עיקר תוי"ט על בבא מציעא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה בבא מציעא ח: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) עמה. מדקתני סיפא ואח"כ, ש"מ עמה עמה ממש. גמרא. וכתב:נ"י לאשמעינן דאם א"ל הרי פרתי ואני נשאלים לך. אע"פ ששניהם נשאלים בבת אחת ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור. כאלו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח"כ הפרה. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) ובגמרא, איפוך אנא, מסתברא שאלה עדיפא, שכן חייב במזונותיה על ידי השאלה ולפיכך אותה שעה פוטרתו. ועתוי"ט:

(ב)

(ג) (על המשנה) חצי יום כו'. זו אף זו קתני. לא מבעיא שאלה חצי היום כו' דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד וחשיב דררא דממונא (שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד. תוס') ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע כו' יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו. ולא מבעיא בפרה אחת דספיקא רבה היא אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספ'. וכלומר דאף בזו איכא ספק לב"ד:

(ד) (על הברטנורא) אם הלויתני. והכא נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ולא מדין המשנה.:

(ו) (על הברטנורא) וע"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה כו' ישבע כו' די"ל דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן, ולפיכך אין מגלגלין אלא על ידי טענת ברי שלא זינתה, שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספ'. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בג' פרות ומתו ב'. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה של השניה:

(ח) (על הברטנורא) דאי חדא קיימא הו"ל הילך.:

(ט) (על הברטנורא) דרשינן לה בפרק ז' דשבועות מ"ו מקרא.:

(י) (על המשנה) השוכר. משום דאמר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה, קרי ליה שוכר. אע"ג דמתניתין מתחלת השואל כו':

(יא) (על המשנה) פטור. אפילו משבועה, מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה אע"ג דטענו שמא. משום דמורי אנפשייהו התירא מש"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייבא בה הוראה דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ"י. וא"ת וישבע ע"י גלגול. וי"ל שאין מגלגלין שבועה בטענת שמא של התובע אלא במקום שיש רגלים לדבר. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) פירש"י ונ"י, דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה כו' הכא נמי מוקמינן לה כגון שטענו ב' פרות שאולות והודה באחת שמתה בפשיעה, וכפר אחת, דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ונ"ל דמשום דפירוש דע"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה, להכי מפרש הר"מ והר"ב ע"י גלגול. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) והא דסתם לן תנא כסומכוס משום דבעי למתני כולתו דינא. חייב ופטור, וישבע ויחלוקו, ולא משכחת ליה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. נ"י:

(יד) (על הברטנורא) נראה שדעתו כדעת הר"מ בפירושו שכתב ישבע היסת (דאי ר"ל ע"י גלגול הו"ל לפרש אלא ודאי דאין כאן גלגול מטעם שכתבתי לעיל). תו"ע, דבפרק י' משנה ז' כתכו דבאיני יודע אם הלויתני פטור אף לצאת ידי שמים, וה"נ דכוותיה וכמ"ש לעיל. והר"ם בחבורו נראה שחזר בו. ועתוי"ט:

(ג)

(טו) (על הברטנורא) נראה דלהכי בעי עדים בשיש הכחשה. אבל כשהלה מודה שעשאו שליח סגי ושלוחו הוא. דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) זכה כו'. הכא נמי בשזה אומר דמי עבר גדול כו' כדפירש הר"ב לקמן, והוה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועתוי"ט:

(ד)

(יז) (על הברטנורא) נתתי לך דמים לקנות עבד גדול. רש"י. והקשו בתוספ' דא"כ הוה ליה למנקט שליח ומשלח. אלא י"ל דמיירי בגון שא"ל המוכר בפני עדים (דאי בלא עדים ליכא דררא דממונא ואין לומר יחלוקו) עבד גדול אמכור לך בכ"ה דינרין ועכד קטן בכ' דינרין. ולא ידעינן מה קיבל מלוקח. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ובגמרא פריך תו דהא הילך הוא וליכא מודה במקצת:

(ה)

(יט) (על המשנה) רביעית. וכ"ש יותר:

(כ) (על המשנה) יחלוקו. הלכה היא. לפי שההנאה משניהם ביחד. הר"מ:

(כא) (על הברטנורא) דאע"פ דהגושין מצילין אותן מן הערלה מ"מ אינן יכולין לגדל פירות מחמתן. המגיד:

(כב) (על הברטנורא) ובגמרא, ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דא"ל אי אנא נטעי הוה קטיני. וזרענ' תחותייהו סילקא וירקא:

(כג) (על הברטנורא) בגמרא תנא, אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו מ"ט משום ישוב א"י וישלם בעל הקרקע דמי הזיתים דמי נטיעות ולא דמי עצים. תוספ'. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) יחלוקו. אפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרוצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג'. כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ"י:

(ו)

(כה) (על הברטנורא) לכך וכך סך לחודש או לשנה שלא קבע לו זמן קבוע. נ"י:

(כו) (על המשנה) שנים עשר חודש. שחנוני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים. וכשמביאין, לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם. ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו. רש"י. וכתב ב"י, דהכי נמי השוכר גם כן צריך להודיע. ועתוי"ט:

(ז)

(כז) (על המשנה) אומן. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הר"מ:

(כח) (על הברטנורא) וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים וקניא ליה חצירו. ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן ובלא השכיר החצר. רש"י. והר"מ כתב אפילו השכיר החצר גם כן. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) התנור כו'. מיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמעינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר. טור. אבל להר"מ נראה לי דאפר וזבל דין אחד להם דשל אחרים דמשכיר הם והא דקתני תנור משום דסתם תנור אין רגילות לבשל בו אלא השוכר בלבד. ודלא כמ"ש הרמ"א והסמ"ע סימן שי"ג לדעתו. ועתוי"ט:

(ח)

(ל) (על המשנה) לחדשים. הך בבא פשיטא. אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ב"י. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) הקשו התוספ' דהא [בפסחים דף ס'] ס"ל ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס. ועוד דבפ"ה דתמורה ס"ל ר"י תפוס לשון שניהם. ותירצו, דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים ס"ל תפוס לשון שניהם. ובפסחים ובנזיר פרק ב' דמפרש דבריו, קאמר דבגמר דבריו נתפס:

(לב) (על הברטנורא) לא איירי אלא בלשונות הסמוכים זה לזה (דחיישינן דלמא חזר וניחם ורוצה בלשון הראשון). אבל אינם סמוכים זה לזה, כולי עלמא אחרון עיקה. נ"י בשם הריטב"א:

(ט)

(לג) (על המשנה) להעמיד כו'. לימי שכירתו. רש"י. וטעמא דנכסיו נשתעבדו לו בחזקה שהחזיק זה בבית דומיא דחמור. במשנה ג' פרק ו'. טור:

(לד) (על הברטנורא) דאי דאמר ליה בהדיא בית שמדת ארכו כך וכך, מאי למימרא. אבל כשאמר בית כזה קמ"ל שאינו יכול לומר לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר ולשוק או למרחץ כזה. אלא חייב להעמיד לו כמדתו וכצורתו. דאיכא דקפיד בקטן. ואיכא דקפיד בגדול:

(לה) (על הברטנורא) ולא דמי לחמור זה ומת שאם יש בדמיו ליקח יקח. משום דבחמור כשמת, לזבוני קאי וליקח אחר, מה שאין כן בבית כשנפל שאין דרך למוכרו. תוספ' (דף ע"ט ד"ה ואם) ונ"י ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) עיין פרק י"ב דכתובות משנה ג' בהר"ב דהה"נ הכא: