"א משאל' ה"ה], אפ"ה צריך הש"ס לאוקמא בשיש הודאה במקצת, דאל"כ אף דמשתענד משעת שאילה עכ"פ אינו כחיוב גמור דלחשב אח"כ מה"ט כא"י אם החזרתי, דהרי אם הפרה כאן, היה מחזירה ודי, רק לעניין זה אמרי' דמשתעבד משעת שאילה, שכשתמות אח"כ בשעת שאילה, אמרינן דנשתעבד למפרע לשעת שאילה, א"כ הכא לולא שהודה במקצת, אמרי' מדמסופק אם מתה בשעת שאילה, הרי מסופק אם נשתעבד למפרע כלל. והו"ל כא"י אם נתחייבתי. וזה נ"ל כוונת תוס' כאן [דצ"ז ד"ה והלה, השני], שהקשו מה מקשי הש"ס, למה חייב, הרי שפיר חייב דהו"ל כא"י אם פרעתי, ותרצו וז"ל דמדמחזיר אחת הו"ל כא"י שנתחייבתי וכן בפרה א' כשא"י אם מתה בעודה שאולה. עכ"ל. ותמוה, דהרי קושיתנו ודאי ע"כ רק לאוקימתא [דב"ק קי"ב א'] דנכסי שואל משתעבדי משעת שאילה, ותרוצם דבפרה א' כשא"י מתי מתה הו"ל כא"י שנתחייבתי, וודאי ליכא לאוקמא רק בדנימא דנכסי שואל משתעבדי משעת אונשין, ואה זה כוונתה, ל"ל להאריך וגנובי גנובא ל"ל, הול"ל וא"ת הרי נכסי שואל משתעבדי משעת שאילה. וי"ל דמקשן ס"ל דמשתעבדי משעת אונסין. אמנם לפי דברינו הנ"ל הכי כוונתם בתרוצם, דאף דנכסי שואל משתעבדי משעת שאילה, היינו במתה ודאי בשעת שאילה, אבל בא"י מתי מתה הו"ל למפרע כא"י שנתחייבתי. והדר קאמרו ה"ת ברישא דבשעה שמתה הפרה לא ידע אם היה אצלו שאולה כלל, לפיכך שפיר הו"ל כא"י שנתחייבתי, אבל בסיפא שהי' אצלו ב' פרות, א' שאולה וא' שכורה, הרי ודאי בשעת אונסין. עדיין שעבוד נכסיו לשאולה עליו, להכי אם לא שהחזיר א', הו"ל האונס כא"י אם החזרתי. לכן תרצו, דעכ"פ אחר שהחזיר א' הו"ל למפרע כא"י שנתחייבתי, ומקשי הש"ס שעיר אמאי חייב].
השוכר אומר שכורה מתה: אף דמתני' מתחלת לקראותו השואל וכו'. קרי ליה הכא השוכר, מדטעין ברי שהפרה שדנין עליה שכורה היתה, משא"כ במסופק, קרי ליה במתני' והלה אומר וכו':
והלה אומר איני יודע פטור: אפילו משבועה, דמדטוען תובע שמא, אין משביעין לשכנגדו רק ברגלים לדבר [כח"מ ע"ה], ואף דשבועת כ"ני שומר שכדרכה מתה, היא רק בטענת שמא [כש"ך ע"ב ס"ק קט"ו]. התם ה"ט משום דרגלים לדבר דשומר קאמר בדדמי [כר"ן שבועות ש"ט ב']. ואי"ל הכא עכ"ע הרי לכה"פ חייב שבועה שכדרכה מתה ויוכל להשביעו בגלגול ששכורה מתה. י"ל דאין מגלגלין שבועה כשהתובע טוען שמא, רק בדהוה דומיא דסוטה, שיש רגלים לדבר שמשקר במה שמגלגל עליו [כח"מ צ"ד]:
ישבע השוכר ששכורה מתה: ר"ל ישבע שבועה דאורייתא:
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו: היינו כסומכוס דממון שבספק חולקין. ואנן קיי"ל בכל בבי דמתני' המע"ה, רק דבטוענו ברי ישבע שומר היסת ששכורה מתה, או שאינו יודע ששכורה מתה, אפילו כשאין גלגול, כגון שמאמינו משאיל או שיש עדים לשואל שמתה כדרכה, דאז ליכא שבועת שומרי', אפ"ה ישבע היסת כנ"ל, ובטוענו משאיל שמא, אז רק בשחייב שואל לישבע שמתה כדרכה, מגלגל עליו לישבע ששכורה מתה, או שאינו יודע ששכורה מתה, אבל כשיש עדים או שמאמינו שמתה כדרכו, פטור גם משבועת היסת ששכורה מתה, דאין משביעין בטענת שמא [ש"ך שד"מ סק"ג]. [ואילה"ק מזה [לש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו] שהבאנו לעיל, דבטענת ברי ליכא שבועת שומרים. דנ"ל דלש"ך מיירי הכא בטוענו ברי ע"פ העד, דבכה"ג איכא שבועת שומרים מדיכול להעיז בו, ועי' ש"ך הנ"ל בסי' ע"ב שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת