תוספות יום טוב על בבא מציעא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ח · >>

משנה א[עריכה]

ושאל בעליה עמה. גמרא מדקתני סיפא ולאח"כ שמע מינה עמה עמה ממש. וכתב נ"י ואשמועינן דאם אמר ליה הרי פרתי ואני נשאלים לך אעפ"י ששניהם נשאלים בבת אחת. ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח"כ פרה. והיכי דמי שיהיו שניהם בבת אתת פירשו בגמרא דקיימא פרה בחצירו של שואל. ולא מחסרה משיכה. נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת. אי בעית אימא כגון שואל כשאמר ליה משאיל פרתי ואני נשאלין לך א"ל שואל את גופך לא תתשול לי אלא עד שעת משיכת פרתך. ואמירה מהני בבעלים. דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשיב נשאל דכתיב (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינא ביה. שאין כאן ענין לקנין אחר. כ"כ נ"י. ומכל מקום לאו כהתחלה ממש היא כההיא דמתניתין ב' פ"ו. והתוספות מצריך עוד דבאמירה דהכא מיירי שהזמין עצמו לילך לעשות. וכן דעת הרא"ש:

חייב שנאמר בעליו אין עמו [שלם] ישלם. ובגמרא איפך אנא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותי' ע"י השאלה ולפיכך אותה שעה פוטרתו. רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם. הא רעהו עמו פטור. ואי לאו אם בעליו אין עמו וכו' הוה אמינא האי אורחא דקרא הוא:

משנה ב[עריכה]

שאלה חצי היום וכו' שאלה היום וכו'. [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד. וחשיב דררא דממונא [פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין. תוספות ריש פרק קמא] ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר. אית לן למימר יחלוקו. ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה הוא. אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספות. [וכלומר דאף בזו איכא ספיקא לב"ד. ודררא דממונא הוא. ועיין במשנה ד' מ"ש בדבור המתחיל זה אומר וכו']:

שאולה מתה. אשאל אחת ושכר אחת קאי. ביום שהיתה וכו' קאי אשאלה היום ושכרה למחר. בשעה שהיתה וכו' קאי אשאלה חצי היום. ושכרה חצי היום. רש"י:

חייב. כתב הר"ב הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קיימא לן מנה לי בידך. והלה אומר איני יודע ישבע וכו'. פירש איני יודע אם הלויתני. דאיני יודע אם החזרתי תנן בהגוזל בתרא [ד' קי"ח] דחייב. והכי נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. וכשאומר איני יודע מתי נאנסו. הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך. והתוספות נדחקו ליישב משום לשון הסובר [בגמרא ר"פ הגוזל בתרא] דנכסי שואל נשתעבדו משעת שאלה. ע"כ בנ"י. ומ"ש הר"ב היסת. לא מדין המשנה. ועיין רפ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב להכי מוקמינן כגון שיש עסק שבועה וכו'. כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. וע"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה וכו' ישבע וכו' דיש לומר דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן כדפירש במ"ה פ"ק דקידושין. ולפיכך אין מגלגלין אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי"ל דאין זה מגו. דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע"כ. ולהרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. אבל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ"ש הר"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה על השניה. ומ"ש ומתו תרוייהו וכו'. פירש"י דאי בדקיימא חדא. וקאמר ליה אחדא שקלה. ואחדא איני יודע וכו'. הוה ליה ההיא דמודה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור משבועה. ע"כ. ועיין לקמן דקי"ל הכי. ומ"ש הר"ב ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דדרשינן בפ"ז דשבועות דף מ"ז. שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואי בטוען היורש ברי שאין חייב לו אלא חמשים. מה לי הוא. מה לי אבוה. אלא בטוען חמשים ידענא. וחמשים לא ידענא. דאבוה חייב לשלם. דשבועת ה' תהיה בין שניהם ואינו יכול לישבע. ולא בין היורשים דלא הוה ליה לידע ופטורין. ועיין מ"ש רפ"ה דב"ק:

השוכר וכו'. משום דאומר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה קרי ליה שוכר. אע"ג דמתניתין מתחלת השואל וכו':

פטור. אפילו משבועה מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה. אע"ג דטענו שמא [כדתנן סוף פ"ז דשבועות] משום דמורי אנפשייהו התירא. מש"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייכא בה הוראה. דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ"י. וא"ת וישבע ע"י גלגול דהא משתבע דכדרכה מתה. וי"ל שאין מגלגלין שבועה כטענת שמא של התובע. אלא בדבר ) הדומה] קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת התירא להנות מממון חבריהם. כדאיתא בשבועות [דף מ"ח]. וכגון גלגול שבועה דסוטה. שרגלים לדבר שהיא זונה. שהרי קינא ונסתרה. ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין. אע"פ שאז לא היה רגלים לדבר. כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה. הלכך מספיקא אין יכול לגלגל עליו לשבע ששכורה מתה. תוספות והרא"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם:

ישבע השוכר ששכורה מתה. כתב הר"ב הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה וכו'. פירש"י ונ"י דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שתי פרות. הכי נמי מוקמינן לה. כגון שטענו שתי פרות שאולות. והודה באחת שמתה בפשיעה. וכפר באחת. דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ומיהו הרמב"ם בחבורו סוף פ"ג [מה"ש ופקדון] כתב להך אוקימתא דעל ידי גלגול אע"פ שכתב ברישא לאוקימתא דשתי פרות. וכתב הכסף משנה משום דס"ל דאפילו הכי איצטריך לאוקמא הך בבא דהכא דעל ידי גלגול. ע"כ. ולא ביאר אמאי איצטריך. וצ"ע. ולפיכך נראה לי דודאי לא איצטריך אלא משום דפירושא דע"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה יותר מאוקימתא דשתי פרות וכו'. להכי העתיק כן הרמב"ם על ידי גלגול. וכן הר"ב בפירושו. וכתב עוד נמוקי יוסף והא דלא (משמע) [מוקמי] שטוענו השתי פרות דמתניתין אחת שכורה ואחת שאולה. דהשתא הוה ליה מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת דמה שטענו הודה לו. משום דמה נפשך אם מודה שאחת קיימת הוה ליה הילך. וקיימא לן דהילך פטור משבועה ואם לומר שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי. הא לא משמע מתניתין הכי. דבשאולה קתני מתה. ובשכורה לא מיירי ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפיכך הקשו הכי מה שטענו לא הודה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהא קי"ל טענו חטין וכו' מפורש במשנה ג' פ"ו דשבועות:

יחלוקו. כתב הר"ב מתניתין סומכוס היא וכו' ואינה הלכה. והא דסתם לן תנא בסומכוס משום דבעי למיתני כולהו דיני חייב ופטור. וישבע. ויחלוקו. ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. כ"י. ומ"ש הר"ב ישבע הנתבע שאינו יודע ופטור. וז"ל הרמב"ם ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע. או ישביעו אותו על ידי גלגול שאינו יודע. ע"כ. וזה דלא כשיטת התוספות והרא"ש שכתבתי לעיל דאין מגלגלין בטענת שמא דתובע. אלא כשיש רגלים לדבר. ואם תאמר כיון דסבירא ליה להרמב"ם דאפילו בכי האי גוונא מגלגלים. אם כן ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא איהו נמי טען איני יודע וישלם. כתב המגיד שתירצו ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' אלא כשטוען התובע ברי על עיקר התביעה. והכסף משנה כתב [שם הלכה ד'] ולי נראה דעל גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ולאו דנפשיה היא דאשתמיטתיה שהרא"ש כתב כן בתירוץ אחד ויהיב טעמא דמשבועת ה' ילפינן הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ע"כ. ועיין מה שאכתוב במ"ד בס"ד להכריח שזו היא דעת הרמב"ם גם שם דעת הרמב"ן. ואם תאמר להרמב"ם בבבא דתנן פטור אמאי אין מגלגלין. תירץ מהר"ר ואלק בש"ע סימן שד"מ דמוקים לה לאותה בבא כשמאמין המשאיל לשואל דמתה כדרכה. וכמ"ש התוספות בחד תירוץ. ע"ש. ועיין לקמן דעת הרמב"ם בחבורו. אבל מ"ש דישבע היסת. וזה נראה שהוא דעת הר"ב ג"כ מדכתב סתם ישבע ואי על ידי גלגול הוה ליה לפרש. ולפיכך פירשתי כל המשנה כשטת הרא"ש. ותימה בעיני שהר"ב והרמב"ם פירשו במ"ז פרק בתרא דבבא קמא דבטוענו התובע בשמא פטור מדיני אדם לגמרי ותלמוד ערוך הוא כמ"ש שם. וזה באיני יודע אם החזרתי. אבל באיני יודע אם הלויתני. כה"ג דלא תבע ליה בברי פטור אף לצאת ידי שמים כמ"ש שם הרא"ש וכ"כ בח"מ סימן ע"ה. והכא כאיני יודע אם הלויתני הוא כמ"ש לעיל. וצ"ע. וכן צ"ע בלשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות שאלה והעתיק לשונו הטור סימן שד"מ שכתב ג' חלוקות. אחד. משאיל ברי ושואל שמא. שנית. שואל ברי והמשאיל שמא. שלישית. שניהם שמא. וכתב המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין לו ראיה ישבע השוכר וכו'. דמשמע בהדיא דבטענת שמא דמשאיל משביעין נמי היסת לשואל. שוב מצאתי למהר"ר מרדכי יפה זלה"ה בספר הלבוש שנדחק ליישב זה. וכתב שחששו בכאן שיהא מורה היתר לומר כיון שבשעה אחת נטלתי. ובתביעה אחת וטענה אחת בא עלי. מי החליט לומר שזו שאולה וזו שכורה. איפוך אנא. או יאמר כבר נשלם זמן השאלה. והתחיל זמן השכירות. וכה"ג. לכך הטילו עליו שבועת היסת. שידקדק בענינו קודם שישבע שלא ישבע לשקר. עכ"ד. ועדיין לבי נוקפי שאחרי שדין חדש הוא אשר כבר לא היה. אלא שהרמב"ם מתוך לשונו השמיענו בכאן דמשביעין היסת אפילו בטענת שמא דמשאיל. ואילו מדעת עצמו ומסברא דנפשיה הוא שכתב כן. הוה ליה לכתוב יראה לי וכיוצא בזה. שכן הוא דרכו בכל החבור. ולכך נראה בעיני יותר שאין דעת הרמב"ם. שכל החלוקות שוות אלא בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בדין ישבע וכו' אינם שוות. והא כדאיתא והא כדאיתא. וסמך על מה שביאר במקומו בהלכות טוען פרק א' שאין משביעין היסת על טענת ספק. ולא כלל אלו ג' חלוקות. אלא לאפוקי מהחלוקה הרביעית ששניהם טוענים ברי שכתב דמגלגלים. משא"כ בשלש חלוקות אלו דיש כאן שמא. או לתובע או לנתבע או לשניהם דאין מגלגלין כלל. והנה כמו שעינינו הרואות שבחבורו חזר בו ממה שכתב בפירושו בששניהם טוענים שמא דמגלגלים שהרי בחיבורו לא כתב דין גלגול אלא בששניהם טוענים ברי. אף אני אומר שגם מדין שבועת היסת שכתב בפירושו בטענת שמא דתובע. חזר בו בחבורו. ואם כן דברי הר"ב שכתב ישבע וכו'. נמשך לדברי הרמב"ם בפירושו. אבל אפשר שכפי חיבורו אינם. והדבר צריך תלמוד:

משנה ג[עריכה]

ביד שלוחו של שואל. כתב הר"ב איכא דמוקי לה בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוויה חייב השואל וכו'. נראה דלהכי בעי עדים כשיש הכחשה. אבל כשהלה מודה שעשאו שליח. סגי ושלוחו הוא. דלא אברי סהדי אלא לשקרי. וכן נראה לשון התוספות דפרק הגוזל קמא בדבור המתחיל אי דלא עשאו וכו'. והרא"ש בפרק הגוזל קמא כתב שליח שעשאו בעדים ואמר ליה בפני עדים לך והבא לי מעות שביד פלוני ולא אמר ליה שישלח לי. אבל אמר ליה אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח ). ע"כ. ודלא כנ"י דסובר דדוקא טרחא דטרח לעשותו בעדים שריה שליח. ונדחק ליישב ביד עבדך. ביד שלוחך. דמיירי דאמר ליה המשאיל פלוני אמר לי להשאיל על ידך דזכה לו. ואי נמי לאו מדין שליח נתחייב אלא מדין ערב:

וכן בשעה שמחזירה. כתב הר"ב ומתניתין דוקא וכו' אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו וכו'. עיין מ"ש במ"ו פ"ו:

משנה ד[עריכה]

וכן המוכר שפחתו. כתב הר"ב דעבד כנעני נקנה בכסף כדתנן במשנה ג' פ"ק דקדושין:

זכה בגדול. נראה לי פשוט דהכא נמי בשזה אומר דמי עבד גדול וכו' כדפירש הר"ב לקמן. אלא שהר"ב נמשך אחר הגמרא דפירשו נמי בסיפא ומהטעם שאכתוב בס"ד. והשתא דטוענו דמי עבד וכו' והמוכר אומר איני יודע הוה מודה מקצת ובאידך לא ידענא. דמחויב לשלם כדלעיל. ובגמרא דנטר לה לפרש באידך בבא משום שנויא דרב הושעיא דמוקי לה התם בטוענו עבד בכסותו [כלומרבגד הראוי לכסותו] ושדה בעומריה ומתוך שישבע על הכסות נשבע על העבד. דקיימא לן זוקקין נכסים שאין להם אחריות לישבע וכו' בפ"ק דקדושין [דף כ"ו] והך אוקימתא אי אפשר לאוקמא בבבא זו משום דאכתי לא זכה בגדול דכיון דשבועה שעל העבד לא באה אלא על ידי גלגול ליכא למימר בה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. כמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם הרא"ש. ונמצאת למד דהך בבא דזכה בגדול כ"ע מודו דליכא לאוקמי אלא בזה אומר דמי עבד וכו' ולא נקט רבי הושעיא אוקימתא דעבד בכסותו בסיפא אלא לרווחא דמלתא דבהכי נמי. מצינו לאוקמה ההיא סיפא. ובעל נימוקי יוסף שרוצה לדייק מבבא זו דזכה בגדול וסובר דלמאי דמוקמינן לקמן בעבד בכסותו דבבא זו נמי מוקמינן בהכי. ושמעינן דזכה בגדול משום דאינו יכול לישבע. ואע"פ ששבועה זו על ידי גלגול היא באה לו שמע מינה דאף בשבועה שעל ידי גלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. לאו דיוקא הוא. ואדרבה תקשה לדידיה אמאי נטר ליה גמרא בהני פירכות שכתב הר"ב בסיפא מדקיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו' דהוי ליה למפרך אדהכא אמאי זכה בגדול וכו' מתוך שאינו יכול לישבע. והא לא מתחייב שבועה דקיי"ל אין נשבעין וכו'. ואפשר לתרץ דכיון דעיקר הקושיא על השבועה נטר לה לפרוך אדתנן בהדיא ישבע. ומ"מ דיוקא דדייק נ"י לאו דיוקא ולעולם אמינא כדעת הרא"ש. דעל הגלגול אין אומרים מי שאינו יכול לישבע משלם. והכא מיירי בזה אומר דמי וכו'. ואני תמה על בעל הטורים שבסוף סימן רכ"ג כתב ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתבעו שני עבדים בכסותם. ומודה על אחד. ועל השני אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. והרי זה סותר דברי אביו הרא"ש ז"ל דסובר דשבועה שעל ידי גלגול אין אומרים בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכבר כתב הוא כן בשמו לפסק הלכה בסימן ע"ה. אחר שכתבתי זה ראיתי בספר המאור שכתב דזכה בגדול היינו בכסות. אבל לא בעבד דכיון דאינו נשבע בעבד אלא על ידי גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והרמב"ן במלחמות ה' דוחה דבריו מטעם דמידי כסות קתני עבד קתני דמשמע עיקר זכות בעבד. ועוד דאי הכי לאו זכות הוא וכו'. ונראה מדעתו שהוא סובר כדעת נ"י דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף בגלגול. אבל להרא"ש ודאי דאין לפרש כן ולפיכך דברי הטור בזה תמוהין הן. והרמב"ם בפרק עשרים מהלכות מכירה לא העתיק לבבא זו דזכה בגדול. ולזה נוטה דעתי שהוא סובר כהרא"ש דאין אומרים בשבועה שעל ידי גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וא"כ מיירי בזה אומר דמי וכו' ומטעם חמשים ידענא וחמשים לא ידענא כו'. ולפיכך לא הוצרך להעתיקה שאין בה שום חדוש ומתניתין דשנאה כדי לשנות כולהו גווני וזו היא הראיה שרמזתי במשנה ב' שדעת הרמב"ם בזה כדעת הרא"ש היא:

זה אומר גדול וכו'. כתב הר"ב זה אומר דמי עבד גדול. רש"י פירש נתתי לך דמים לקנות עבד גדול. והקשו בתוספות דלא הוה ליה למנקט במתניתין לוקח ומוכר. אלא שליח ומשלח. אלא י"ל דמיירי כגון שאמר ליה המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ"ה דינרין ועבד קטן בעשרים דינרין. ולא ידעינן מה קבל מלוקח. ע"כ. [ומ"ש בפני עדים דאי לאו הכי א"ל יחלוקו כיון דליכא דררא דממונא כמ"ש במשנה ב' בדבור המתחיל שאלה חצי היום וכו']. ומ"ש הר"ב דאילו עבד ממש הא קיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו'. ובגמרא פריך תו דהא הילך הוא. וליכא מודה מקצת. וכמו שכתבתי במשנה ב' אהאי דכתב הר"ב ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ולפי שהר"ב לא הזכיר דין הילך בהדיא לפיכך השמיט קושיא זו:

משנה ה[עריכה]

עשו רביעית לסאה. וכל שכן יותר:

יחלוקו. לשון הרמב"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד:

שטף נהר וכו' יחלוקו. כתב הר"ב בגמרא מוקי לה כגון ששטף וכו' עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולין לחיות על ידו. פירש המגיד ספ"ד מהלכות שכנים. אע"פ שיכולין לחיות בהן. ומצילין אותן מן הערלה. מכל מקום אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ע"כ. וז"ש הר"ב לקמן דקרקע של זה מגדלן. ומ"ש הר"ב מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מינייהו. ובגמרא ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי. משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני. וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. בגמרא תנא אמר הלה זיתי אני נוטל. אין שומעין לו. מאי טעמא. אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל. פירש ב"י סימן קס"ח משום דהלה כמו שהיו לו כבר זיתים בקרקע. יטע ג"כ עכשיו אחרים במקומן. ואלו ישארו בקרקע זה. ואיכא ישוב ארץ ישראל. אבל אילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים. זה לא יטע אחרים במקומן כמו שלא היו לו קודם. ע"כ. וכתבו התוספות [והרא"ש] ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוה למכור לנטיעות. ולא סגי בדמי עצים. שהרי לעשות פירות הן עומדין:

יחלוקו. כתב הריטב"א ז"ל מדלא יהיב שיעור. מכלל דאפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר ליה עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ"י:

משנה ו[עריכה]

המשכיר בית לחבירו. פירש הר"ב סתם. לכך וכך סך לחדש. או לשנה. שלא קבע לו זמן קבוע. נ"י. וכן כתב המגיד פ"ו מהלכות שכירות:

ובחניות וכו' י"ב חדש. פירש רש"י שחנוני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים. וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם. ואם הלך למקום אחר. אינן יודעין אנה ימצאוהו. ע"כ. וכתב בית יוסף סימן שי"ב דבחנות נמי כשם שמשכיר וכו' כך שוכר צריך להודיע י"ב חדש. כמ"ש הר"ב ברישא לפי שמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אלא אם כן יניחנו שנים עשר חדש קודם כדי שיגבה הקפותיו. וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' כתב הר"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב"ם. ובחבורו [שם] חזר בו. אבל הרי"ף והרא"ש פוסקין כמותו דמסתברא טעמו. עיין פ"ח דעירובין [משנה ז']:

של נחתומים. מוכרי ככרות. רש"י:

משנה ז[עריכה]

ובכל דבר שמעשה אומן. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הרמב"ם פרק ו' מהלכות שכירות. ועיין מ"ש לקמן:

הזבל של בעל הבית. כתב הר"ב וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. פירש"י וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא] ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן. ע"כ. ובמשנתנו לא שנינו אלא המשכיר בית. ומשמע דאילו החצר לא השכיר. ומשום הכי לא זכה השוכר. ובפירוש רש"י בהדיא בגמרא דמיירי שלא השכיר החצר. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות שכירות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. והשיגו הראב"ד. וגם בית יוסף סימן שי"ג תמה מדקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא. ואפילו הכי פסק לדבריו בש"ע לפי שהמגיד כתב ראיה לדבריו מהגמרא דאמרה בחצר המשכיר ולא אמרה בחצר דלא אגירא ליה לשוכר. כדאמרה מעיקרא בחצר דאגירא. ועיין לקמן אכתוב לו ראיה מהמשנה עצמה:

ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור וכו'. פירש הטור סימן שי"ג בשם הרמ"ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם. האפר של השוכר. ע"כ. והוי מצי לפלוג בדידה ולמתני במה דברים אמורים בחצר שאינו מושכר. אבל בחצר המושכר של השוכר. אלא שדברו בהווה דסתם משכיר בית אינו משכיר גם החצר. אבל משכיר התנור וכירים שבו לבשל ולאפות בהם. ולפירוש הרמב"ם דלעיל דמוקי למתניתין בחצרו המושכר ואפילו הכי זבל דעלמא דמשכיר. הקשה מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן שי"ג [ס"ק ז'] דמאי שנא אפר דתנור דשל אחרים שלא יקנה ג"כ המשכיר ותירץ דיש לומר דשאני אפר דתנור וכירה. שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם. משום הכי אין דעתו של המשכיר עליו. ע"כ. ואין נראה בעיני כלל שזו היא דעת הרמב"ם. לפי שראיתי בחבורו שהשמיט בבא זו דאפר תנור ולא כתבה כלל. ואם כדבריו למה השמיטה ולא השמיענו דשאני אפר דתנור מזבל. אלא ודאי דלא שאני ליה להרמב"ם בין זבל לאפר כלל. ובאפר נמי לא שנינו שהוא של השוכר. אלא דשל עצמו כמו בזבל ולפיכך לא הוצרך להעתיק כלל. לפי שהוא כבר ביאר בדבריו בדין זבל החלוק דאתו מדעלמא. לזבל דמתורי דידיה. והוא הדין והוא הטעם באפר תנור. אבל המשנה שלא ביארה החלוק דבזבל של עצמו. שנאה היוצא מן התנור שהוא דשוכר. אבל דוקא דשל עצמו. והשמיענו זה בתנור משום דסתם תנור וכירים המושכר אין רגילים לאפות ולבשל בו אלא השוכר בלבד. ומקפיד המשכיר שלא להניח לבשל בו אחרים. כדי שלא יתקלקל. מה שאין כן בחצר דלא מקפיד בעל החצר על השוכר. שלא להניח תורי דעלמא ללכת בה. ולפיכך השמיענו בחצר דהזבל דמשכיר מתורי דעלמא. ומתניתין דייקא הכי מדתנן ואין לשוכר אלא היוצא וכו'. ולא תנן היוצא וכו'. אלא להכי תני בלשון שלילה לשלול כל דבר חוץ מהיוצא וכו' לפי שהוא אינו אלא משל עצמו. ואי בתנור הוה של שוכר אף דאחרים. לא הוה ליה למתני בלשון שלילה ולהאריך בלשון. אלא הוה ליה למתני היוצא וכו'. ונ"ל דזו היא ראיה מהמשנה לדברי הרמב"ם במאי דס"ל דאפילו בחצר המושכר הוה דמשכיר. דמדהוצרכה להאריך בלשון ואין לשוכר אלא וכו'. שמע מינה דאתא למעט דאין לשוכר כלל מדעלמא. ואפילו השכורה בידו. זה נראה לי ברור בדעת הרמב"ם דאף ביוצא מן התנור לא ס"ל דהוה של השוכר. אלא ממאי דאתא מדידיה ולא משל אחרים. ומהרמא"י שהגיה על הש"ע שהולך בשיטת הרמב"ם בזבל דעלמא דהוה דמשכיר. אפילו כשהחצר שכורה ביד אחרים. והוא הגיה באפר היוצא דמיירי אפילו אחרים וכו' נראה דשלא בדקדוק הגיה כן. לפי שאין לסמוך סברא זו על סברת הרמב"ם כלל כמו שכתבתי. ומהר"ר ואלק ז"ל שהוא מיישב על פי סברת הרמב"ם. דנפשיה היא. ולא דהרמב"ם כלל:

משנה ח[עריכה]

לשנה. עיין לקמן:

השכיר לו לחדשים. לשון נ"י הך בבא פשיטא אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ע"כ. ולי נראה למאי דכתב נ"י על דברי הריטב"א דס"ל דרישא דמשכיר לשנה. דוקא באומר שנה זו או שנה פלונית. אבל באומר שנה סתם. אין לו אלא י"ב חדש. והקשה הוא עליו דא"כ מתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי. ולא הוה ליה למימר לחדשים. ע"כ. דהשתא טובא אשמועינן מתניתין במאי דתנן השכיר לו לחדשים לגלויי דרישא אפילו בהשכיר לשנה סתם. ומהר"ר ואלק בש"ע סימן שי"ב [ס"ק כ"ד] כתב השכיר לחדשים פשיטא. ומשום סיפא נקטה. אי נמי ללמדנו בא דלא תימא מאחר שחדש העיבור אינו אלא למלאות חדשי הלבנה. ה"ה שישלם לו בעד כל י"ב חדש מהשנה הוה אמינא גם חדש העבור הבא למלאותן. ולהשוותן. יהיה בכללו. קמ"ל. ע"כ. והוא ז"ל מסכים עם הריטב"א בעומד בראש השנה ואומר שנה סתם. דמדלא אמר שנה זו שמע מינה דרצה לומר שנה סתם. ולא לזו שהיא מעוברת [או שאפשר שתתעבר כפי זמן המשנה שעיברו ע"פ ב"ד] ומסתייע מדקדוק לשון הטור דהכא ודטור יו"ד סימן ר"כ ע"ש. אבל הר"ן לא חילק בכך כמ"ש הוא ז"ל. וגם הרא"ש לא חילק כמו שכתבתי במשנה ה' פרק ח' דנדרים. ע"ש. [ומהר"ר ואלק כ ה ן ז"ל הוכיח כל זה מהטור. וא"כ דעת הטור דלא כאביו ז"ל. והוא דוחק]:

מעשה וכו' ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו. כתב הר"ב דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון. הקשו התוספות מדרפ"ה דפסחים [דף ס'] דס"ל לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס [כמ"ש שם [במשנה ב'] בס"ד] וכן בפ"ק [צ"ל בפ"ב] דזבחים [דף ל' ע"ב]. ופ"ק [צ"ל בתרא] דמנחות [דף ק"ג ע"ב]. ועוד דבפרק ה דתמורה [דף כ"ה ע"ב] ס"ל תפוס לשון שניהם. ותירצו דהכא מסתפקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם. שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים סבר ליה תפוס לשון שניהם. ובפסחים דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס. והכי נמי קאמר בנזיר פ"ב [דף ט']. האומר הריני נזיר מן הגרוגרות. והרי עלי מנחה מן השעורים. דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו [אדם] נתפס. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואין הלכה וכו' אלא הלך אחר פחות שבלשונות דקרקע וכו'. וכך כתב במ"ג פ"ז דבבא בתרא. כתב נ"י בשם הריטב"א ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא [בב'] לשונות הסמוכים זה לזה. אבל אינם סמוכים זה לזה כולי עלמא אחרון עיקר. כדתנן [במ"ב פ' בתרא דבבא בתרא] כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. ע"כ. ובפ"ז דב"ב כתב נ"י וז"ל וקשיא לי היאך אפשר לומר בשתי לשונות סמוכין שלא יהא חזרה. וי"ל דחיישינן כיון דאמר הלשון האחרון ולא בירר יותר כי חזר וניחם על הלשון האחרון. ורוצה בלשון הראשון. הריטב"א ז"ל. ע"כ:

משנה ט[עריכה]

חייב להעמיד לו בית. לימי שכירתו. רש"י. וטעמא דנכסיו נשתעבדו לו בחזקה שהחזיק זה בבית דומיא דחמור במ"ג פ"ו. טור:

היה קטן לא יעשנו גדול וכו'. כתב הר"ב והוא דהראה לו בית ואמר ליה כזה רכו'. דאי דאמר ליה בהדיא בית שמדת ארכו כך וכך מאי למימרא. אבל כשאמר בית כזה קמ"ל שאינו יכול לומר לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר. ולשוק. או למרחץ כזה. אלא חייב להעמיד לו כמדתו וכצורתו. דאיכא דקפיד בקטן. ואיכא דקפיד בגדול. ומה שכתב הר"ב אבל אמר ליה בית זה וכו' ונפל אינו חייב לבנותו ולא דמי לחמור זה ומת. שאם יש בדמיו ליקח יקח וכו'. כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ו. ועיין מ"ש שם בשם הרא"ש. משום דבחמור כשמת לזבוני קאי וליקח אחר. מה שאין כן בבית כשנפל שאין דרך למכרו. המגיד פ"ה מהלכות שכירות. וכן כתב נ"י וכן כתבו התוספות פ"ו דף ע"ט. [ד"ה ואם] והוסיפו ביאור דאף על גב דבית שנפל עומד לבנות אי אפשר לבנות אלא בתוספות יציאה בבנין. והוא לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה. אלא בית זה כמו שהוא. השכיר לו. ע"כ. ונראה לי דמה שכתב חמור שמת עומד למכור. לא דוקא אלא ה"ה חמור שהבריקה ועומדת לרכיבה. עומד כמי למכור לאחר שאינו רוצה בה לרכיבה. דאי לא תימא הכי תקשה אדכתב הר"ב שם דהבריקה ושכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור. והיינו כשאמר חמור סתם. וכשאמר חמור זה ודאי דינא דאם יש בדמים ליקח יקח כמו שכתבתי במתה בשם הרא"ש. שמע מינה דאף בחייה כשהבריקה והיא עומדת לרכיבה. עומדת נמי למכר. כמו במתה. וכבר כתב הטור בסימן שי"ב בשם הרא"ש. דאף בית שלא נפל. אלא נתקלקל עד שמסוכן לדור בו. שחייב המשכיר לתקנו. דהוי כמו חמור שמת. דהשתא בית נמי עומד לתקן. ע"כ. ולפי מה שכתבתי יש לו ראיה יותר מבוארת מחמור עצמו דכשנתקלקל עד שמסוכן הוא לרכוב עליו. שאם יש בדמיה ליקח יקח וכו'. וה"ה לבית המסוכן לדור וכו'. ומ"ש הר"ב אינו חייב לבנותו. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פרק י"ב דכתובות לענין מדור אלמנה. דה"ה נמי הכא. וכ"כ ב"י: