ברטנורא על בבא מציעא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה - אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שכורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור:

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם - והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שבור לי לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם:

אבל שאל את הפרה כו' - אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי אא"כ היה עמו בשעת שאלה:

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם - והכי אשמועינן קרא בעליו, אין עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה שלם ישלם:

(ב)

המשאיל אומר שאולה מתה - ואתה חייב באונסיה:

איני יודע - שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים:

חייב - הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יבול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם :

ישבע השוכר ששכורה מתה - הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה , דהא קיי"ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והבי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרבה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה:

יחלוקו - מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה . אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע הנתבע שאינו יודע ופטור:

(ג)

ביד בנו - המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל:

או ביד בנו ועבדו ושלוחו של שואל - פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בבק דף קד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו . ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים אינו מתחייב על ידו באונסים, דהכי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:

אמר לו השואל שלחה לי וכו' - ביד עבדך, חייב. האי עבדך בעבד עברי קאמר, דאילו עבד בנעני יד עבד כיד רבו והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליבה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך:

וכן בשעה שמחזירה - אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו', ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתה שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתה, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור:

(ד)

המוכר שפחתו וילדה - דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להכי איצטריך למתני המחליף, דעל ידי חליפין כיון שמשך האחד נקנה האחר בכל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה:

יחלוקו - ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה:

זה אומר גדול וזה אומר קטן - זה אומר דמי עבד גדול וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ועוד, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה :

(ה)

המוכר זיתיו לעצים - שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע:

ועשו - זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן:

הרי אלו של בעל הזיתים - דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים:

וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו - בגמרא מוקי לה כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני בן הם פטורים מערלה. וכל שלש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאע"ג דקרקע של זה מגדלן , מבל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו משום ערלה. אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע , דאמר ליה, אי אנא נטעי, לאחר שלש מי לא הוה אכילנא:

(ו)

המשכיר בית לחבירו - סתם : בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום. כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשים יום מימות החמה, דהיינו מט"ו באלול שמשם שלשים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט"ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו:

ובכרכים - שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו י"ב חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלשים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו:

של נחתומים ושל צבעים שלש שנים - מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

(ז)

ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה: ‏ הזבל של בעל הבית - וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא . דאי מתורי דשובר, הזבל של השוכר:

היוצא מן התנור - אפר ונעשה זבל:

(ח)

נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה:

מעשה בצפורי - בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או בולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון , ומעשה נמי וכו'. ואין הלכה כרשב"ג ור' יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיבך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות :

(ט)

חייב להעמיד לו בית - [לימי שכירתו]:

היה גדול לא יעשנו קטן וכו' - והוא דהראה לו בית ואמר לו בית כזה אני משכיר לך . אבל העמידו על הבית ואמר לו בית זה אני משכיר לך, ונפל, אינו חייב לבנותו . ואם אמר לו בית סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן: