תפארת ישראל על בבא מציעא ח

משנה בבא מציעא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא מציעא · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה:    שיעשה בעל הפרה בעצמו מלאכת השואל. ואף דאי אפשר שישאלנה עמו ממש, דהרי גוף המשאיל מיד כשהבטיח לעשות מלאכתו הו"ל שאול שלו, מדאין בו עניין לקנין אחר, [ועיין לעיל פ"ו סי' י' ופ"ז סי' ח'] משא"כ הפרה אינה נקנית עד שימשכנה. אפ"ה משכחת לה שיהיה נשאל עמה ביחד, בדקיימה פרה בחצר השואל בשעה שנתרצה להשאל עם פרתו, או דמיירי שהתנו שלא יהיה המשאיל נשאל עד שימשך הפרה [ולתוס' ורא"ש דגם בעלים אינן נקנין באמירה עד שעה שמכין א"ע לעשות מלאכת השואל. א"כ על כרחך קו' הש"ס דקאמר בעלים באמירה, ר"ל מסתמא כשנתרצה, מיד מכין א"ע. אמנם לש"ך [שמ"ו] באמירה לחוד סגי]:

שאל הבעלים או שכרן ולאחר כך שאל את הפרה ומתה פטור:    אפילו נשאל גופו למלאכה אחרת, ובמקום אחר, בשעה שמשך הפרה, ואפילו א"ל באותה שעה השקיני מים הו"ל שאילה בבעלים [ועי' לעיל פ"ו סי' נ']. וכ"כ בשאר שומרים שמירה בבעלים פטור [ש"ה]:

אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב:    אף דבשעת מיתה היה עמו במלאכתו:

בעליו אין עמו שלם ישלם:    נ"ל דדייק כן מדכפל קרא, בעליו אין עמו וגו', בעליו עמו וגו', וק' והרי חדא מכלל חבירתה משתמע. אע"כ דתרווייהו צריכא, ולמעוט א"צ שיהיה עמה בכל ב' הזמנים של שאילה וגם של אונסין, אלא סגי בחדא, ומסתבר דאשעת שאילה קפיד קרא, מדאז נתחייב שואל במזונותיה:

משנה ב

המשאיל אומר שאולה מתה:    קאי אשאל א' ושכר א':

ביום שהיתה שאולה מתה:    קאי אשאלה היום ושכרה למחר:

בשעה שהיתה שאולה מתה:    קאי אשאלה חצי יום:

והלה אומר איני יודע חייב:    לשלם. ואף דקיי"ל מנה לי בידך והשיב איני יודע אם נתחייבתי, נשבע היסת שאינו יודע ופטור מלשלם [כח"מ ע"ה], והרי הכא מדנכסי שואל משתעבדו משעת אונסין [כח"מ שמ"א], ואינו יודע אם שאולה נאנסה, הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי. ואי"ל דלהכי חייב לשלם, דהרי אפילו שכורה מתה מחוייב לישבע שמתה כדרכה, ויוכל לגלגל עליו ג"כ שיכבע ששכורה מתה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ליתא, דהרי אין מגלגלין בדבר שהנתבע טוען שמא [כח"מ צ"ד ט']. י"ל דמיירי שיש כאן הודאה במקצת שמודה פרה אחרת שאולה שמתה, [ואפילו בסיפא שטוענו ב' פרות, צריכה פרה אחרת שאולה שמתה בשאילתה, דאותה הפרה החיה שמודה לא מחשב הודאה, דמדחיה הילך היא], והו"ל כטוענו ק' והודה נ', ועל הנ' השני משיב איני יודע אם נתחייבתי, דמדהודה חייב שד"א., ומדאינו יכול לשבע על הכפירה, משלם. [ואפי' לרמב"ם דס"ל נכסי שואל משתעבדי משעת שאילה [פ"א משאל' ה"ה], אפ"ה צריך הש"ס לאוקמא בשיש הודאה במקצת, דאל"כ אף דמשתענד משעת שאילה עכ"פ אינו כחיוב גמור דלחשב אח"כ מה"ט כא"י אם החזרתי, דהרי אם הפרה כאן, היה מחזירה ודי, רק לעניין זה אמרי' דמשתעבד משעת שאילה, שכשתמות אח"כ בשעת שאילה, אמרינן דנשתעבד למפרע לשעת שאילה, א"כ הכא לולא שהודה במקצת, אמרי' מדמסופק אם מתה בשעת שאילה, הרי מסופק אם נשתעבד למפרע כלל. והו"ל כא"י אם נתחייבתי. וזה נ"ל כוונת תוס' כאן [דצ"ז ד"ה והלה, השני], שהקשו מה מקשי הש"ס, למה חייב, הרי שפיר חייב דהו"ל כא"י אם פרעתי, ותרצו וז"ל דמדמחזיר אחת הו"ל כא"י שנתחייבתי וכן בפרה א' כשא"י אם מתה בעודה שאולה. עכ"ל. ותמוה, דהרי קושיתנו ודאי ע"כ רק לאוקימתא [דב"ק קי"ב א'] דנכסי שואל משתעבדי משעת שאילה, ותרוצם דבפרה א' כשא"י מתי מתה הו"ל כא"י שנתחייבתי, וודאי ליכא לאוקמא רק בדנימא דנכסי שואל משתעבדי משעת אונשין, ואה זה כוונתה, ל"ל להאריך וגנובי גנובא ל"ל, הול"ל וא"ת הרי נכסי שואל משתעבדי משעת שאילה. וי"ל דמקשן ס"ל דמשתעבדי משעת אונסין. אמנם לפי דברינו הנ"ל הכי כוונתם בתרוצם, דאף דנכסי שואל משתעבדי משעת שאילה, היינו במתה ודאי בשעת שאילה, אבל בא"י מתי מתה הו"ל למפרע כא"י שנתחייבתי. והדר קאמרו ה"ת ברישא דבשעה שמתה הפרה לא ידע אם היה אצלו שאולה כלל, לפיכך שפיר הו"ל כא"י שנתחייבתי, אבל בסיפא שהי' אצלו ב' פרות, א' שאולה וא' שכורה, הרי ודאי בשעת אונסין. עדיין שעבוד נכסיו לשאולה עליו, להכי אם לא שהחזיר א', הו"ל האונס כא"י אם החזרתי. לכן תרצו, דעכ"פ אחר שהחזיר א' הו"ל למפרע כא"י שנתחייבתי, ומקשי הש"ס שעיר אמאי חייב].

השוכר אומר שכורה מתה:    אף דמתני' מתחלת לקראותו השואל וכו'. קרי ליה הכא השוכר, מדטעין ברי שהפרה שדנין עליה שכורה היתה, משא"כ במסופק, קרי ליה במתני' והלה אומר וכו':

והלה אומר איני יודע פטור:    אפילו משבועה, דמדטוען תובע שמא, אין משביעין לשכנגדו רק ברגלים לדבר [כח"מ ע"ה], ואף דשבועת כ"ני שומר שכדרכה מתה, היא רק בטענת שמא [כש"ך ע"ב ס"ק קט"ו]. התם ה"ט משום דרגלים לדבר דשומר קאמר בדדמי [כר"ן שבועות ש"ט ב']. ואי"ל הכא עכ"ע הרי לכה"פ חייב שבועה שכדרכה מתה ויוכל להשביעו בגלגול ששכורה מתה. י"ל דאין מגלגלין שבועה כשהתובע טוען שמא, רק בדהוה דומיא דסוטה, שיש רגלים לדבר שמשקר במה שמגלגל עליו [כח"מ צ"ד]:

ישבע השוכר ששכורה מתה:    ר"ל ישבע שבועה דאורייתא:

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו:    היינו כסומכוס דממון שבספק חולקין. ואנן קיי"ל בכל בבי דמתני' המע"ה, רק דבטוענו ברי ישבע שומר היסת ששכורה מתה, או שאינו יודע ששכורה מתה, אפילו כשאין גלגול, כגון שמאמינו משאיל או שיש עדים לשואל שמתה כדרכה, דאז ליכא שבועת שומרי', אפ"ה ישבע היסת כנ"ל, ובטוענו משאיל שמא, אז רק בשחייב שואל לישבע שמתה כדרכה, מגלגל עליו לישבע ששכורה מתה, או שאינו יודע ששכורה מתה, אבל כשיש עדים או שמאמינו שמתה כדרכו, פטור גם משבועת היסת ששכורה מתה, דאין משביעין בטענת שמא [ש"ך שד"מ סק"ג]. [ואילה"ק מזה [לש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו] שהבאנו לעיל, דבטענת ברי ליכא שבועת שומרים. דנ"ל דלש"ך מיירי הכא בטוענו ברי ע"פ העד, דבכה"ג איכא שבועת שומרים מדיכול להעיז בו, ועי' ש"ך הנ"ל בסי' ע"ב שם]:

משנה ג

השואל את הפרה ושלחה לו:    משאיל לשואל:

ביד שלוחו:    של משאיל:

של שואל:    לא שאמר השואל להשליח, בפני עדים שיביא הפרה, דבכה"ג חייב אפילו לא הזכיר לשון שליחות, אלא מיירי בלא אמר לשליח כן בפני עדים, ואפילו מודה שאמר לשליח שיאמר למשאיל שישלחם לו, כל שלא אמר למשאיל שישלחם לו ע"י זה השליח, פטור [סמ"ע וש"ך קכ"א ו']:

ומתה:    בדרך כשהביאוה:

ביד שלוחי:    אפילו לא עשאו שליח בעדים, ואפילו היה השליח עכו"ם או קטן ושוטה דלאו בני שליחות נינהו:

ביד עבדך:    עברי, דאלו כנעני, כרבו ממש דמי דלא יצא עדיין מרשותו:

וכן בשעה שמחזירה:    דבלא אמר משאיל שישלחה לו ע"י אלו, ושלחה ומתה בדרך, חייב השואל, ובא"ל משאיל שישלח, פטור. ודוקא במחזירה תוך זמן שאילתו, אבל לאחר זמן שאילתו, דין שומר שכר יש לו. דאפילו מתה בבית שואל פטור [שם]:

משנה ד

המחליף פרה בחמור:    ומשך בעל הפרה את החמור, ועדיין הפרה ברשותו, והרי בהמה נקנה בחליפין, דמשמשך זה, קנה האחר חליפיו אפילו לא משכו האחר. וילדה:    הפרה:

וכן המוכר שפחתו:    ועבד כנעני נקנה בכסף, ונתן הכסף ועדיין השפחה ברשות המוכר. וקמ"ל בין שקנה ע"י חליפין או במעות דינן שוה:

זה אומר עד שלא מכרתי:    ילדה, והולד שלי:

יחלוקו:    מתני' סומכוס היא דס"ל כל ממון שבספק חולקין, ואפילו בברי וברי, כשאין מוחזק בה, כי הכא דמיירי בעומדת באגם, אבל אנן קיי"ל דאפילו טוען לוקח ברי ומוכר שמא, ואפילו הפרה והשפחה אינן בבית המוכר רק באגם, מחשב לוקח מוציא, והמוכר שמודה בפרה הו"ל מודה במקצת, ולא מחשב הילך גמור, מדאין מחזיר הפרה כמו שתבעה, להכי ישבע המוכר שד"א, ועל השפחה ישבע היסת. שאין נשבעין שד"א על העבדים [כסי' צ"ה]. אולם בלוקח מוחזק, והמוכר טוען ברי, ישבע לוקח היסת. ואם שניהן טוענין שמא, ואינן ברשות א' מהן, מחשב המוכר מוחזק, וי"א דיחלוקו [רכ"ג]. [ותמיה היכא איירי, אי בידעו שהיא מעוברת, היכא ס"ד דמוכר להשיב לו פרה ריקנית ושפחה ריקנית והרי שניהן שוין יותר כשהן מעוברות [כב"ק פ"ה מ"ד, ופ"ט מ"א]. ואת"ל שטוען המוכר דמדלא ידע אז שכבר ילדה הו"ל מקח טעות, א"כ היאך לפי מה דקייל"ן יחשב מוכר מודה במקצת וכמש"ל, הרי מדקאמר מוכר מקח טעות אינו מודה כלל, ומה שמודה עכ"פ החמור, הלה לא תבעו והו"ל חטין ושעורין. ואי בשלא ידעו שהיא מעוברת, כ"ש דהו"ל מקח טעות, דאין לדמות זה לקנה טבעת ומכרו בחזקת בדיל ונמצא כסף שזכה לוקח [כח"מ רל"ב סי"ח], התם שאני בשעה שקנה המוכר הטבעת לא ידע שהוא כסף ולא זכה בזהב מעולם, משא"כ הכא מגוף שהוא שלו מניה קרבי, ומה"ט עדיף טפי וטפי ממצא צבי שבור בשדה חבירו [כח"מ ר"ס] והכא אין לך חצר משתמרת טפי מבטן הפרה. ונ"ל דלעולם שידעו שהפרה מעוברת, והמוכר אינו רוצה רק מה שפרה עם וולד שוה יותר מפרה מעוברת, ולא הוה משום שילדתו בינתיים מקח טעות, מדאין במקח גופא שגם שינוי רק בין רב להרבה כקונה אילן ריקן ונמצא בו פירות שפשוט שהן להמוכר [ועי' ח"מ רסי' רל"ב] וראיתי בשטה מקובצת שהתעורר קצת בזה, ולפי קוצר דעתי, לא השקיטו דברי קדשו רעבוני]:

זכה בגדול:    מיירי בטוענו דמי עבד גדול והודה דמי עבד קטן, דהו"ל מודה במקצת ועל השאר טען איני יודע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל בטוענו שדה ועבד ממש, הרי אין נשבעין על קרקעות ועבדים, ועוד דהו"ל הילך ופטור, ועוד דהו"ל טוענו חיטין והודה לו בשעורין, אבל בדמי עבד וקרקע. אף דאתו מחמת קרקע נשבעין [צ"ה ג'. ולרש"י ב"מ ק' ע"א ד"ה דמי עבד, ולר"ן שבועות ש"ז א' וש"י ע"א, גם בכה"ג אין נשבעין]:

אין לו אלא קטן:    ואינו נשבע על טענת ספק של תובע:

ישבע המוכר שהקטן מכר:    ה"נ מיירי בטוענו דמי עבד כלעיל:

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו:    לסומכוס, וקמ"ל במשנה ב' בשאולה ושכורה, אע"ג דרק שואל הו"ל למידע אפ"ה יחלוקו מדהוא מוחזק, וקמ"ל הכא אע"ג דתרוייהו הו"ל למידע ומוכר מוחזק, אפ"ה יחלוקו. ולדידן המע"ה, וי"א דיחלוקו כדלעיל סי' כ"ד:

משנה ה

המוכר זיתיו לעצים:    שיקצצם לוקח להסקה ובישול, ולא התנה מתי יקצצם, והשהן הלוקח [בקרקעו]:

ועשו פחות מרביעית לסאה:    שהזיתים רעים, שאין בסאה שלהן רביעי' שמן, אחר הוצאות המסיקה והעצירה:

הרי אלו של בעל הזיתים:    דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי להוציא מהמוחזק:

יחלוקו:    מיהו בהתנו שיקצץ מיד, אז אפי' בפחות מרביעית הו"ל לבעל הקרקע, ובהתנה שיקצץ לכשירצה אז אפילו ביתר מרביעית הכל לבעל הזיתים [קס"ח] דאע"ג דע"י שניהן בא ההרווחה כסי' ל"ד עכ"פ זה מדקיימן שם יותר מהראוי וזה שהתנה שיוכלו להניחם שם כל עוד שירצה מחלו זל"ז:

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו:    ונשרשו שם:

זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו:    לא מטעם ספק, רק מדע"י שניהן בא ההרווחה, וכ"כ בזיתים לעיל. מיהו דוקא בנעקרו עם הקרקע שסביבן, בכדי שיוכל לחיות על ידן, אבל לא יוכלו לעשות פירות מהגושין לבד, ומיירי תוך ג' שני' משנשרשו כאן, דאז אף דעיקר גידול הפירות ע"י קרקעית השדה, אפ"ה אי לאו גם הגושין שנעקרו עם האילנות לא הוה מצי אכיל להו משום ערלה להכי יחלוקו, אבל לאחר ג' שנים, או בנעקרו בלי גושיהון, אז הכל לבעל השדה, ומשלם לבעל הזיתים דמי האילנות כשוויין בשעה שנעקרו [שם] ולא דמי לקונה סתם אילנות בשדה חבירו לעיל, דאמרינן יחלוקו. התם קנה אותן נטועין והגושין מחוברין בהן:

משנה ו

בימות הגשמים:    בכך וכך לחודש, ולא פי' מתי יצא:

בימות החמה שלשים יום:    ר"ל צריך שיודיעו ל' יום מקודם שיצא שיבקש לו דירה אחרת, וה"ה דבלא הודיעו קודם החג ל' יום, שוב אינו מוציאו עד אחר הפסח [שי"ב]:

ובכרכים:    עיירות גדולות שאין דירות מצוייות שם:

אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש:    ר"ל צריך שיודיעו י"ב חודש קודם שיצא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים:    שמלוין לזמן מרובה:

שלש שנים:    ר"ל ג' שנים קודם שיצא צריך שיודיעו שיצא. וכשעורין הנ"ל נותנין גם להמשכיר, שלא יעמוד ביתו פנוי, ובלא הודיעו חייב בתשלומי השכירות כולו, אם לא שיעמיד לו אדם הגון כמוהו ושאין בני ביתו מרובין משלו, שידור תחתיו בביתו, ובדר המשכיר גם הוא באותו בית, אז אפילו בפחותים בני בית של האחרון מהראשון, יכול משכיר לעכב [שי"ב ושט"ז]:

משנה ז

המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר:    [ריגעל] שנועלין בו בפנים:

ובמנעול:    [שלאסס] שנועלין בו בחוץ:

ובכל דבר שמעשה אומן:    כגון חלונות וכדומה., ואפילו בכשנכנס שם השוכר, ראה שלא היו, לא אמרינן ראה ונתפייס. מיהו כשנשברו תוך הזמן ע"י תשמישן או מעצמן, אם השכיר לו בית זה א"צ משכיר לתקנן:

אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו:    והולכין בכל כאלה אחר המנהג [שי"ד]:

הזבל:    שנעשה בחצר שהשכירו:

של בעל הבית:    כשנעשה הזבל מבהמות של אחרי' שבאו לחצר, דסתם גללים הפקירן בעלי' שלהן, ואף דשכירות ליומא ממכר הוא, חצר האדם קונה לו שלא מדעתו אף ששכורה לאחרים [וי"ח], אבל זבל בהמות השוכר, של שוכר הוא [שי"ג ג']:

ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד:    אפי' ממה שאפו אחרים ששכרו מהשוכר, והטעם מדנתערב באפר של השוכר [שם], [ואילה"ק מדאמרי' [ביצה ל"מ ב'] הרי שנתערב לו קב חיטין בי' קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי. הכא שאני דמהפקירא קאתי]:

משנה ח

השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר:    הך בבא פשיטא, אלא אתא לאשמעינן דרישא אפילו בשנה סתם מיירי ולא בשנה זו:

ואמרו יחלוקו את חדש העבור:    דכל שאמר ב' לשונות שאינן סותרין זא"ז, אמרינן תפוס שניהן [כתמורה ד"ל], אבל בסותרים זא"ז, יש חילוק, דבאינן סמוכין אמרינן דחזר בו [כח"מ מ"ב ה'], אבל בסותרין וסמוכי' יחד, יש ספק שמא מדלא בירר שחזר בו, שמא פירוש שרוצה ג"כ בלשון ראשון, או שמא חזר בו. לכן בכה"ג יחלוקו. מיהו אנן קיי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת אפילו בבא בסוף חודש [שי"ב]:

משנה ט

המשכיר בית לחבירו ונפל:    או נשרף:

חייב להעמיד לו בית:    ודוקא בהשכיר לו בית סתם, אבל באמר בית זה, פטור מלבנותו כשנפל [כלעיל פרק ו' משנה ג'], ומשלם מה שדר בו, מיהו בנתרועע עד שמסוכן לדירה, חייב לבנותו כשכבר קבל כל דמי השכירות משלם [שי"ב י"ז, וע"ש]:

לא יפחות מהחלונות ולא יוסיף עליהן אלא מדעת שניהם:    ודוקא באמר בית כזה אני משכיר לך, משא"כ באמר בית סתם, משנה כרצונו [שם]: