תפארת ישראל על בבא מציעא ז

משנה בבא מציעא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא מציעא · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב:    ששכרן סתם, ואח"כ א"ל להשכים ולהעריב יותר מהמורגל:

אינו רשאי לכופן:    אפילו פסק להן שכר יותר מהמורגל, לא אמרינן שהתכוון להוסיף על שכר המורגל כדי שישכימו ויעריבו, רק אמרינן שהתכוון שייפו מלאכתו:

מקום שנהגו לזון:    ליתן להם מזונותן:

לספק במתיקה:    ליתן להם לפעמים גם מיני מתיקה להשיב נפשם, כיי"ש אצלנו [של"א]:

מעשה:    חסורי מחסרא וה"ק, ואם פסק להם מזונות במקום שנהגו לזון גם בלי תנאו, התכוון לרבות מזונות יפה, ומעשה וכו':

וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו:    דהיינו קודם שירד מגדולתו בסוף ימיו [כגיטין דס"ח ב']:

שהן בני אברהם יצחק ויעקב:    וראויין יותר לכבוד:

אלא עד שלא יתחילו במלאכה:    דאז ליכא עדיין רק פסוק דברים ויכול לחזור בו:

משנה ב

ואלו:    הפועלים:

אוכלין מן התורה:    כשעוסקין במין המאכל, ומשום דלעיל מיירי שאוכלין ע"י מנהג או ע"י פסיקתו קתני הכא דאוכלין מן התורה, אפילו בלי מנהג ופסיקה:

העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה:    דהיינו כשתולשין מהקרקע.

ובתלוש מן הקרקע:    ר"ל בעוסק בתלוש:

עד שלא נגמרה מלאכתו:    ר"ל דוקא כשעוסק בהמאכל קודם שנגמרה המלאכה המחייבת אותו בחיוב מצוה אחרון שבו, דהיינו אם בר מעשר הוא, למעשר, ואם בר חלה הוא, לחלה:

העושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה:    כחופר תחת הגפנים, או מכסה שרשי אילן מגולין, או שעוקר בצלים קטנים מבין השאר, כדי שיתעבו הנשארים:

ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו:    כמבדיל תמרים שכבר נגמרו מלאכתן למעשר, או עוסק בעיסה אחר שכבר נתחייב בחלה:

ובדבר שאין גדולו מן הארץ:    כחלב ובשר וביצים וכדומה, ואע"ג דכולהו מדיוקא דרישא ש"מ, אפ"ה קמ"ל מדסד"א מדיוק דעכ"פ אוכלין מדרבנן, מלבד דאורחא דתנא הכי ברוב דוכתי:

משנה ג

רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו:    בשניהן יחד [כן מוכח בש"ס, דאל"כ מה מבעייא ליה בדש בתרנגולים] כשור במלאכתו, דמלא תחסום שור יליף, וקיי"ל כת"ק:

משנה ד

היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים:    אפילו שכרו לעשות בשניהן:

אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו:    ר"ל תקנו חכמים:

פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן:    ר"ל כשגמרו שורה והולכין להתחיל שורה אחרת:

ובחזירתן מן הגת:    אף דאז לא הוה שעת מלאכה, ניחא לי' לב"ב בהא, כדי שלא יתבטלו לאכל בשעת מלאכה:

ובחמור כשהיא פורקת:    לא קאי על הטעם של השבת אבידה, רק בבא בפ"ע היא וה"ק, דחמור אוכל עד שפורקת, ור"ל כל זמן שהיא טעונה אוכלת ממשא שעל גבה [והא דקאמר שהיא פורקת. קמ"ל נמי דדוקא כשהיא בעצמה פורקת המאכל שאוכלת מע"ג. לאפוקי שלא יאכילנה בידים [כח"מ של"ח]:

משנה ה

קישות:    בלשון רבים נקראים קישואין, ובלשון יחיד קישות:

אפילו בדינר:    אפילו שוה דינר:

וחכמים מתירין:    והכי קיי"ל [של"א]:

אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו:    שימנעו מלשכרו:

משנה ו

קוצץ אדם על ידי עצמו:    ר"ל בשביל עצמו, שמתנה עם הבה"ב ליטל מעות ולא יאכל [אב"י ר"ל מהכא על רמג"א [קס"ט א'] שכתב דלענין המאכל לא מהני תנאה. תרצתי לבני הרב שליט"א דכוונת רמג"א דוקא בהתנה בתחלת השנה על כל פעם שיאכל. די"ל אפשר שלבסוף פ"א יתחרט, ולא יהיה יכול לחזור בו, אבל כאן שהתנה בתחלת המלאכה הזאת. אי לאו דקים ליה בנפשיה שלא יצטער לא היה מתנה כך]:

על ידי בנו ובתו הגדולים:    דכששכרן יכול אביהן להתנות שיטול מעות ולא יאכלו:

מפני שיש בהן דעת:    למחול אכילתן:

משנה ז

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו:    לתלוש פירות אילן בשנת ד' מנטיעתו, שנאכלין רק בירושלים או פודן ואוכל דמיהן בירושלים:

הרי אלו לא יאכלו:    וא"צ ב"ב לפדות ולהאכילן מדלא התנו כן בפירוש:

אם לא הודיען:    ששכרן לבצר כרם, ולא הודיען שהוא נטע רבעי:

נתפרסו עיגוליו:    שנתפרדו עגולי דבילה שלו ושכר פועלים לחזור ולחברן בעיגול:

נתפתחו חביותיו:    ושכר פועלים לסתמן:

הרי אלו לא יאכלו:    מדכבר נגמר מלאכתן, ובל"ז כבר הוקבעו למעשר והו"ל טבל:

אם לא הודיען:    ששכרן לדרוס בעגולין ולסתום החבית, וסברו שלא הוקבעו עדיין למעשר, ויהיו מותרים לאכול, וא"כ כשלא יאכילם הרי הטען:

משנה ח

שומרי פירות:    תלושין, דשומרי מחובר, אפילו מצד מנהג אין אוכלין:

אוכלין מהלכות מדינה:    כן נהגו:

שומר חנם נשבע על הכל:    נשבע שבאופן כך וכך נאבד בלי פשיעה [ועי' ריש פ"ג]:

והשואל משלם את הכל:    גניבה ואבידה ואונסין:

ונושא שכר:    ר"ל שומר שכר, ונ"ל דלהכי קראו בכל דוכתא נושא שכר, ולא שומר שכר או מקבל שכר, דקמ"ל דאפילו אינו שומר ולא מקבל שכר אלא אפילו סרסור, שמקבל דבר למכרו וכדי להרוויח בו, ושאם לא מכר יחזירו, נמי הוה ש"ש:

ועל השבויה:    כשנשבית על ידי לסטין מזויין, אפילו א':

ועל המתה:    וה"ה בנשרף בשריפה, ולא היה יכול להציל ע"י שום אדם. מיהו במסופק אם נשרף חייב [ש"ג]:

ואת הגנבה:    י"א אפילו שמר כראוי וטמנם בעומק מאה אמה תחת הקרקע, והקיפה חומת ברזל, וקפץ עליו חולי, ועי"ז נגנב, אפ"ה חייב. אמנם קיי"ל דבאונס גמור גם בגניבה פטור [ש"ך שם סק"ד. ועמ"ש רפ"ג]:

משנה ט

זאב אחד אינו אונס:    אפילו במשלחת זאבים:

רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים:    כשהזאבים מתפרצים ומתרחבים להתקרב ליישיב [ומשלחת לשון התרחבות הוא, כמו ושלחה חצי אמה, מדות פ"ב מ"ג. אב"י ל"מ נ"ל שהוא מלשון ושן בהמות אשלח בם, דר"ל לשון גרוי והסתה, ועי' תענית [דכ"ב א'] רש"י ד"ה משלחת מן השמים, ר"ל שהקב"ה גירה אותן. וכן ת"א ושן בהמות אגרה בהון. וכ"כ רש"י בחומש שמות [ח' פי"ז] משלוח, אגרה וע"ש]:

אף זאב אחד אונס:    וקיי"ל כת"ק [שם]:

שני כלבים אינו אונס:    אפי' בבאו מב' רוחות, אבל יותר מב' אונס:

הארי והדוב והנמר והברדלס:    [לעאפארד] [ועי' מ"ש ב"ק פ"א סי' מ"ז]:

משנה י

סגפה:    שעשה לה סיגופים, שהעמידה בחמה או בצינה:

ומתה:    אפילו לא מתה מיד:

עלתה לראשי צוקין:    שתקפתו ועלתה לראשי הרים תלולים:

העלה לראשי צוקין:    רבותא קמ"ל, אף שהוא העלה, ומסתמא מדהיה שם מרעה טוב, וכ"ש בעלתה מאליה, והיה יכול למנעה:

ונפלה:    אף שתקפתו ונפלה, הו"ל תחלתו בפשיעה וסופה באונס שמחמת פשיעה, וחייב:

נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם:    וה"ה ש"ח שהתנה שכשיפשע יפטור מלשלם. דפטור, והא דלא נקט לה תנא הכי, היינו משום דלאו אורחה להתנות כן, דאטו בשופטני עסקינן כך כ' בשיטה מקובצת, והכי קיי"ל [ש"ה]. מיהו בהגהת אשר"י מדייק באמת מהא דבפשיעה לא מהני תנאי:

משנה יא

כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:    ובאפילו בדברים שבממון, ושומרים דברישא שאני, דמדהתנה כך, מוכח שלא רצה כלל להיות שומר שלו. וקיי"ל דבממון שיכול למחול, תנאו קיים. ומילי דרבנן כדאוריי' דמי, וי"א דבדרבנן אפי' בממון תנאו בטל. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר מבשל תורה [אה"ע ל"ח ה']:

וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו:    שהקדים בדבריו המעשה לתנאי, כגון שאמר זה יהיה שלך אם תעשה דבר זה, אפילו לא עשה המעשה עד אחר שהתנה. ולרמב"ם ר"ל שעשה המעשה בפועל קודם שהתנה, ולא קיי"ל כוותיה:

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים:    וכל היכא דתנאו בטל, עכ"פ המעשה קיים [ועיי' מ"ש בס"ד בדיני תנאי כפרושינו פ"ג דקדושין משנה ד']: